להתעורר עכשיו: שיא החום נשבר בתל אביב, אבל אנחנו עדיין שבויים בחלום

בזמן שמדינת ישראל נלחמת על קיומה וכותרות האתרים והעיתונים מדווחות על המלחמה – השבוע הבליחו לנו ידיעות שונות – כתבות הקיץ השמשיות.

"הטמפרטורות יגיעו ל-40 מעלות", "המונים גודשים את חופי הים והקניונים הממוזגים", "שיא טמפרטורות לחודש אפריל בתל אביב" – כך הכריזו הכותרות, לכאורה שגרתיות במדינה חמה, עד שרואים שעכשיו לא חודש אוגוסט, אלא אפריל, אמצע חג הפסח, שכונה אי שם מזמן "חג האביב".

בעוד אנו מנסים להשתקם ממחירי הקונספציה הביטחונית שבה מדינת ישראל הייתה שבויה, מופיעה מולנו קונספציה אחרת, שקצת מעייף להתעסק בה, בעיקר עכשיו. אבל היא שם, נוכחת, קיימת ומטרידה.

המחשבה שמשבר האקלים פוסח על ישראל ושמור רק למדינות מרוחקות - מוטעה.
איך האזרחים במדינתנו יתמודדו עם עולם שבו גלי חום קשים, הכוללים 40 מעלות צלזיוס, יהיו ימים שבשגרה ולא אנקדוטה חולפת? רק ביממה האחרונה החום פגע בכמה בני אדם באורח קשה ואף אנוש. ומהצד השני: האם ישראל מסוגלת להתמודד עם שיטפונות והצפות קשות?

ישראל, שקיבלה היום תמרור אזהרה בולט בדמות שבירת שיא החום בתל אביב, אינה ערוכה בצמצום משבר האקלים ולא בהיערכות אליו. לעומת נושאים כמו איראן, חמאס וחיזבאללה – מה כבר מעניין בכמה מעלות הטמפרטורות מטפסות? כשיש תפיסת מחבלים ואמל"ח – מי רוצה לדבר על גזי החממה או צמצום צריכה מיותרת? למי יש זמן ויכולת לדבר על תחבורה ציבורית מתפקדת, שתאפשר לנו להשאיר את הרכבים המזהמים מאחור?

העניין הוא, שההתעלמות, לא תגרום לבעיה להיעלם, ולמשבר הזה אין את ה"יום שאחרי". אסור לנו לקבל כסטטוס קוו עוד טפטופים של גלי חום, מתוך מחשבה, שמה כבר יכול להשתבש. אנו צריכים להתעורר, בתוכנו פנימה והחוצה – תוך עידוד נבחרי הציבור לצמצם את המשבר ולהיערך אליו, בין השאר הוספת מקורות אנרגיה ירוקה, שתספק לנו ביטחון אנרגטי, או תחבורה ציבורית ראויה לשמה.