אחד מימי הזיכרון הכי כואבים שהיו לנו - שרק נהיה ראויים

זה עומד להיות אחד מימי הזיכרון הכי כואבים שהיו לנו. שהיו לי. בשנים קודמות מצאתי דרך סבירה לחיות עם זיכרון המתים. לעבור בין יבנאל - שם קבור אריה אברמזון, רועה הצאן עם הזקן והכיפה הגדולה שנהרג באסון השייטת - לבין ניצן, שם קבור יוחנן הילברג, בן הצוות שלי, עם הלב הכי טוב שהכרתי, שנהרג באנצריה ונקבר בתחילה בגוש קטיף, לפני שהועבר לקבר בניצן בזמן ההתנתקות.

בדרך אני עוצר בטקס בצופי צהלה לזכר רן קמחי, שסחב את כולם במסעות ונהרג לנו בתאונת צלילה. השנה גם אמו נפטרה, ועוד משהו מהזיכרון השתנה. ומשם למשפחות נוספות, ולעוד חברים מתים שצברתי לאורך השנים. היו שביקרתי והיו שלא. מסורת מסוימת התפתחה, ואליה הצטרפו ילדיי, למען החינוך. יום הזיכרון היה בשבילי מסע בין מתים, ובעיקר מסע בין החיים, משפחות שחיות עם אותם המתים מאז. כך מאז שאני זוכר את עצמי - עד שהעולם התהפך. עד 7 באוקטובר.

וקסי

שבעה חודשים של מלחמה, ומאז אני ואחרים נמצאים ביום זיכרון אחד מתמשך. באופן אירוני, תקופת המילואים הארוכה נותנת לי איזושהי הפוגה, הנחה נפשית מסיפורי האובדן והשכול הקשים, אבל בסוף מגיע יום הזיכרון ומייצר דילמה בלתי אפשרית.

כמעט לא הספקתי ללכת להלוויות או לשבעות בזמן הלחימה. היחיד שהצלחתי להגיע לסוף הלווייתו אחרי 7 באוקטובר היה וקסי (עמית וקס), שנהרג עם אחיו יגאל בהגנה על נתיב העשרה. וקסי היה מחזור מעלי בשייטת, ואחר כך בשב"כ. בחור אדיר עם כושר טבעי וחיוך תמידי. כשהגעתי מקבוצת הפקודות על איתור מחבלים, באזור חץ שחור, ההלוויה כבר הסתיימה, לפחות החלק הראשון שלה בפלמחים. סרט נע של הלוויות של בני המושב, שמשם הם נשלחו בארונות קבורה ברכבים ממוגנים כדי להיקבר בשקט בבית העלמין של נתיב העשרה, תחת אבטחה כבדה של טנקים וחיפוי אווירי. אפילו להיקבר כמו שצריך עם ליווי של המשפחה והחברים לא היה אפשר.

מאז לא הצלחתי לצאת אף לא להלוויה אחת. חברים שנהרגו, מכרים שפגשתי, ילדים של פוליטיקאים שאני מעריך ומכבד, כמו יזהר שי וגדי איזנקוט - ואני רחוק משם. במקרה הטוב אני מצליח לשלוח הודעה, להביע צער, אבל לא לקחת חלק.

נצר

זו המלחמה הראשונה שבה הייתי מעורב מתחילתה ואני מקווה שעד סופה. הראשונה שבה הדור שלי מזהה סכנה. הראשונה שבה לא סיימנו את העבודה בשישה ימים, בשבועיים, בחודשיים או בפרק זמן קצוב. זו המלחמה הראשונה שבה צריך להילחם לא רק כדי לזכור ולא להמשיך את שגרת החיים כאילו כלום לא קרה - אלא כדי לתת ביטחון קיומי ולהחזיר מאות אלפי עקורים ישראלים לבתיהם.

אין לי תשובות איך עושים זאת באמצע משבר אמון כל כך עצום, בתוך הבית ומול כמה חזיתות. אני רק יודע שאין ברירה אלא להכריע, לנצח, לגרום לאויב לפחד - כל המילים שכבר מפקפקים בקיומן. דווקא יום הזיכרון הוא בעיניי הזדמנות לתקן, להתמודד עם המחיר הכבד ועם ההקרבה. להזכיר את הנופלים, אבל גם את הצורך להיות ראויים למי שנפל.

אני רוצה להתעכב על ההלוויה היחידה שבה הצלחתי להיות, כשסיימתי את הסבב הראשון של המילואים, עוד בתקופת ההסתגלות. קראו לו נצר שמחי, מ"פ בשריון. הוא נהרג בצפון הרצועה. הטנק שלו חטף טיל נ"ט חמש שעות לפני שיצאו משם. גדוד 87, חטיבה 14. הגדוד של אוהד המג"ד ושל שמחי המ"פ היה המסגרת המארחת שלי ושל מי שתחתיי בכל כך הרבה משימות. הסתובבנו בצפון הרצועה בביטחון גמור, קטפנו פירות מתוקים שהתפלאנו שצומחים שם - פרי דרקון שכמוהו לא ראיתי בשווקים בארץ, אנונה ופלפלים חריפים אש.

באחת הפעמים הקמתי חפ"ק בתוך הטנק. זה היה מתוך סקרנות, וכדי ללמוד עם מי אנחנו עובדים כל כך הרבה זמן. נצר אירח אותי עם קבנוסים וטונה, עוגות ושתייה קלה. מצאנו באותה הסריקה כמה פירי מנהרות.

נצר היה צעיר ממני בהרבה, מפקד מצטיין וחושב מצטיין. דיבר איתי המון על עתיד המדינה, על פוליטיקה, על יוקר המחיה, על החיים. היתה לו הרבה ביקורת, ודווקא בשל כך הוא היה פלא בעיניי. צעיר שהחזיר את עצמו מירח דבש בתאילנד כדי להתגייס למלחמה, כדי להגן על הבית. תמצית המלחמה שנכפתה עלינו.

ואז, כשאני כבר משוחרר בחוץ, קיבלתי מאביו את הטלפון שהוא נהרג. זו ההלוויה היחידה שבה הצלחתי להיות מההתחלה ועד הסוף, להספיד ולנחם, לשמור על קשר עם המשפחה ולהרגיש כאילו השלמתי מעגל.

מאז יש רק סיפורים: יוסי טהר, שהיה בשייטת ובכיר מאוד ביחידה מבצעית של שב"כ, הציל כל כך הרבה חיים עד שנהרג. תמונתו עדיין אסורה לפרסום. הילד השני למשפחת טהר שנפל בצבא, לא כולל הדוד שנפל. קובי פריינטה משדרות, שהכרנו על רקע שותפות רעיונית ושנהרג כשיצא לרוץ באותה השבת. על מותו גיליתי רק בשלושים, כשאלמנתו הזמינה אותי לטקס. סא"ל אלי גינסבורג מקיבוץ דברת, מהשייטת, שהיה מפקד הלוט"ר וקפץ שבועיים אחרי שהשתחרר מהצבא, ונהרג שם. אשתו איבדה בן זוג בקרב בפעם השנייה.

והרשימה רק הולכת ומתארכת. כל כך הרבה נופלים שאני מכיר וזוכר וחייב להם - ומול זה חוסר אונים מוחלט. ומה מכאן?

אנחנו מחויבים לזכור גם ביום הזה את העצמאות, אבל לא אחגוג במסיבות השנה. לא אלך לכיכרות, אם יש כאלה. אולי אקפוץ לחברים אחרי הטקסים. אם בסיסי צה"ל ייפתחו, אקח את הילדים כדי להרגיש את חשיבות הפלדה במדינה שלנו. ובתוך הבית, מול ילדיי, אשב ואסביר עד כמה גדולה זו מדינה יהודית ריבונית, שבה אתה יכול להגן על עצמך, בית שבתוכו נוכל לפרוח, לצמוח ממשבר ולשגשג. לחלום על שקט, על שלווה ועל שלום, אבל לדעת שאין שום אפשרות מלבד להילחם. ועד כמה חשוב להיות מנהיגים בעצמכם, להוביל, להיות ראויים למחיר הכבד שכל כך הרבה אנשים משלמים כאן.