את השניות האלה בבית הלבן לעולם לא אשכח. באוקטובר 2022 נכנסתי לחדר הסגלגל, במסגרת סיקור מפגש של הנשיאים יצחק הרצוג וג'ו ביידן. עיניו העייפות של האיש הגבוה ננעצו בי לפתע. זיק של אור נדלק בהן וחיוך עלה על פניו.
ביידן לא הכיר אותי, אלא את הכיפה שלראשי. היא סימלה את הרגשות החמים שיש לו כלפי העם היהודי, כפי שהכריז פעמים רבות, "לא צריך להיות יהודי כדי להיות ציוני".
נשיא ארה"ב ג'ו ביידן בנאום DONT
כך שכאשר הוא התייצב בתחילת המלחמה במלוא העוצמה לצד ישראל, לא הופתעתי. ידעתי שהלב שלו איתנו, והוא אכן לא אכזב. "האכזריות של חמאס, צימאון הדם שלהם, מביאים אותנו לחשוב על רגעי הטירוף הגרועים ביותר של דאעש... עלינו להיות ברורים: אנחנו עומדים לצד ישראל!".
בשבועות הראשונים למלחמה ביידן אכן היה ברור כשמש. הוא בא לפה, שלח כמויות אינסופיות של חימושים, סיפק לישראל מטריית הגנה מדינית ונתן גיבוי מוסרי. "ניצחון של אוקראינה ושל ישראל הוא חלק מהביטחון הלאומי של ארה"ב", אמר.
לא מתקבל על הדעת
אלא שבחלוף חודשי המלחמה, הבהירות שבה ביידן נעמד לצידנו הלכה ונשחקה. אם בגלל הבחירות לנשיאות או היועצים שמטעים אותו, יד ימין של אמריקה עזרה לישראל, בעוד יד שמאל הפריעה יותר ויותר.
זה התחיל בלחצים האינסופיים להכניס לעזה אספקה שסייעה לחמאס. אחר כך הדרישה להכרה במדינה פלשתינית, כלומר שנסכים לתת לעם שהוציא מקרבו שכפול של הנאצים, את האמצעים לחולל זוועות כאלה שוב. זה נמשך בהטלת סנקציות חד-צדדיות על אזרחים ישראלים בכוונה להעניש יחידות בצה"ל, בהפקרת ישראל בפני בית הדין הבינלאומי בהאג, בהעלמת העין מהשתוללות שנאת ישראל בקמפוסים. לבסוף, בפרק הנוכחי, ארה"ב מנסה לגרום לישראל, במתק שפתיים, להפסיק את המלחמה בטרם חמאס הושמד.
הדבר משול לכך שמקסיקו תכבוש את יוסטון וקנדה את ורמונט, אך העולם יגיד לארה"ב, "עזבי שטויות, האיום לא באמת רציני. ואדרבה, עלייך להאכיל את הרוצחים, להיענות לדרישות שלהם ולשלם מחיר עצום עבור אנשייך שנחטפו". זו דה פקטו הגישה של הממשל האמריקני כלפי ישראל, והיא לא מתקבלת על הדעת.
ההבדלים בין גנץ לנתניהו בסוגיות האלה כמעט לא קיימים. גם גנץ לא מוכן להגיד "מדינה פלשתינית", הוא אינו מסכים לסיום המלחמה, יסבול מה־ICC ומתנגד לסנקציות על נצח יהודה. כלומר, החנק השקט של הממשל פוגע בישראל, לא בביבי. וזה דבר שגם הסנגורים הגדולים ביותר של המפלגה הדמוקרטית לא יכולים לקבל. הראָיה, שלא רק הישראלים מאבדים סבלנות כלפי ממשל ביידן, אלא גם גורמים מרכזיים ביהדות ארה"ב. אמנם אמש הוא עשה תיקון רטורי כאשר אמר שאינו שוכח את מתקפת חמאס - אבל השאלה כמה זמן יחזיק מעמד בתמיכה זו.
ביידן גורם נזק עצום גם לארה"ב עצמה. כשהוא משליך את ישראל אל מתחת לגלגלים, אמינותה של אמריקה נפגעת. היא שוב מצטיירת כמעצמה שאי אפשר לסמוך עליה, מה שידחק בחזרה את מדינות האזור לזרועותיה של סין, כפי שכבר קרה בשנה שלפני המלחמה.
מגמת התאבדות
חמור לא פחות, הגורמים הפנים-אמריקניים שלוחצים על ביידן לנטוש את ישראל, רוצים בהשמדת אמריקה עצמה. הם הרי מוחקים את ערכי היסוד של הדמוקרטיה האמריקנית וחולמים, כפי שאמר שייח' ראאד סלאח, בעל בריתו הישראלי של חמאס, "להתכונן ליום שאחרי אמריקה. האסלאם ייכנס לבית הלבן ויכבוש את אירופה באמצעות הדעווה" (חשיפה ותרגום באדיבות ממר"י).
כך שאמריקה של ביידן במגמת התאבדות, אך זו בעיה שלה. העם היהודי עדיין חפץ חיים, ולא יישב מן הצד אל מול ההפקרה. או כפי שאמר נתניהו בממשלה, "אנחנו מבינים ולא טיפשים. הם (חמאס) רוצים כניעה שלנו וניצחון שלהם, והם לא יקבלו את זה". מה נתניהו יכול לעשות אם יידחק עם הגב לקיר? לא הרבה. רק לומר שארה"ב של ביידן הפקירה את ישראל בזמן מלחמה. הוא לא רוצה להגיע לשם, אך כובד המשקל האמריקני בהחלט מורגש בירושלים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו