המבוי הסתום בין ישראל והפלשתינים, התחזקות השפעתה של איראן, פעילות טרור של ארגוני איסלאם ג'יהאדיסטי, התמוטטות מדינות ערביות בעקבות ה"אביב הערבי" והתעצמות חיזבאללה וחמאס - כל אלה יוצרים את הדימוי שישראל מוקפת אויבים השואפים להשמידה. דימוי זה אינו מוטעה לחלוטין, משום שרבים עדיין מאמינים כי חיסולה של "הישות הציונית" הוא אפשרי ופועלים בדרכים שונות לממש אותו. אולם ראייה זו כמשקפת את כל המציאות היא טעות, ואילו קבלת החלטות בהתאם לה היא טעות חמורה עוד יותר. למעשה, ניתוח היסטורי מלמד כי ישראל שיפרה את מצבה ומעמדה במזרח התיכון.
מאז הקמתה ישראל פעלה לפרוץ את חומת הבדידות הערבית. כיוון אחד היה יצירת ברית עם מיעוטים באזור, דוגמת נוצרים, דרוזים וכורדים, שחששו גם הם מהרוב המוסלמי־סוני. כיוון אחר היה ניסיון ליצור ברית עם מדינות לא ערביות ולא מוסלמיות בפריפריה, דוגמת איראן, טורקיה ואתיופיה. האינטרס המשותף למדינות אלה היה רצונן לבלום את הגל האחדותי הפן־ערבי של נשיא מצרים, עבד אל־נאצר. מדיניות ה"פריפריה" היתה מוצלחת יותר מבחינת הישגיה ממדיניות ה"מיעוטים", אולם שתיהן לא היו מבוססות על בריתות עם הרוב הדומיננטי הערבי־סוני במזרח התיכון. ולכן, אף שישראל פרצה את חומת הבדידות הערבית באמצעות דיפלומטיה יצירתית, היא המשיכה למלא תפקיד שולי באזור.
הפריצה הגיעה עם חתימת הסכם השלום עם מצרים ב־1979, אולם העובדה שמצרים הוחרמה על ידי מדינות ערב, לצד המבוי הסתום בנושא הפלשתיני, לא איפשרו לנצל את פריצת הדרך. שינוי נוסף הגיע עם הסכמי אוסלו והמו"מ עם סוריה בשנות ה־90. אוסלו איפשר לירדן "לצאת מהארון" ולחתום על הסכם שלום ב־1994, שהפך אותה למדינה הערבית הסונית השנייה החותמת על הסכם גלוי ופורמלי עם ישראל.
מלחמת לבנון השנייה ב־2006 העמידה את ישראל במחנה אחד עם מדינות האיסלאם הסוני, כולל סעודיה ומדינות המפרץ, אל מול האיום המשותף שהציבו חיזבאללה, איראן והשיעה בכללותה. לראשונה ישראל מצאה את עצמה חולקת אינטרסים ומשתפת פעולה עם מדינות מרכזיות ערביות־סוניות, המכירות בישראל כשחקן מרכזי בזירה המזרח־תיכונית.
מגמה זו הולכת ומתחזקת, במיוחד בעקבות הכיבוש האמריקני של עיראק והאביב הערבי, שהביא להתפרקותן ולהיחלשותן של כמה שחקניות מרכזיות (כגון מצרים, עיראק וסוריה). מלוא התמונה עדיין אינו ברור, אולם הדלפות בעיתונות העולם מלמדות כי ישראל מקיימת ערוצים שונים של הידברות - חלקה גלויה, רובה חשאית - עם מצרים, ירדן, מדינות המפרץ ואולי גם מדינות נוספות. נוסף על כך, ישראל יצרה לה מדיניות פריפריה חדשה: האחת מזרחית וכוללת שיתוף פעולה כלכלי וצבאי עם אזרבייג'ן, גאורגיה וקזחסטן; והשנייה מערבית עם רומניה, בולגריה, יוון וקפריסין. גם לגבי טורקיה יש מקום לאופטימיות בעקבות הסכם הפיוס שנחתם לאחרונה.
התמונה העולה מניתוח זה היא שישראל שיפרה לאין ערוך את מצבה במזרח התיכון; אם בעבר שיתוף הפעולה היה מוגבל למיעוטים או למדינות פריפריאליות, הרי ישראל היום משתפת פעולה עם מדינות הגרעין הערבי הסוני. כתוצאה מכך, יש כיום מתאם גדול בין מעמדה הגיאוגרפי של ישראל בלב האזור ובין מעמדה הפוליטי והצבאי. השיפור במעמדה של ישראל במזרח התיכון מלמד כי לתפיסה היהודית המסורתית של "עם לבדד ישכון" אין על מה להסתמך.
לאור קשת האיומים שצוינה בראשית המאמר, יש למסקנה זו חשיבות רבה. הבעיה היא שמקבלי ההחלטות בישראל עלולים להיתפס לשביעות רצון עצמית ולחוסר מעש מדיני. יש לזכור כי השתלבותה הנוכחית של ישראל באזור היא בעיקר תולדה של אינטרסים ולא של הכרה בה. ולכן, קפיצת המדרגה הבאה תהיה רק עם פתרון או התקדמות משמעותית בסוגיה הפלשתינית.
הכותב הוא מרצה בחוג ללימודי איסלאם ומזה"ת באוניברסיטה העברית וחבר ועד מנהל במיתווים - המכון למדיניות־חוץ אזוריתטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו