היום נפתח העידן של אהוד אולמרט המשוחרר. אבל כבר ביום חמישי נשמע אקורד הפתיחה של העידן החדש, אקורד של עזות מצח, בלשון המעטה. את יום ההחלטה של ועדת השחרורים לנכות לאולמרט שליש על התנהגות טובה ליוותה תזמורת כלי נשיפה. קואליציית אולמרט של הזירה החוץ־פרלמנטרית נשפה, תקעה ותופפה. עולם שלם של יחסי ציבור, עורכי דין ואסטרטגים של תקשורת ויחצנות ופוליטיקאים אולמרטיסטים מקדמת דנא חגג ופמפם ובימבם ותקף. לא היה כאן שום דבר מהעניין האנושי הפשוט של אסיר, רה"מ לשעבר, שאכן מגיע לו להשתחרר ולחזור לחייו הפרטיים. בהיבט הזה, צריך לברך על החלטת קיצור עונשו של אולמרט.
אך על מה מלמדים האקורדים החזקים המלווים את שחרור אולמרט: שמדובר כנראה בתקיעת הפתיחה בתהליך שיבתו של הבן האובד של האוליגרכיה הביטחונית־תקשורתית לציבוריות הישראלית. קשה להאמין שאולמרט יחזור לפוליטיקה בסגנון של דרעי - כלומר, ינסה להיבחר לכנסת מטעם מפלגה כזו או אחרת; ודאי שלא ירוץ לראשות הממשלה. זה לא שרעיונות כאלה לא מסתובבים כאפשרות אמינה. אבל זה לא יהיה מקובל על עיתון "הארץ" ועל אליעד שרגא ואולי עוד מישהו, ולכן העולם שהשאיר אולמרט מאחוריו לא ינסה שוב להריץ אותו.
אבל הוא כנראה יחזור להיות קול בתזמורת כלי הנשיפה האופוזיציונית בחלל הציבורי הישראלי. ראיונות ומאמרים מלומדים של בעלי טורים ידועים, פרשנויות והבעות צער על המנהיג החזק שישראל הפסידה. דברים כאלה. אגב, "הוא איש חזק" - שימו לב למוטיב החוזר בקרב ידידיו מקרב היחצנים והפוליטיקאים של קדימה לשעבר. אך זה לא יהיה המוטיב הבלעדי: הפרטיטורה שכתב בזמנו יחזקאל דרור, מחברי ועדת וינוגרד, תשוב ותנוגן. פרופ' דרור הסביר לאחר צאת דו"ח וינוגרד המלא, לפני קרוב לעשור, כי הוועדה לא המליצה על מסקנות נגד רה"מ אולמרט מתוך מחשבה על "השלום". האלטרנטיבה נראתה לוועדה מסוכנת לשלום. כולם יודעים מה היתה האלטרנטיבה, שהפכה להנהגה הלאומית בשמונה השנים האחרונות.
אבל זו תהיה טעות מבחינת אולמרט לשתף פעולה עם אותה תזמורת פוליטית תקשורתית שלא הסיקה שום מסקנה לגביו גם לאחר הרשעתו וריצוי גזר דינו. אולמרט האשים בזמנו לאחר התפטרותו כי הימין השקיע מיליוני דולרים בהפלתו. נשאיר לפרשנים האוהדים שלו להסביר את האמירה הזאת; למי התכוון בדיוק. הוא לא הסיק את המסקנה המתבקשת, כי מנהיגותו קרסה והציבור פנה לו עורף. כמו הילארי קלינטון היום הוא האמין, כי גורם "עוין" בציבוריות הישראלית ובעולם היהודי הוא שהכריע את הכף נגדו. הוא ומאיר דגן המנוח עשו כל מאמץ לקחת קרדיט מלא לכל אותן פעולות עלומות, בסוריה בעיקר, המיוחסות לישראל. בספטמבר 2012 פרסם דיוויד מאקובסקי ב"ניו יורקר" את כל הפרטים תחת הכותרת: "התקיפה הדוממת" - "איך ישראל הפציצה מתקן סורי גרעיני ושמרה על כך בסוד". הדפוס הזה לא מהווה דוגמה חיובית למנהיגי עתיד. דבר אחד יקשה עליו אם ירצה לחזור: יאיר לפיד, שאולמרט היה מקורב אליו, לא ירצה בקרבתו למעט בהיבט הפרטי. נראה אם הוא ואהוד ברק יתקרבו זה לזה נגד בנימין נתניהו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו