שרדה את השואה בזכות מהלך אמיץ של הוריה, נכדה נפל בעזה: הסיפור המטלטל של שרה גודמן

הנכדים של שרה גודמן, 16 במספר, תמיד היו אומרים לה שהיא ובני משפחתה גיבורים כי ברחו מאירופה הנאצית. מאז 7 באוקטובר שרה מסתכלת על ילדיה, נכדיה וניניה ואומרת להם שהם גיבורים בעצמם. כאלו שנלחמים על המדינה, שתורמים כל מה שהם יכולים, שיודעים ששום דבר לא ישבור אותנו.

בגיל 88, הילדה שעברה שבע מדינות בדרכה לארץ היהודים מנסה לזרוע אופטימיות. המציאות הכואבת לא נעלמת מעיניה. המלחמה פגעה גם בה באופן אישי והיא כואבת את מותו של נכדה יקיר, לוחם שריון שנהרג בקרב ברצועה בדצמבר האחרון. אבל היא מאמינה באמונה שלמה שאם העם היהודי הצליח לקום אחרי השואה, הוא יצליח לקום גם מהאסון הזה.

כבר 20 שנה שהיא מרצה על הסיפור שלה. נולדה בדורטמונד שבגרמניה במארס 1936, השנים הראשונות לשלטון הנאצים. אמא שלה הִילְדָּה ואביה מרדכי לוסטינג הבינו שהם צריכים להפוך עולמות כדי לשמור עליה ועל אחותה סוזן, הגדולה ממנה בארבע שנים.

"כילדה עדיין לא הבנתי את זה, אבל היום אני יודעת שהם פעלו בצורה מדהימה כדי לשחרר אותנו. אני בעיקר מרגישה רגשי אשמה שלא נתתי להם מספיק כבוד. לרוב מי שהיו מקבלים את ההחלטות היו הגברים, אבל אמא קיבלה הרבה החלטות לבד. לאבא היתה חנות בגרמניה, ולאחר ליל הבדולח הרסו לו אותה והנאצים עצרו אותו. הוריה, שנסעו לפלשתינה כבר ב־1933, לא יכלו לעזור לה, והיא הבינה שהיא צריכה למצוא דרך יצירתית להציל את כולנו. היא החליטה על דעת עצמה לשלוח אותי ואת אחותי מחוץ לגרמניה, ולמצוא דרך להצטרף אלינו מאוחר יותר, וזו גבורה אדירה בעיניי".

שרה וסוזן נשלחו לבלגיה עם מטפלת של קרובי משפחה מקומיים, עם התעודות של ילדיהם. "סיפור הכיסוי שלנו היה שאנחנו ילדות מבלגיה, באנו לגרמניה לקבל טיפול רפואי ועכשיו אנחנו צריכות לחזור הביתה. אני ידעתי לדבר רק גרמנית, ולכן אסרו עלי לדבר. הרי אם היו שומעים אותי היו מבינים שאני לא מבלגיה. אבל אני הרי הייתי ילדה קטנה, ואמרתי כנראה משהו. אחד השומרים שמע, אבל עשה את עצמו כאילו הוא לא שומע שיש כאן ילדה דוברת גרמנית. אחרי שהלך, אחותי סימנה לי להיות בשקט. זה היה מאוד מסוכן. אם היו מגלים את השקר, היו יכולים להרוג את שלושתנו".

אמא שלה, כך תחזור ותדגיש, היתה בעלת תושייה רבה. היא זייפה לאבא שלה דרכון גרמני, כדי שיוכלו להגיע אל הילדות בבלגיה, ואספה כסף למסע. "להורים שלי היתה חנות בדים, והם היו מוכרים בה בתשלומים. כשכלאו את אבא שלי, אמא הבינה שהיא צריכה הרבה כסף. היא עברה בין בתי הלקוחות וביקשה את הכסף שמגיע לה. היו כאלה שרכבו על הגל ולא היו מוכנים לשלם לה, אבל היא הצליחה לגייס מספיק כסף כדי לשחרר את אבי.

"היא הלכה ברגל לכלא כי אז ליהודים אסור היה לנסוע. כשהגיעה, ראתה שאבא עומד בחצר עם מאות גברים שאמורים לעלות למשאיות למחנות אחרים. אם היא היתה מאחרת, יכול להיות שלא הייתי יושבת איתך היום כאן בירושלים ומספרת את הסיפור שלי".

הילדה ומרדכי הצליחו למצוא נהג שיבריח אותם לבלגיה, להתאחד עם בנותיהם. לאותה נסיעה הצטרפו שתי נערות צעירות שרצו לברוח לגבול בלגיה. לאורך הדרך נעצר הרכב כמה פעמים על ידי המשטרה, ויושביו הוסתרו על ידי הנהג. שרה: "אותו נהג אמר שהוא לוקח סיכון מאוד גדול ולכן הוא מבקש יותר כסף. בשלב מסוים לנערות נגמר הכסף, וההורים שלי שילמו עבורן. הם עשו מצווה גדולה כדי להציל אותן".

הבריחה מערבה

כשלושה חודשים לאחר ששלחו את בנותיהם למדינה אחרת כדי להציל את חייהן, הצליחו הוריה של שרה להתאחד עם הבנות בבלגיה. "היה לנו מפגש כל כך מפתיע, שכולנו התחלנו לבכות", היא נזכרת, "באותו רגע אבא שלי קיבל שתי החלטות גורליות. הראשונה היתה שהוא לא רוצה להיות באירופה כשהנאצים משתלטים עליה. השנייה היתה שבני המשפחה לא ייפרדו אחד מהשני. הוא עשה את כל מה שהוא היה יכול, והצליח". כשהנאצים החלו להתקדם באירופה, עברה המשפחה מבלגיה לצרפת.

שרה: "גרנו בחווה גדולה, והגברים עבדו בכרם. אחרי כמה שבועות הגיעה המשטרה ואסרה את כולם, כי שמעו שעובדים שם יהודים. אמא שלי ועוד כמה נשים עשו רעש גדול וארגנו הפגנה גדולה בטענה שמדובר באנשים עובדי אדמה, ושאין כל סיבה לאסור אותם. אני מניחה שהשוטרים חיפשו שקט, כי הם שחררו את אבא. ייתכן ששחררו את שאר הגברים, אבל אני יודעת שאמא הוציאה את אבא פעמיים מידי הנאצים.

"באחת הפעמים עברנו ברגל במנהרה כשבדיוק נפלה עליה פצצה. אנחנו לא נפגענו, אבל כשיצאנו מהמנהרה ראינו גופות. סוזן אמרה שזו הפעם הראשונה שהיא רואה מישהו מת. היא גם זכרה שראינו מישהו מדמם, אבל לא יכולנו לעצור כדי לעזור לו. גם אם היינו עוצרים, לא היתה לנו דרך לעזור לו".

כשהבינו שהנאצים משתלטים גם על צרפת, החליטו בני המשפחה לעבור לספרד, ומשם לפורטוגל. בדרך־לא־דרך, בסיוע דיפלומט פורטוגזי, אריסטידס דה סוזה מנדס, קיבלו אשרת נסיעה שאפשרה להם לעבור לפורטוגל. שנים מאוחר יותר אותו דיפלומט הוכר כחסיד אומות העולם.

"בפורטוגל היה שקט, אבל אבא שלי החליט לעזוב את אירופה הבוערת. הוא ניסה לקבל ויזה לכל מיני מדינות, עד שבסוף קיבל ויזה לקובה. במשך שנים לא ידענו למה הגיע דווקא לקובה. רק לפי שנה נתתי עדות, ואנשים ששמעו אותי סיפרו שכמו אבי גם אבותיהם עבדו ביהלומים, ולכן הם קיבלו ויזה לקובה. עשינו את החשבון והבנו שכנראה בגלל שהיתה שם תעשייה גדולה של יהלומים רצו להביא עוד אנשי מקצוע מהתחום".

כשרצו לעלות לאונייה הראשונה בליסבון שבפורטוגל, הודיעו להם שהמקומות שלהם תפוסים. "אבא שלי תמיד היה אופטימי, אמר שזה לא נורא ושנעלה לאונייה הבאה. אחרי שכבר הגענו לקובה, הוא שמע שהאוניה שעליה היינו אמורים לעלות הופגזה על ידי מטוס גרמני וטבעה, כך שאנחנו ניצלנו בנס".

ביוני 1941 הגיעו שרה ובני משפחתה לקובה, ושם נולדה אחותה הקטנה הדסה, שכיום חיה בשכנות אליה בירושלים עם בעלה משה. במארס 1945 נסעו לניו יורק. "הגענו לשם בלי כלום, במצב קשה, כמו הרבה פליטים".

שרה אהבה את החיים בארה"ב ולמדה על יהדות וציונות בתנועת הנוער בני עקיבא. "אנחנו חמישה דורות בתנועה", היא מתגאה, "אמא שלי היתה בארגון דומה עם אותם רעיונות, אני והילדים שלי היינו בתנועה, והיום יש לי נין שהוא מדריך בבני עקיבא". אותה תנועת נוער היתה זו שהובילה אותה לעלות לישראל ב־1955, כחלק מגרעין שבא ליישב את הארץ. היא השתקעה בקיבוץ שלוחות בעמק בית שאן, ושם גם הכירה את מי שלימים הפך לבעלה, רפי גודמן.

לספר את סיפור המשפחה

היא אוהבת את ישראל. היכתה כאן שורשים, ומרגישה את ערכי הארץ בכל נימיה. משפחה ענפה יש לה, לשרה, ובה שלושה ילדים, 16 נכדים ו־35 נינים. בינתיים. היא צוחקת שגם כיום, עדיין, היא זוכרת את השמות של כולם.

בדירתה המטופחת בדיור המוגן בית ברט רעות בירושלים מונחים זיכרונותיה. כמעט עשר שנים היא כאן, לאחר שבעלה נפטר. היא מורידה מהמדף ספר בצבעי הדגל, שבו היא והדסה איגדו את זיכרונותיהן. "כציפור נמלטה", כתוב על כריכת הספר, ובתוכו תיעוד ההיסטוריה וערכי הציונות שעליהם גדלו.

"יש לי מעט מאוד תמונות, הרי ההורים שלי ממש ברחו מאירופה ולא יכלו לקחת איתם הרבה דברים. ההורים לא דיברו איתנו על זיכרון השואה. לפעמים הם היו נפגשים עם חברים שגם הם שורדי שואה, שלחלקם היו מספרים על הזרוע. כשחשבו שאנחנו ישנות היו מספרים איך הצליחו לברוח, איך איבדו מזוודות וכדומה".

"הם סיפרו שבגרמניה נאלצו לזחול מתחת לרכבת ולהחזיק במוטות מלמטה כדי לנסוע, כי ליהודים אסור היה לעלות לרכבת. זה נשמע בלתי אפשרי, אבל ככה הם הצליחו להגיע אל המבריח שהביא אותם אלינו. ואנחנו היינו עושות את עצמנו ישנות, ומקשיבות לכל הסיפורים.

"החלטנו לכתוב את הספר כדי שבני המשפחה יכירו את ההיסטוריה המשפחתית ואת התלאות שעברנו כדי להגיע לכאן. כשאני מדברת על הסיפור שלי בפני בנות באולפנה, אני מספרת להן על הגבורה של אמא שלי. אני מברכת אותן שלא יעמדו במבחן כזה, אבל שיידעו שהן יכולות להיות יצירתיות במצבי דחק ולמצוא פתרונות לכל".

ב־7 באוקטובר לפחד שאפף את כל אזרחי ישראל התלוותה אצל שרה גם דאגה לנכדיה המשרתים בצבא ולאלו שגויסו למילואים. הלב נשבר כשהיא מספרת על נכדה, יקיר ידידיה שינקולבסקי ז"ל, הבן של בתה שנהרג בקרב בעזה בדצמבר האחרון, בן 21 במותו.

"הוא גיבור ישראל אמיתי, כמו שאר הלוחמים. כשהיה צעיר למד בישיבת ההסדר בירוחם, שאיבדה הרבה מתלמידיה במהלך הלחימה. בתחילה, כשהגיע לצו ראשון, אמרו לו שאין לו פרופיל מתאים לשירות קרבי. אבל הוא עשה פיזיותרפיה כדי להעלות פרופיל והתגייס לשריון".

"הוא אהב את המדינה, האמין שצריך להגן עליה. גם האחים שלו היו בקרבי, והוא רצה להיות כמוהם. אדם מאוד חיובי, עם חיוך גדול, תמיד מאוד שמח וכזה שרוצה לעזור לכולם. עד עכשיו אנחנו שומעים עליו עוד ועוד סיפורים מהחברים".

אחר כך תספר שכמה שבועות לפני שנהרג הוריו של יקיר הצליחו לבקר אותו בגדוד ופגשו שם גם את נכדה של הדסה, אחותה של שרה. "הצעירים שלנו מאוד אוהבים את המדינה, וכולם גיבורים באמת. הנכדים תמיד אומרים שאנחנו גיבורים כי ברחנו מאירופה ובנינו בארץ משפחות גדולות, אבל אני יודעת שגם הם גיבורים אמיתיים".

"אחרי שיקיר נהרג, נכד אחר שלי העביר פעולה בבני עקיבא ודיבר על גבורה במקורות ועל הבן דוד שלו שנפל בקרב. הוא שלח את התוכנית לכל הרשת של בני עקיבא, כדי שיספרו על הגבורה של כולם".

שרה לא אוהבת כשמשווים את זוועות 7 באוקטובר לשואה. "ההבדל הגדול הוא שכיום יש לנו צבא ומדינה. אז כולנו היינו בלי כוח, ונאלצנו לברוח. היום יש לנו מדינה, צבא שכולל את חיל האוויר וחיל הים, ובין החיילים גם הנכדים שלי, והיום אנחנו יכולים להגן על המדינה שלנו. לכן זה מאוד שונה.

"ההתקפה ב־7 באוקטובר היתה זוועתית, אבל מהרגע הראשון אמרתי שנצליח לצאת מזה, ואנחנו יוצאים מזה הרבה בזכות האנשים. הילדים שלי התנדבו בכל מיני מקומות, בלובי של הדיור המוגן שלנו מוכרים ירקות מהעוטף, ועוד. אני למדתי מאבא להיות אופטימית, ומאמא לחפש פתרון לכל בעיה. אני בטוחה שאנחנו נצא מזה, בעזרת השם".