לא זו הדרך: המחויבות לשיח פלורליסטי צריכה להיות מוחלטת

יש דבר אחד שיותר מזעזע אותי מהדברים שכתבה ואמרה פרופ' נדירה שלהוב־קיבורקיאן - והוא העובדה שהיא נלקחה לחקירת משטרה בחשד להסתה. צריך למתוח עד לאבסורד את דבריה - שבהם היא מאשימה את ישראל ברצח עם ומטילה ספק בפשעי חמאס - כדי לייחס להם פוטנציאל הסתה לאלימות.

מקומם ומצער ככל שזה יהיה, לפרופ' שלהוב־קיבורקיאן מותר לחשוב שישראל פושעת מלחמה, ומותר לה גם לחשוב שחמאס מנהל מאבק לאומי צודק, אם היא רוצה. זו מהותה - ומחירה - של דמוקרטיה. צריך להתווכח איתה, להתעמת איתה, להפריך את טענותיה, ואם רוצים גם לגנות אותה. אבל בשום אופן לא לעצור אותה לחקירת משטרה, וודאי שלא להעמידה לדין.

אב ל זה כן אותו דבר

כמה פעמים יצא לי לכתוב כאן לאחרונה על הלך הרוח המקרתיסטי, שמובילים גורמים בתנועות המחאה בשנה האחרונה: תומכי רפורמה באקדמיה מפחדים להשמיע את דעתם, פורום קהלת סבל מקמפיין השחרה, מהטרדות ומהפגנות, נבחרי ציבור מהימין מושתקים ומגורשים ממפגשים ציבוריים.

אבל צריך להודות ביושר: אפילו הרפרטואר הפסול הזה מתגמד, לפחות ברמת הדימוי, מול המחשבה על פרופסורית, חברת סגל באוניברסיטה העברית, הנלקחת לחקירת משטרה בשל דברים שאמרה - ולאחר מכן אף התנצלה עליהם בלחץ הממונים עליה. המחשבה על כך שאדם מובל לחדר החקירות בשל דעותיו הפוליטיות - קיצוניות ככל שיהיו - עוכרת שלווה. כתבתי דברים דומים גם כשהרב דב ליאור נלקח למשטרה, לאחר שלא התייצב לחקירה על עמדותיו. זה מזעזע כשזו מרצה, וזה מזעזע כשזה רב. זה הופך קרביים כשזה קורה מימין, וזה הופך את הבטן כשזה מגיע משמאל.

העניין הוא שזה גם לא מקרה נקודתי. ד"ר ענת מטר, מרצה בכירה לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, קוממה עליה רבים כשהספידה במילים חמות את האסיר וליד דקה. השבוע הודיע נשיא האוניברסיטה, פרופ' אריאל פורת, שהיא לא תפוטר למרות הקריאות הציבוריות לסלקה מהמוסד. הוא גם סירב להתייצב לדיון בכנסת בנושא "הסתה בקמפוסים". בצדק סירב. זו הזמנה פופוליסטית לעליהום מהונדס.

אילחם על זכותך וכו'

הביטוי "אני לא מסכים עם דעתך אבל אילחם על זכותך להשמיע אותה", מיוחס לפילוסוף הצרפתי בן המאה ה-18 וולטר, מכוכביה הגדולים של תנועות הנאורות. הוא, אגב, לא אמר את המשפט הזה - זו פרפראזה על גישתו שניסחה אחת הביוגרפיות שלו, אוולין ביאטריס הול, בתחילת המאה ה-20. למען האמת, לא בטוח שוולטר עצמו היה חותם על המימרה הזו, כפי שהיא, וזה פרט חיוני לדיון.

לאחר הטבח המזעזע בשבועון "שארלי הבדו" בשנת 2015, הועלתה רוחו של וולטר על נס, כסמל לחופש הביטוי. אבל בשבועון "נובל אובזרווטר" החליטו לבדוק עד כמה באמת היה מחויב הפילוסוף לערך החשוב הזה. במאמר שפרסם תחת הכותרת ששואלת "האם אנחנו נתלים באילן הלא נכון", קבע אנטונן בנואה שוולטר בוודאי תמך בפלורליזם רעיוני ובסובלנות דתית, אבל חטא לא אחת בהשתקת יריבים.

וולטר עצמו, אגב, נאלץ לגלות ממולדתו כתוצאה מרדיפה ממסדית בעקבות עמדותיו האנטי־כנסייתיות. אבל לפילוסוף הנערץ היו סייגים ביחס לחופש הביטוי: חלקם נגעו למניעים אישיים וליריבויות שונות. אחרים ממניעיו היו מהותיים, עניינים הקשורים, כמו היום, להסתה או לכפייה דתית. זה חשוב, מפני שגם בקריאה לשמירה על חופש הביטוי לא צריך להפריז לכיוון הטוטאליות: ברור שיש לעצור הסתה כשהיא עלולה להתגבש לכדי סכנה ממשית, ברור שיש למנוע שיח שנאה וגזענות.

אלא שגם בדברים שאמרה שלהוב־קיבורקיאן, וגם בדברים שכתבה מטר, אין קריאה מפורשת לאלימות או תמיכה בה. מקוממים ככל שייתפסו דבריהן על ידי חלקים בציבור, אין מקום להפעיל נגד השתיים סנקציות ממסדיות כמו פיטורים, קל וחומר שלא כלים משטרתיים, כדי להשתיקן.

פלורליזם טוטאלי

הדבר האפקטיבי, המשמעותי ביותר שניתן ושצריך לעשות, הוא להתווכח; להפריך, להוכיח את ההפך. מעצרים או פיטורים הם מהלכים שמייצרים אפקט בומרנג: תהיו בטוחים ששלהוב־קיבורקיאן תהפוך בקרוב לקדושה מעונה ולגיבורת מעמד האקטיביסטים רק משום שנעצרה על ידי "משטרת בן גביר", בדיוק כפי שהמשוררת דארין טאטור, שריצתה עונש מאסר בגלל פרסומים מסיתים, זכתה לגילויי הוקרה והזדהות מצד חוגים אינטלקטואליים בארץ ובעולם.

לא רק שזה לא אפקטיבי, זה גם משקף חולשה ונקמנות. מה הטעם לעצור את הפרופסורית, אחרי שדבריה כבר עוררו סקנדל, הוקעו וגונו מעל לכל במה, והתקיים לגביה בירור משמעתי שבסופו היא חזרה בה? מה ישיג המעצר שלה?

אני לא מצפה מהימין בישראל להתגודד מול תחנת המשטרה ולמחות נגד מעצרה של שלהוב־קיבורקיאן. אבל אי אפשר מצד אחד להתרעם על השתקה אלימה של שרים וח"כים, על התנכלות לקהלת, על רדיפה של כלי תקשורת שמזוהים עם הימין - ומצד שני לשתוק כשנבחרי ציבור של הימין, כמו השר בן גביר וח"כ סון הר מלך, מברכים על מעצרה של המרצה וקוראים לאוניברסיטה לפטרה.

לא. התמיכה בחופש הביטוי היא לא מוחלטת. אבל המחויבות לשיח פלורליסטי כן צריכה להיות טוטאלית. המצפון הדמוקרטי צריך להתרעם כשכל אדם, קל וחומר איש רוח, נגרר לחדר החקירות משום שדבריו פגעו בקונצנזוס הלאומי הקדוש, במלחמה או בשגרה. אני פשוט לא רוצה לחיות במדינה שבה אסור לחשוב 180 מעלות הפוך ממני.