אולי יחליטו שוב ש"איפוק הוא כוח", ואולי יסתפקו פעם נוספת בהפצצות מהאוויר כמו בעמוד ענן, ואולי נגיע הפעם עד לפעולה קרקעית ול"תגובה צבאית הולמת"? אבל מה עם ה"מכה הציונית ההולמת"? מה אירע לאינסטינקט היהודי הכי בסיסי ובריא בשיבת ציון של דורנו? להוליד חיים ובנייה בתגובה על מוות ושכול. נטיעה על כל עקירה! יישוב על כל קורבן. בעבר זה היה לחם חוקנו - בבחינת "בדמייך חיי". אחרי כל פיגוע ורצח הקמנו יישוב או שכונה - גלעֵד של חיים לנופלים. הארץ זרועה בהם: נתיב הל"ה ומעלה החמישה וקריית שמונה וגבעת סלעית ומשמר השבעה ועוד עשרות רבות של יישובים, שחלקם מנציחים נופלים וקורבנות טרור וחלקם הוקמו כתגובה ישירה על רצח יהודים.
זאת הנקמה האמיתית. היא תכאיב לפלשתינים יותר מכל דבר אחר. היא תבהיר לנו ולהם שהיהודים זוכרים עדיין שמדובר במולדת ציון; שעל רקטות וטרור אין מגיבים במשיחיות שלום ובהלקאה עצמית בנוסח "הכיבוש אשם", בנסיגות או בתוכניות "היפרדות" ו"התנתקות", אלא ב"צומוד" יהודי: היצמדות לאדמה ויצירה של חיים חדשים עליה. זה צריך לקרות בראש ובראשונה בירושלים, שעל אחדותה יש להיאבק, ולא להיבהל מקשיים, ואחר במקומות שבהם למדו שלושת הנערים שנרצחו - בגוש עציון ובחברון היהודית, שאחרי הטבח בתרפ"ט היהודים התעקשו לחזור אליה ולהתגורר בה עד תרצ"ו, ושהיישוב בה חודש בקשיים רבים לפני 35 שנה. זה צריך לקרות גם בגליל, ובנגב ובמשולש מול מעוזי הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית, שזיקתה וקשריה לחמאס טעונים חקירה רצינית ומסקנות.
ארץ ישראל אינה נקנית רק במלחמות של דם ואש, וגם לא במיגונים אינסופיים נוסח כיפת ברזל, ובגדירות ובמכשולי הפרדה ובאינספור אמצעי זהירות. הביטחון הוא אמצעי. החיים בציון הם המטרה. את המאחזים החדשים שקמו בסוף השבוע בגוש עציון צריך להכשיר ולהרחיב במהירות, אבל צריך הרבה יותר מזה, הן כהצהרה פנימה - לעצמנו, והן כהכרזה - מול מבקשי נפשנו. המפתחות נמצאים בידי ראש הממשלה ושר הביטחון. הם שצריכים לתת את ההוראה.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
