זמן למעשים, זמן להעלאת יהודים ארצה

הוויכוח על חוק הלאום מוביל אותנו למחוזות הישנים והטובים של דיונים עקרים על פטריוטיזם. מי שמציעים את החוק, מתוך כוונה שבתי המשפט ישימו דגש על היהדות וקצת פחות על הדמוקרטיה, מאשימים את כל השאר בכך שאינם לאומיים מספיק; מתנגדי החוק אומרים שהוא לא ישנה דבר, אבל ירגיז את האזרחים הערבים החיים בתוכנו, יחזק את טענות מבקריה של ישראל בעולם ולא יוכל להבטיח, בשום אופן, את הרוב היהודי היציב בישראל - אנו עלולים לאבדו אם נמשיך לשלוט בשטחים.

במקום להעסיק אותנו בחודשים הקרובים בשאלת החוק, יש לעשות מעשים, והמעשים הללו צריכים להיעשות בשני תחומים: האחד - להמשיך לבחון את כל החלופות שיאפשרו לנו בסופו של דבר לא להיות אחראים לגורלם של הפלשתינים החיים על גבולותינו, והאחר - לצאת מגדרנו כדי להעלות ארצה יהודים נוספים.

יהודים מעטים יחסית הגיעו לישראל מטעמי ציונות. חלק גדול מהציונים (90 אחוז מעולי העלייה השנייה) דווקא עזבו את הארץ לאחר שנים מעטות. רוב העולים הגיעו ארצה משום שלא יכלו להגיע למדינות עשירות יותר במערב (ובראשן ארה"ב), או שעלו במסגרת מבצעים ממלכתיים, שבהם פונו קהילות יהודיות ממדינות העולם השלישי. הציונות הפכה למאפיין בקרב רוב העולים הללו לאחר שבאו ארצה והזדהו עם האינטרסים הלאומיים של ישראל, ממש כמו במקרים שבהם האהבה באה עם הנישואים ואינה הסיבה להם.

הרצל המציא את הציונות המדינית מחוסר ברירה, ואילו היה הדבר תלוי בו ובעמיתיו, הם היו מעדיפים לבטל את האנטישמיות באירופה ולהישאר שם. בן־גוריון עשה הכל כדי להביא ארצה יהודים. כך בוצעו "מרבד הקסמים", שבמסגרתו הובאו רוב יהודי תימן לישראל ב־1949; "עזרא ונחמיה", שבמסגרתו הובאו ארצה כמעט כל יהודי עיראק ב־1951; ו"יכין ובועז", שבמסגרתו מומשה בשנים 1961 עד 1964 העלאת רבים מיהודי מרוקו, שלא היגרו לצרפת. בראשית שנות ה־80 החליט בגין להביא את יהודי אתיופיה, והעלה 7,000 מהם ב"מבצע משה" (1984).

איננו פליטים

בעולים מבריה"מ לשעבר היו אנשים כגון אידה נודל, נתן שרנסקי, יולי אדלשטיין ועוד כמה מאות, ואולי אלפים, של ציונים להוטים, אך העלייה המאסיבית של היהודים התאפשרה מאז נובמבר 1989 משום שההנהגה הישראלית, ובה כותב טור זה, נאבקה כדי להבטיח שני נושאים קריטיים: טיסות ישירות מנמל הבית של העולים אל נמל התעופה בן־גוריון, ואי הענקת מעמד פליטים ליהודים היוצאים מבריה"מ. 

ניתנה האמת להיאמר: שני המאבקים שלנו היו בעייתיים. לכאורה, אפשר לשאול מי שמנו לחייב את העולים לטוס ישירות, ולא "לנשור" באירופה ולעבור לכל מקום שירצו בו? ואיך זה התאכזרנו אליהם ומנענו מהם מעמד של פליטים, שהיה מאפשר להם לגור בארה"ב, ואחר כך להתאזרח בה? 

התשובה שלנו (לעצמנו בעיקר) היתה כי מרגע שקמה מדינת ישראל, שום יהודי בעולם שוב אינו פליט, משום שהוא רשאי להיקלט בה, להתאזרח בה ולהיעזר בה לצורך קליטתו. אם לא ימצא בה את מקומו, יהיה רשאי לעזוב את ישראל ולעבור לכל מקום שיקלוט אותו.

אם בשנותיה הראשונות הגיעו לישראל ניצולי שואה ויהודים שנרדפו בארצותיהם (במידה רבה בעקבות הקמתה של ישראל), הרי בשנים האחרונות מדובר בעיקר בעלייה מטעמים כלכליים. הניסיון להציג את ישראל, גם כיום, כמדינה ענייה, נרדפת ומאוימת (על ידי מבקשי תרומות למיניהם) הוא נזק כבד לעידוד העלייה מטעמי כלכלה. 

איננו צריכים להתבייש. עלינו לומר ליהודים בעולם השני והשלישי: אתם יכולים להגיע לישראל, ובניגוד לשכניכם, המבקשים גם הם להגר, תוכלו ליהנות מכך שאנו רוצים בכם, ולכן נעניק לכם אזרחות ונעזור לכם. אני מניח שיש כיום באוקראינה קבוצה ציונית, אך קשה להאמין שהיא גדולה במיוחד, משום שאין כיום אסירי ציון, ומי שרוצה לעלות ארצה יכול לעשות זאת בלי קושי רב, חוץ מהפרידה מסביבתו - קושי אנושי מובן.

המטרה: אוקראינה

זה הרגע להקים מטה להעלאת יהודי אוקראינה לישראל. קשה לדעת כמה יהודים חיים כיום בארץ הגדולה הזו, שהיתה אסם תבואה ענק, ואשר כשלה ברוב תחומי החיים. יש המדברים על 100 אלף יהודים, ואילו אחרים טוענים שכחצי מיליון איש מתוך כ־44 מיליון תושבי אוקראינה, זכאים לעלות לישראל על פי חוק השבות. 

אוקראינה היא מדינת העולם השלישי בתוך העולם השני. אציין כמה נתונים: הצמיחה בה ירדה ב־2013 ב־5.3 אחוזים. התפוקה המקומית הגולמית לנפש היא 7,400 דולר לשנה, וסכום זה זהה לשנים 2011 ו־2012, המציב את אוקראינה במקום ה־139 בעולם (!) בהכנסות אזרחיה. תוחלת החיים באוקראינה היא 69 שנים (כ־64 לגבר וכ־74 לאישה), מה שמציב אותה במקום ה־156 בעולם, ותמותת התינוקות בה היא 8.1 ל־1,000. 

בישראל התמ"ג לנפש הוא 35 אלף דולר לשנה, והנטייה היא לכיוון 40 אלף. תוחלת החיים אצלנו היא 81 שנה (79 לגבר ו־83 לאישה, במגמת עלייה), ותמותת התינוקות - מן הנמוכות בעולם: 3.5 ל־1,000. מי שמתבונן בפערים הללו חייב לשאול את עצמו מה מחזיק אותו במקום כמו אוקראינה, וזה עוד לפני שמדברים על אידיאולוגיה ועל המשכיות יהודית. 

אני משוכנע שיש שם יהודים שאינם מייחסים חשיבות ליהדותם, שחשים עצמם אוקראינים פטריוטים ושמוכנים להקריב את חייהם למען צד זה או אחר במאבק המתקיים היום בין הפונים מערבה ובין הבדלנים הפרו־רוסים. עם זאת, אני גם משוכנע שרוב היהודים נמצאים שם משום שהם כבר שם ומכירים את השפה, ואינם רואים את עצמם עושים מעשה, נוטלים את מטה הנדודים ועוברים למקום אחר שבו השפה אינה מוכרת להם, ואולי גם אין להם בו ידידים, מכרים או בני משפחה.

אל אלה צריך לפנות ולשכנע אותם כי העתיד הצפוי להם, ובעיקר לילדיהם, עשוי להיות טוב הרבה יותר אם יעלו לישראל. יש לנסות לסייע להם לתכנן את עתידם בישראל. את הרגע הנוכחי באוקראינה המנהיגות הציונית חייבת לנצל. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו