לפני כשבוע, בעיצומה של מהומת האלוהים שאליה נקלע המזרח התיכון, חגגה ירדן מאה שנה להולדתה. לא, אין מדובר ביום העצמאות השבעים שאותו ציינו הירדנים בחודש מאי השנה (וגם זו סיבה למסיבה), אלא ביום השנה המאה לפרוץ המרד הערבי הגדול, שאותו הנהיגה המשפחה ההאשמית נגד האימפריה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה. סופו של המרד הוא שהביא את המלך עבדאללה, בן המשפחה ההאשמית, לעבר הירדן, שם הקים את ממלכת ירדן.
מאה שנים אחרי המפץ הגדול שהביא להולדתה, ובניגוד לכל ההערכות ותחזיות המומחים, ממלכת ירדן עודנה ניצבת איתן על שתי רגליה. היא מפגינה עוצמה ואיתנות, העומדות בניגוד משווע למצבן של מדינות דוגמת עיראק או סוריה, שנתפסו בשעתן כמעצמות אזוריות מטילות עוצמה שבראשן משטר דיקטטורי חסין מכל פגע. אבל דווקא ירדן השברירית היא ששרדה, אולי דווקא בשל חולשתה ומשום ששליטיה מעולם לא העזו לנהוג בבני עמם כפי שנהגו סדאם חוסיין או חאפז אסד ואחריו בנו, בשאר.
סיבות רבות תרמו לאריכות הימים של ממלכת ירדן. על אלו אפשר למנות את מיקומה האסטרטגי כמדינת חיץ המפרידה וחוצצת בין סוריה, עיראק סעודיה וישראל - מציאות שלכל שכנותיה של ירדן היה אינטרס ברור לשמר ולקיים. חשוב גם להזכיר כי מוסד המלוכה בירדן יונק מן המסורת המקומית וזו הערבית ואינו עומד בניגוד לה, כמו מוסד הנשיאות ברפובליקות הסוציאליסטיות של סוריה או עיראק. ולבסוף, חשוב לשוב ולהזכיר את האיפוק והמתינות ואת יישוב הדעת שאפיינו תמיד את התנהלותה של הממלכה ושל העומדים בראשה. עובדה היא שהביקורת הציבורית בירדן מעולם לא הגיעה לאותו סף של כעס ושנאה שחשו רבים במצרים ובסוריה כלפי מנהיגיהם.
בשנים האחרונות מתמודדת ירדן עם משבר כלכלי מתעצם ועם ניצני רדיקליזם איסלאמי. כל זאת בצילו של שיטפון של פליטים שהציף אותה. למיליוני הפלשתינים שהגיעו אליה לאחר המלחמות עם ישראל והפכו לקרוב למחצית מאוכלוסייתה, נוספו בעשורים האחרונים יותר ממיליון וחצי פליטים מעיראק ומספר דומה של פליטים מסוריה. פליטים אלו מטילים נטל כבד על התשתית הכלכלית במדינה, אבל בה בעת הם מזכירים לכל ירדני לאן עלולה להוביל מלחמת אזרחים ואחים ומה הסכנה במחאה פוליטית העלולה לצאת מכלל שליטה.
פרוץ המרד בהנהגת המשפחה ההאשמית, השריף חוסיין ובנו האמיר פיסל, הקדים בשנה את הצהרת בלפור, שהעניקה לגיטימיות בינלאומית וחסות בריטית למפעל הציוני בארץ ישראל. אבל שני מהלכים היסטוריים אלו - מפעלה של המשפחה ההאשמית והמפעל הציוני - לא עמדו בסתירה וגם לא נעו על ציר של התנגשות בלתי נמנעת. ולראיה, האמיר פיסל היה הראשון מקרב מנהיגי ערב לחתום עם חיים ויצמן בשנת 1919 על הסכם שבו הכיר בזכויות של היהודים בארץ ישראל.
פיסל לא יכול היה לעמוד מאחורי ההסכם שעליו חתם, אבל ההסכם היה חוליה ראשונה בשרשרת ארוכה של יחסי ידידות ושכנות טובה בין ירדן ובין ישראל. שתי המדינות, שהכילו זו את זו בעזרת הבנה וקשר רציף ואינטימי שקיימו ברמה האסטרטגית, הצליחו להתגבר על המשברים שידעו, בין שבמלחמת העצמאות ובין שבששת הימים.
מאלפת העובדה כי דווקא בני המשפחה ההאשמית שבחרו בחירה אסטרטגית שלא להפוך את הסכסוך עם ישראל לקרדום לחפור אלא דווקא לקיים יחסים של שיתוף פעולה עימה - דווקא הם ששרדו מקרב שליטי ערב, והמדינה שבראשה הם עומדים היא סיפור של הצלחה במונחי האזור.
המשבר הניצב לפתחה של ירדן לא חלף עדיין. איום דאעש מרחף מעל ראשה, והרבה תלוי גם ביכולתו של המלך עבדאללה להבטיח יציבות פוליטית ושגשוג כלכלי לירדנים כולם, ובעיקר לאוכלוסייה הבדואית, שהיא עמוד תווך של הממלכה. אבל מאה השנים שחלפו נותנות תקווה כי הדבר יעלה בידיו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו