סוף האוטונומיה של החברה החרדית

המלחמה הזאת שינתה את מדינת ישראל. השוויון בנטל הוא רק חלק מזה. זו לא משאלת לב שלי - השינוי שעובר עלינו - אלא הנחת המוצא לכל מה שאנחנו עושים מאז אותה שבת. תפיסת הביטחון שלנו, החברה שלנו, דמות ההנהגה, ולצערי גם הרבה מאוד משפחות שחייהן השתנו לבלי הכר.

התקופה הזאת היסטורית, היא מקבעת את עתיד העם היהודי: מי יגן על המולדת ומי לוקח חלק בזכויות ובחובות, טיפול בעיוותים אדירים, שהובילו אותנו ל־7 באוקטובר. אל תטעו, זו לא היועמ"שית - אלה אנחנו שמובילים לשם, כולל מי שתומך עדיין בממשלה.

זה מסע שיקום לאומי. ההיגיון פשוט: צריך להגן על המולדת, צריך ערבות הדדית כדי להתקיים כאן, ועידוד השתמטות הוא לא רק קומבינה אלא מעשה אנטי־ציוני. הקונספציה נגמרה. לא רק זו של ההנהגה עד למלחמה ב־15 השנים האחרונות ביחס לחמאס, לכסף הקטארי ולשקט המדומה, אלא גם ביחס לגודל הצבא ולהשתלבות המגזר החרדי.

הנה תזכורת: הנחות היסוד היו שאין יותר צבא העם - למרות שלא אמרו זאת בקול - וגם שאין שום סיכוי לטפל באוטונומיה החרדית. זה אבוד. תהליך טבעי, וכל מי שטוען אחרת חי בסרט של ישראל הישנה והטובה.

אנשים כמוני, שהלכו למילואים וטענו שצבא העם הוא הכרח, הפכו למיעוט. רומנטיקנים שנשענים על העבר. מולם עובדות: 40 אחוזי גיוס לצבא בלבד, ופחות מזה כשמסיימים שירות מלא. ואם זה לא מספיק, אז רק אחוז אחד ששירת במילואים. צבא קטן וחכם הפך להסכמה בלית ברירה. ולגבי החרדים - זה היה הכרח פוליטי שאין סיכוי לשנות אותו. מרגיז, אבל אלה "השותפים הטבעיים".

עד כאן הקונספציה, ומכאן השינוי: אין יותר אשליות על הכלת חמאס ו"ימין חזק" שמברבר את עצמו לדעת. אין יותר מומחים שחושבים כי אפשר להסתדר עם צבא קטן. וגם הקונספציה שהחרדים מחוץ למשחק כי אין ברירה - תישבר. הממשלה הנוכחית לא מסוגלת להרפות, כי זה מה שהם מכירים. זו ברירת המחדל שלהם. העניין הוא שהעם השתנה. הוא לא מאמין בקונספציה, בין שהוא מצביע לליכוד ובין שלמפלגה אחרת.

אז מה עושים? מי שטוען שזה לא יעבוד עם המפלגות החרדיות צודק. לא יהיה גיוס בפשרה. אין שם הנהגה שמסוגלת לקבל החלטות. הציונות בנתה את המדינה מתוך ויכוח עם החברה החרדית בגולה. הציונות החליפה את היידיש בעברית, הציונות יצרה פה עבודה עברית וכוח הגנה, והיא גם זו שאפשרה להפריח את עולם לימוד התורה.

אין החלטות בחברת הלומדים, ולא יהיו החלטות. זו לא האשמה, זו עובדה. ראיתי את המפלגות החרדיות בחולשתן בנושא הטלפונים הכשרים. מצד אחד מבקשים לטפל בעוול יומיומי, מצד שני מפחדים מעסקנים. קורצים, ואז תוקפים את מי שעוזר להם. כך גם בלימודי הליבה או בנוער הנושר. אין שם מנהיגות, רק פקידות ציבורית. מי שמוביל זה "הרחוב".

העניין הוא ש"הרחוב" צריך עזרה. הוא צריך שהמדינה תוביל אותו כמו כל אזרח. חוקים, חינוך, שירותים אזרחיים, וכן חובות לצד זכויות. הוא צריך שהמדינה תייצר מסלולי שירות לכולם. שירות צבאי ולאומי, ארגוני חסד ועוד. תמריצים אדירים למי שמשרת ושלילת תקציבים ממי שלא.

זה נכון לחרדים, לחילונים, לדרוזים, לערבים וליהודים. הנחה במס הכנסה למשרתים, ומי שלא - משלם סכום מלא. מוסדות שבני הנוער שלהם לא מתגייסים לא יקבלו תקציבים מהמדינה. מי שלא שירת בצבא או בשירות לאומי לא יוכל להיבחר לכנסת או להתקבל למשרות ממשלתיות. כל מהלך שמבטל זכויות יתר, עד הזכאות לבחור ולהיבחר. איש לא ילך לכלא, אבל מי שלא משרת - לא יקבל כסף מהמדינה.

החברה החרדית רוצה לשמר לומדי תורה? ייקבע ש־%10 במחזור של עילויים יישארו בישיבות, כך גם חילונים אם ירצו. היתר - זכויות וחובות. נשמע אבסורד? זה מה שחשבתי גם על האפשרות שאני וחבריי בני גילי נחזור לשירות מילואים פעיל שוב ושוב בגיל הזה. זה מה שאני חושב על הטבח שהיה פה ועל האיום הקיומי שעמדנו בפניו. זה מה שאני חושב על מציאות שבה צפון המדינה הפך לרצועת ביטחון. מה שהיה לא יהיה. המדינה הזאת תשתקם, והקונספציות יפנו את עצמן יחד עם מי שמוביל אותן והתרגל אליהן. אין ברירה אחרת.

כמו במערב

ועוד באותו עניין: חוק היסוד בעניין המילואים שיזם סמוטריץ' הוא גם צעד משפטי הכרחי. שנים לא מצליחים בכנסת ישראל לייצר חקיקה שתגדיר הטבות למשרתים. המחסומים לתעדוף היו תמיד טענות משפטיות על אפליה אסורה, וגם חשש מהמפלגות החרדיות.

האוצר ידע שאם יש הטבה למשרתים, שאר האוכלוסיות יקבלו מכיס אחר. כספים קואליציוניים, משרד ממשלתי או כל המצאה אחרת. כך כל יוזמת חקיקה שנוצרה לצורך הנחות במיסים, קבלה למעונות סטודנטים, הקצאת קרקעות למגורים והעדפה בקבלה לעבודה או בתנאי שכר הפכה לכותרת בעיתון ולכלום ביום שאחרי. "אי אפשר", "משפטנים לא נותנים".

ובכן, סמוטריץ' צודק בעניין הזה. צחוק הגורל הוא שמי שעודד השתמטות המונית כי "לימוד תורה" חשוב, מרגיש מחויב יותר בשל הסקרים להוביל נדבך כלכלי במהלך הפוך.

איך זה עובד? כמו בכל דמוקרטיה מערבית. בארה"ב יש הטבות מאז 1944, שירות חובה היה שם עד 1973. מי ששירת מקבל משכנתאות מועדפות, סבסוד שכר לימוד, הלוואות כמעט ללא ריבית. אובמה, נשיא דמוקרטי, חתם בנובמבר 2009 על תקנה לקידום העסקת יוצאי צבא במגזר הציבורי. בקנדה מתמרצים העדפת יוצאי צבא במגזר הפרטי. מלגות לימודים והטבות בביטוח. בשווייץ, עם שירות חובה, יש קנס של %3 במס הכנסה על אלו שאינם משרתים. אני מוכן לאמץ זאת עכשיו.

בצרפת לוחמים זוכים בפנסיה מיוחדת ולהעדפה בבתי אבות. בהודו נשמרים להם מקומות עבודה במגזר הציבורי. בדרום אפריקה יש עדיפות בקבלת טיפול רפואי, ובאוסטרליה ניתנת להם זכאות אוטומטית למשכנתא. אף אחת מהמדינות האלה לא מוקפת אויבים ונלחמת כמו ישראל. אסור שנסיים את השיקום מהמלחמה בלי הפרדה ברורה. מי שמשרת - מקבל. מי שלא - שיסתדר בעצמו ללא כספי מדינה.