הקרקע רועדת ב"אורליה שטיינר", ספרה של מרגריט דיראס, שפורסם ב־1979 ולאחרונה בעברית בתרגומה הקשוב של מאיה מיכאלי: שלושה סיפורים מאגד הקובץ, שלושתם נקראים "אורליה שטיינר", שלושתם נכתבים כנראה בעיצומה או בסמוך למלחמת העולם השנייה, הראשון במלבורן, השני בוונקובר, השלישי בפאריס, ובשלושתם זרועים סימני ההרס, האלימות והמוות. מדי פעם אלה קולות פצצות המושלכות ממטוסים וזעקות; מדי פעם רק הדי זיכרונות של הרג וטבח. שלושתם נחתמים באותו האופן - "קוראים לי אורליה שטיינר. אני גרה ב... הוריי מורים בעיר הזאת. אני בת שמונה עשרה. אני כותבת".
הקרקע רועדת ביותר ממובן אחד: לאורך שלושת הסיפורים דיראס לא מאפשרת לנו ולו זיז אחד להיאחז בו, וכל ודאות שנבנית ברגע אחד מתפוררת במשנהו. אי אפשר לקבוע מי אל נכון היא אורליה שטיינר; האם מדובר בשלוש נערות שונות? או שמא פיצול של אותה נערה? ומהו סיפור חייה? הפרטים לא מאפשרים למתוח קו קוהרנטי בין הנערה שמתגלה בתחילת הסיפור כילדה החווה את השואה ובין אורליה שחותמת אותו בערים שונות, קל וחומר כאשר מבקשים להרכיב נרטיב יחיד.
הספקות לא מתמצים בדמותה, אלא גולשים לנמענים מתחלפים שאליהם היא מכוונת את דבריה; אפילו סגנון הטקסט מלווה בעננה של חוסר ודאות: מה שנדמה ממבט ראשון כשירה פיוטית, מתחלף בעדות מצמררת, במכתב, ביומן. זמנים מתערבבים. קולות אנונימיים מתפרצים לדברי המספרת ונעלמים. סיפור בגוף שלישי מתחלף במונולוג ועובדות לכאורה אמינות לפתע מתערערות.
הכתיבה הצרפתית לאחר מלחמת העולם השנייה בכלל והיצירה של דיראס בפרט הן ספרות של קו שבר; המציאות שהתבררה כמזוויעה דחפה את הכותבים לתור אחר אופנים חדשים של ביטוי, המשקפים בה בעת את חוסר האמון בנרטיב, בדמות, בזמן, באמונות ובערכים שהתגלו כמסיכה ריקה.
ההתנערות הגלויה ממחויבות ליסודות הסיפור, שאותה מנתחת מיכאלי באחרית דבר מרתקת, מרמזת כמובן על אוזלת היד של הכותב/ת לאחר המלחמה לכתוב על הלא ניתן לייצוג; כל עולם לכיד המשורטט מתוך ההריסות אינו אלא תעתוע כוזב. כתיבה החותרת תחת יסודותיה שלה ומבליטה את מלאכותיות הייצוג היא, לפי מיכאלי, כתיבה שלא מאפשרת להמשיג את הסבל ואגב כך לגלוש לחמלה אוטומטית וריקה.
ואולם, נדמה שאותה התנערות חושפת רובד נוסף: באין ודאות להיאחז בה, הרובד המילולי מפנה מקום לחושים; כל משפט בספר לוכד בתוכו מרקם, צליל, אור, המתלכדים למהות חמקמקה. יש בכך משום הנאה אסתטית של פיוט ואימה, אך ההקשר שבו החיבור נתון מלכד את אותו מכלול חושי לפתע, מדי פעם, לכדי קול זעקה; לא צעקה בקול אחד, כי אם קולות מרובים, הזועקים אלינו מן האדמה.
אורליה שטיינר / מרגריט דיראס
מצרפתית: מאיה מיכאלי; רסלינג, 123 עמ'
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
