"לא חשבתי שכשורד שואה אצטרך להסתתר שוב בפחד על חיי - בקיבוץ שהקמתי"

שורדת השואה רות הרן מקיבוץ בארי כמעט שאינה נרדמת בלילות. לפעמים היא חולמת על עצמה רצה חסרת נשימה או כיוון, מבלי לדעת ממי היא נמלטת או מדוע. לפני שבוע משהו השתנה ולראשונה חלמה על בנה הבכור, אבשלום, שנרצח ב־7 באוקטובר.

"הבן שלי אמר לי שהוא אינו נמצא בארון שבו קברו אותו, ואני עדיין לא מצליחה להבין את החלום", נשבר קולה. "כשהתעוררתי, לא אכלתי ולא שתיתי כל היום. המחבלים רצחו את אבשלום ובגופתו התעללו. אני כל כך מתגעגעת אליו, מתגעגעת כשהוא שואל 'אמא, מה קורה?'. התמונה שלו נמצאת מולי ואני כל הזמן מדברת איתו".

כמוה, גם חבר קיבוצה שורד השואה, חיים רענן, חווה ב־7 באוקטובר, כשהוא בן 89, "שואה שנייה", לדבריו. "אלוהיי", הוא אומר, "לא חשבתי שכשורד שואה אצטרך להסתתר שוב בפחד על חיי. הטבח חיסל כעשרה אחוזים מ־1,000 תושבי הקיבוץ. יותר מ־100 תושבים נרצחו או נחטפו ונלקחו לרצועת עזה באותו יום. מבחינתי האישית, היה הבדל אחד עצום בין השבת השחורה לבין השואה.

"במהלך השואה לא הכרתי אישית את ששת המיליונים שנספו, אבל בטבח בקיבוץ בארי הכרתי כמעט כל אדם שנרצח באותו יום".

חייהם של רות וחיים שזורים בטרגדיות. הם שניים מבין כ־865 ישראלים מדרום הארץ שחוו על בשרם, פעמיים, את הזוועות המחרידות ביותר נגד יהודים. מנתוני משרד הרווחה עולה כי כ־2,000 שורדי שואה מכל הארץ פונו מבתיהם בשל השבת השחורה.

רות, שניצלה בעור שיניה מזוועות הנאצים ברומניה, עלתה לישראל במטרה ליישב את המדינה וקבעה את משכנה בדרום הארץ. בשום שלב לא שיערה כי בגיל 88, בעודה מתגוררת בארץ המובטחת, תתמודד עם טבח מחריד, המהווה גם מבחינתה שואה שנייה. מחבלי חמאס לא רק רצחו את אבשלום, אלא גם חטפו לעזה שבעה מבני משפחתה, ובהם בתה, כלתה, נכדותיה וניניה.

לפני כשלושה חודשים, ביום השואה הבינלאומי, הובילה רות את קמפיין מערך ההסברה הבינלאומי. מול בניין האו"ם ובטיימס סקוור בניו יורק נתלו שלטי חוצות ענקיים ועליהם פניה מלאות הכאב, מתחת למילה "SURVIVOR", שורדת. בסרטון מצמרר דיברה על הדמיון המחריד בין מעשי הנאצים למחבלי חמאס. "ברגע שרוצחים תינוקות במיטות, ברגע שאונסים נשים כשהן זרוקות על הדשא ואז רוצחים אותן באכזריות, בשטניות, על לא עוול בכפן - זו שואה", אמרה.

"תמיד שואלים אותי מה מחבר בין השואה של הנאצים לבין אסון 7 באוקטובר, ואני עונה שבשני המקרים היתה השמדה מכוונת, שיטתית, מלאת רוע ובעלת שטניות מוחלטת. השואה היא הכתם האפל ביותר בתולדות המאה ה־20. טראומה של האנושות כולה, שגרמה להוזלת ערך האדם באשר הוא אדם.

"ככל שעובר הזמן, זיכרון השואה הופך לקשה יותר ומעורר שאלות ותמיהה 'למה?'. איך היה יכול לקרות דבר כזה? זו חידה מפלצתית שמקשה להבין את מארג החוויה האנושית. הנאצים הטביעו מספרים על ידיהם של היהודים במחנות ההשמדה כשמטרתם אחת: לשבור את הזהות היהודית.

"זה גם בדיוק מה שעשו המחבלים בשבת השחורה. כשחיילי צה"ל באו לפנות אותי מהבית, אחרי שהייתי נצורה בערך 24 שעות, ראיתי מראות שלא אשכח לעולם. גופה של שכן היתה זרוקה בחצר ועל המדשאות היו זרוקים תינוקות וילדים. ראיתי גם מיטת תינוק ספוגה בדם. המחבלים הפכו את גן העדן שלנו לגיהינום".

"מקום שקט, עד האסון"

מאז 7 באוקטובר נושאת רות תואר נוסף להיותה שורדת. היא גם מפונה מביתה. בעוד חברי בארי נערכים לקראת המעבר מבית מלון בים המלח לקיבוץ חצרים, היא שוהה בחודשים האחרונים בדיור המוגן "בית יונה" בבאר שבע. לפני כחודש ביקשה לחזור לראשונה לקיבוץ שנחרב, שאליו עברה להתגורר בעקבות אבשלום, ששימש בעבר מנכ"ל "משקי הקיבוצים".

"לא הפסקתי לבכות מול ההרס והחורבן", נשבר קולה. "מהבית שלי נשארו חלקים מסוימים, אבל הבית של אבשלום היה שרוף לגמרי. לא נשאר ממנו כלום. עברתי לבארי לפני שלוש שנים, אחרי שהתגוררתי 40 שנה ביישוב עומר. אהבתי את חי הקיבוץ, את הבוסתנים, המטעים, את השדות והפריחה. זו קהילה של אנשים טובים, חרוצים, יצירתיים ומאירי פנים".

הטרגדיות שחוותה רות נשקפות מעיניה הנוגות. אף שהגיעה לגבורות, היא נראית צעירה מכפי גילה ומוחה חד כתער. העברית הצחה בפיה מתובלת במשפטים הנשמעים כמו נלקחו מסיפוריו של שלום עליכם, ומתוך זיכרונה המופלא היא מצטטת בקלות שורות שלמות מספריו של אורי צבי גרינברג ומשירי חיים נחמן ביאליק.

"אמי אמרה שנולדתי בחוסר מזל, כי בכל אירופה נשבו רוחות מלחמה", היא מספרת על ימי ילדותה בבוקרשט, רומניה. "הייתי בת הזקונים בין ארבעה ילדים בתקופה שבה שלט באיטליה הפשיסט בניטו מוסוליני, בספרד היה הרודן פרנסיסקו פרנקו וברומניה רדפה התנועה האנטישמית, משמרות הברזל, אחר היהודים.

"אבי, יליד ורשה, הגיע לבוקרשט אחרי מלחמת העולם הראשונה. הוא היה קצין בצבא הפולני ורופא של גדוד. כדוקטור לרפואה ולפרמקולוגיה, הוא הקים בבוקרשט מפעל תרופות. מאחר שהממשלה הרומנית החליטה לגרש את היהודים שאינם ילידי רומניה, הם גירשו את המשפחה שלנו כשהייתי בת שנה, ב־1937. ברחנו לצ'רנוביץ, שהיתה אז בשליטה רומנית, כי שם היתה לאמא משפחה. אבא לא היה איתנו, הוא נדד שלוש שנים באירופה.

"יום אחד הוא עמד לפתע בדלת ולא זיהיתי אותו. הייתי רק בת 4. ברגע שהוא היה איתנו הפקתי ממנו המון אנושיות, חום ואמפתיה. ממנו למדתי על אהבת אדם. למרות שאבא ניהל בית חולים, לא היה לנו כסף או אוכל. חווינו כל הזמן רעב. אבל אבא היה מוכשר וידע להפיק חומר חיטוי משתן - ומירקות הפיק תרופות טבעוניות".

רות הרן: "תמיד שואלים אותי מה מחבר בין השואה של הנאצים לבין אסון 7 באוקטובר, ואני עונה שבשני המקרים היתה השמדה מכוונת, שיטתית, מלאת רוע ובעלת שטניות מוחלטת. איך היה יכול לקרות דבר כזה?"

משפחתה של רות סבלה מרדיפות בלתי פוסקות של הנאצים. "אחרי שהגרמנים שטפו חצי מרוסיה ואת כל אוקראינה, נסענו ברכבת במשך שבועות עד לאוזבקיסטן. באחת התחנות עלתה אישה עם סל תפוחי עץ והציעה לי אחד. הייתי כל כך רעבה ורציתי תפוח, אבל לא יכולתי לקחת בלי לקבל אישור מאבא. הוא מצמץ בעיניים כאילו אומר 'קחי, אבל זה לא רצוי'. לא לקחתי".

מדוע?

"בגלל רדיפת היהודים. אבא לא רצה שום קשר עם האישה ההיא, אפילו לא במלל. הוא חינך אותנו להיות מאופקים, מנומסים ותרבותיים. עד היום אני יודעת בעל פה את שירתו של פושקין. אמא היתה מקריאה לנו גם את 'אהבת ציון', הרומן העברי הראשון של אברהם מאפו".

ב־1945, עם סיום מלחמת העולם השנייה, עברה משפחתה של רות לקישינב, שהיתה תחת שלטון הצבא האדום, ואביה מונה למפקח רפואי למיגור מחלת הטיפוס. "לצערנו, אבא נדבק במחלה ונפטר", היא מספרת, "ואמא חיפשה במשך שבוע בית קברות יהודי עד שמצאה אחד כזה בבסרביה. אחרי הקבורה חזרנו לבוקרשט בזכות כסף שדוד שלי שלח אלינו, אבל אמא כבר החליטה שנעלה לישראל. היהדות היתה חלק מאיתנו כל תקופת השואה. תמיד זכרנו את הדת שלנו וחגגנו את כל החגים".

"לחוות את הכאב"

רות, אמה ושלושת אחיה עלו לישראל ב־1947, כשהיתה בת 11. "אמא אמרה שבאנו לבנות ולהיבנות, לעבוד ולאהוב את הארץ שלנו", מספרת רות. "היא עבדה כאחות טיפת חלב, ובגיל 18 התגייסתי לגרעין נח"ל שנשלח לקיבוץ נחל עוז, הסמוך מאוד לבארי. שם הכרתי את בעלי, חיים ז"ל. הוא היה מגיע על סוס או טרקטור כדי לחזר אחריי".

בני הזוג התחתנו ב־1958 ומייד אחר כך נולד אבשלום הבכור. "הוא היה מקסים", בוכה רות. "ילד מיוחד ואיש מיוחד. אחריו נולדו רונן, שנמצא באוסטרליה, ובתי שרון אביגדורי, שנחטפה לעזה וחזרה. לבארי עברתי אחרי שעברתי ניתוח. חליתי בסרטן ואני מקווה שהחלמתי".

לא חששת מהקרבה לעזה או מהרקטות?

"אני בנגב כל חיי. בנחל עוז חוויתי את המתח של הפדאיונים שהיו עוברים את הגבול כדי לגנוב לחם ותפוחי אדמה. בארי היה מקום נוח ושקט עד האסון. באותו בוקר כמעט שלא נכנסתי לממ"ד. שמעתי דפיקות על הדלת, אז פתחתי. מולי היו שני חמאסניקים עם סרטים ירוקים על המצח. לא פחדתי. הסתכלתי להם בלבן של העיניים. פתאום הם הסתובבו והלכו, כי מישהו קרא להם, ואני ברחתי פנימה".

מהיכן האומץ?

"אולי בגלל הילדות ומה שעברתי. אבא שלי היה פציפיסט ואידיאליסט, ואני כמוהו. הוא נתן לי כלים טובים להתמודד. כשאני נזכרת עכשיו ב־7 באוקטובר זה מרגיז אותי ומכאיב לי. למה לי היה מזל ולבן שלי לא? מישהו שמר עלי גם בשואה וגם באותו יום, אבל לא על הבן שלי שכולם אהבו. צלצלו אליו אנשים מהמסיבה ליד רעים והוא אמר להם לברוח מזרחה. הוא יצא מהממ"ד כדי לכוון אנשים שלא יגיעו לבארי, ונרצח כשהציל אחרים".

באותו יום אירחו אבשלום (66) ואשתו שושן (67) את אחותו שרון (52) ואת בתה נעם בת ה־12, וגם את בתם עדי (38), בעלה טל שוהם (39) וילדיהם נווה (8) ויהל (3), שתמונתה עם שיערה הבהיר והמתולתל הפכה לסמל. למעט אבשלום, כל שאר בני המשפחה נחטפו. הם שוחררו בפעימה השנייה של עסקת החטופים ב־25 בנובמבר, פרט לטל שעדיין שבוי בעזה.

"לא ישנתי עד שהם חזרו", מספרת רות. "נשאתי בליבי תפילה שהם ישובו בריאים ושלמים. בעבר הייתי מטפלת משפחתית, הקמתי בבאר שבע מרכז לטיפול בפגיעות מיניות ואני שומעת שזה מה שקורה לנשים בשבי. חרדתי מאוד לבנות משפחתי, שכולן יפות וטובות, ואני שמחה שלהן אישית זה לא קרה.

"אני לא תומכת בהיסטריה של הפוסט־טראומה, כי לדעתי לאנשים יש כוחות נפש כדי להתמודד. יש לי טראומה מהרצח של אבשלום ואני עצובה ובוכה, אבל אני גם רוצה להתמודד לבד עם הכאב ולא רוצה שיטפלו בי. אני רוצה לחוות את הכאב. אין לי צורך בכלום, אני רק מתגעגעת ומתגעגעת".

את חושבת על החטופים שעדיין נמצאים בעזה?

"בוודאי. הם יחזרו שבורים לגמרי, בגלל הזמן והפגיעות. אני רואה את נתניהו בטלוויזיה וזועמת. לא פגשתי אותו מעולם ועדיף שכך, כי הייתי צועקת עליו. הוא יירשם בהיסטוריה כמי שהטבח הזה על ראשו".

רות הרן: "כשהחיילים פינו אותי אחרי שהייתי נצורה 24 שעות, ראיתי מראות שלא אשכח לעולם. גופה של שכן היתה זרוקה בחצר ועל המדשאות היו זרוקים תינוקות וילדים. ראיתי מיטת תינוק ספוגה בדם. המחבלים הפכו את גן העדן שלנו לגיהינום"

אחרי כל מה שעברת בתשעה עשורים, האם נותרה בך אופטימיות?

"אני מלאת התפעלות מהאנשים שמנהלים את 'בית יונה', מהעובדים וממי שגרים כאן, שהם שורדי שואה מהמעמד הבינוני. יש פה כל כך הרבה אנשים טובים וזה מחזק אותי. גם הדור הצעיר מחזק אותי. אני רואה את הילדות שנאבקות למען האבות שבשבי ואת האלמנות היפות, החזקות והמצפוניות. כולם עם ערכים כל כך גבוהים וזה מרגש. אולי מזה נצמח לעם טוב יותר, בהנחה שלא ניתן לחלק מהשרים בממשלה להרוס לנו את החיים".

"מכיר את כולם"

במשך 20 שעות, מהשעה שש בבוקר של אותה שבת ארורה ועד שפונו בשתיים לפנות בוקר, הסתגר חיים רענן, שורד שואה בן 89, ביחד עם המטפלת שלו, בנו ונכדו בממ"ד בבית שבקיבוץ בארי. רעייתו לא היתה בבארי שכן היא נסעה עם שני אחיה לתל אביב.

נאסר עליהם לצאת או להשמיע קול, והשמועות שהגיעו אליהם בווטסאפ היו מחרידות: מחבלים פשטו על הקיבוץ, נכנסו לבתים, רצחו וחטפו חברים. גם הפינוי עצמו נמשך זמן רב.

"חיילים חזקים שמו אותי בכיסא גלגלים והתחילו להוציא אותי", הוא מספר. "לקח לנו שעה וחצי לעבור 300 או 400 מטרים עד למקום הכינוס בשער הקיבוץ. לאורך הפינוי שמענו את הירי וראינו את הפיצוצים והדירות הבוערות. באותו רגע אתה לא חושב על זה, אתה עדיין בהישרדות.

"כל הסיפור הזה היה תחת אש, תוך כדי לחימה. מישהי שגרה בבניין שלי קיבלה כדור בבטן ומתה בסופו של דבר. בכל פעם החיילים הסתכלו מסביב ואמרו 'חכו פה רגע, אנחנו צריכים לבדוק את האזור ולראות אם הכל בסדר'.

"לאורך הרחוב גרים כל הנכדים שלי. בכל פעם שהגענו למקום שבו גרה נכדה, אמרתי לחיילים: 'פיניתם את הבית הזה כבר? מה קורה איתם?'"

היית בקשר עם המשפחה במהלך אותו היום?

"כן, אבל למעשה, רק כשהגעתי לאוטובוס ידעתי שכולם בסדר. אני לא יודע איך לתאר את המזל הזה. בדירה על יד אחת הנכדות שלי - האבא והתינוק נהרגו מירי. לבית שלי לא נכנסו מחבלים, אבל לכל בתי הנכדים שלי, בלי יוצא מן הכלל, ניסו או אפילו הצליחו להיכנס הביתה. למרבה המזל כולם ניצלו. לנכדה אחת התחילו לשרוף את הבית, והיא ומשפחתה ברחו דרך החלון ועברו לממ"ד של שכנים אחרים. נס".

"לא היתה לי ילדות"

חיים נולד ב־1935 בהונגריה. כשפרצה מלחמת העולם השנייה, אביו כבר היה בארץ ישראל והכין את הקרקע לעליית משפחתו.

"כל תקופת ילדותי, זו שבעצם לא היתה לי, היתה רחוק מאבי", הוא אומר. "התמונה היחידה שיש לי מאותה תקופה היא שלי עם אמי בגטו היהודי ועל בגדינו טלאי צהוב.

"כילד בהונגריה, כאשר האלימות והשנאה כלפי היהודים גברו, נאלצנו לענוד טלאי צהוב ובית משפחתנו סומן בצלב קרס כדי לסמן אותנו כיהודים. זה נעשה כדי לנשל מאנושיות, להטיל טרור ולבודד אותנו מכל החברה.

"שמונה עשורים לאחר מכן, הייתי נרעש לראות מגן דוד שצויר שוב על בתים יהודיים ברחבי אירופה כדי לסמן ולהפחיד אותם בעקבות הטבח ההרסני ב־7 באוקטובר. זה כל כך דומה לסימון הבתים האנטישמי שחוויתי בילדותי, שזה מצמרר. לא תיארתי לעצמי שדבר כזה יכול לקרות שוב באירופה".

מה אתה זוכר מהילדות בהונגריה?

"כמו שאמרתי, כילד שחי בגטו היהודי, למעשה לא היתה לי ילדות. היא נגזלה ממני בגלל רדיפות ומלחמה. תמיד חיפשנו אחר מזון, חיינו במתח מתמיד כיצד יתפתח היום. האם נגורש? האם יהיה לנו מספיק אוכל להחזיק מעמד עוד יום? האם נשרוד את ההטרדות, הטרור וההרג של מיליציית צלב החץ שרדפה את היהודים בהונגריה?

"יום אחד, משפחתי שמעה שמיליציית צלב החץ מחפשת אותנו. לא יכולנו לברוח מהגטו, אז פשוט חיכינו להם שיגיעו. לא לקח הרבה זמן עד ששמענו דפיקה בדלת. כשפתחנו ראינו שלושה מיליציונרים של צלב החץ בפתח ביתנו. כשהם נכנסו, אחד מהם הסיר את כובעו ולהפתעתנו סבא שלי הכיר אותו.

"הוא היה קרוב משפחה רחוק שהגיע לביתנו עם ניירות רשמיים משגרירות שבדיה שהעניקו לנו הגנה דיפלומטית מסוימת. עם אותם ניירות יקרי ערך יכולנו לעבור ל'גטו הבינלאומי' בבודפשט שהוקצה ליהודים ולמשפחותיהם שהחזיקו בתעודות הגנה ממדינה ניטרלית. הצלחנו לשרוד בגטו הבינלאומי עד להגעת הסובייטים והיינו בין בני המזל המעטים, כי כמעט 80 אחוזים מהקהילה היהודית בהונגריה נספתה בשואה".

חיים רענן לשגרירי האיחוד האירופי: "בזמן שאנו מדברים, עדיין יש חטופים המוחזקים ברצועת עזה. אני קורא לשחרורם המיידי ומבקש מהאיחוד האירופי לעזור בכל דרך אפשרית להחזיר אותם הביתה, בריאים ושלמים"

את אותן תעודות יקרות ערך הנפיק חסיד אומות העולם ראול ולנברג, ובצירוף מקרים מפתיע חיים מתגורר כיום בדיור מוגן ברחוב ולנברג בתל אביב.

הוא סב ל־19 נכדים וסבא רבא ל־14 נינים, וגילו בשואה הוא כגילו של אחד מנכדיו, שעימו הסתגר בממ"ד ב־7 באוקטובר.

למרות ההשוואות הרבות בין השואה במלחמת העולם השנייה לבין שואת 7 באוקטובר, חיים יודע להבדיל בין האירועים באופן מובהק.

"שתי השואות האלה הן סיפור אחר לגמרי בשבילי", הוא אומר. "אני מרגיש אחרת לגבי ששת המיליונים שנספו בשואה באירופה ואחרת כלפי יותר מ־100 האנשים מהקיבוץ שלי שנרצחו או נחטפו, כי בבארי אני מכיר את כולם".

מה עברת באותה שבת שחורה?

"בבוקר 7 באוקטובר שמעתי אזעקות רציפות בקיבוץ. בהתחלה חשבתי שזו 'רק' התקפה נוספת של רקטות מרצועת עזה, כמו אלה שכבר התרגלנו אליהן. אף אחד לא יכול היה לצפות את הטבח שקרה. כעבור זמן קצר התחלנו לקבל הודעות שמחבלי חמאס נמצאים בכל רחבי הקיבוץ ומנסים לפרוץ לממ"דים. המחבלים הציתו הרבה בתים כדי לאלץ את הדיירים לצאת החוצה, אבל רבים העדיפו למות בשריפות מאשר להירצח על ידי המחבלים.

"היה לי מזל טהור שהמחבלים לא הגיעו לביתי ושכל משפחתי שגרה ברחבי הקיבוץ שרדה את הטבח. אני לא יודע מה הייתי עושה אם אחד מנכדיי או ניניי היה נחטף לרצועת עזה".

"התאוששנו - ונתאושש"

ביום השואה הבינלאומי הוזמן חיים לנאום מול שגרירי האיחוד האירופי בישראל, באירוע שבו הוצג הפרויקט "אנשי השואה" שיצר ארז כגנוביץ. הפרויקט מציג את סיפוריהם של 50 שורדי שואה באמצעות תמונות מפתיעות, אופטימיות וייחודיות, ונועד להגביר את המודעות למאבק באנטישמיות בקרב הדור הצעיר ברחבי העולם. הוא הוצג כתערוכה נודדת בגרמניה ובארה"ב ועד כה נחשפו אליו עשרות אלפי בני אדם.

בנאומו פנה חיים לשגרירי האיחוד האירופי במילים מרגשות ונוקבות. "שגרירים נכבדים", אמר להם, "שמי הוא חיים רענן, שורד שואה ושורד טבח 7 באוקטובר בבארי.

"נולדתי בבודפשט שבהונגריה בשנת 1935, וכילד החי בגטו היהודי לא באמת היתה לי ילדות. היא נגזלה ממני בגלל רדיפות ומלחמה.

"בגטו, אני ומשפחתי חיינו במתח מתמיד לגבי כיצד יתפתח היום. האם נגורש? האם יהיה לנו מספיק אוכל להחזיק מעמד עוד יום? האם נשרוד את הטרור וההרג של מיליציית צלב החץ ששלטה בבודפשט בימים אפלים אלה?

"למרות הסיכויים הנמוכים, שרדנו. לבסוף, בעזרת קרוב משפחה רחוק, משפחתי הצליחה לקבל ניירות רשמיים משגרירות שבדיה שהעניקו לנו הגנה דיפלומטית מסוימת. אני ואמי שרדנו את השואה, ובסוף המלחמה ב־1945 יצאנו למסע לארץ ישראל. בתחילת 1947 הגענו לישראל לאחר שהות ארוכה באיטליה וגלות של שישה חודשים בקפריסין.

"במשך כל שנות חיי הבוגרים הייתי חבר בקיבוץ בארי, שהייתי בין מייסדיו. התחתנתי, הקמתי משפחה, הולדתי ילדים, נכדים ונינים. היינו שש משפחות בבארי, ארבעה דורות של קיבוצניקים, עד 7 באוקטובר, שבת שחורה, כאשר חמאס פשט על הקיבוץ. לא חשבתי שכשורד שואה, אצטרך להסתתר שוב בפחד על חיי.

רענן: "כיהודי, במהלך השואה נאלצתי לענוד טלאי צהוב וביתי סומן במגן דוד. שמונה עשורים לאחר השואה, הייתי נרעש לראות שמגן דוד צויר שוב על בתים יהודיים. לא תיארתי לעצמי שדבר כזה יכול לקרות שוב באירופה"

"יותר מ־100 מחבריי וילדיהם נרצחו או נחטפו. חלקם עדיין נמצאים בידי חמאס. משפחתי הגדולה התפזרה ברחבי הארץ, אבל בנס לא נפגענו פיזית. במהלך השואה לא הכרתי אישית את ששת המיליונים שנרצחו, אבל בטבח בבארי הכרתי כמעט כל אדם שנרצח באותו יום. בשבילי, זו היתה שואה שנייה.

"בזמן שאנו מדברים, עדיין יש חטופים המוחזקים ברצועת עזה. אני קורא לשחרורם המיידי ומבקש מהאיחוד האירופי לעזור בכל דרך אפשרית להחזיר אותם הביתה, בריאים ושלמים.

"כשורד שואה, אני יכול לומר שבדיוק כפי שהתאוששנו לאחר השואה, אני בטוח שקיבוץ בארי יתאושש ונוכל לחזור לחיים היפים שהיו לנו.

"שגרירים נכבדים, אם יורשה לי, יש לי עוד בקשה. אנו לא יכולים לאפשר להיסטוריה לחזור על עצמה. אנא עשו כל שביכולתכם כדי להיאבק, לדחוק ולעצור את התפשטות האנטישמיות".

"בצל השכול והעצב - גם אופטימיות ותקווה"

תמונותיהם של רענן והרן צולמו עבור תערוכת "אנשי 7 באוקטובר", שיצר הצלם והמרצה על החברה הישראלית ארז כגנוביץ. "מאז המתקפה הנוראית ב־7 באוקטובר על ישראל, עולמי, כמו עולמם של רבים אחרים במדינה ובעולם - נעצר", הוא אומר. "באותו יום, ובהמשך, התגלו מאות סיפורי גבורה, תושייה ותקווה של רבים מכל חלקי החברה הישראלית. אנשים כמו חיים רענן, רות הרן ורבים נוספים, שעשו כל מה שהתאפשר כדי לשרוד ולהציל חיים.

"בעקבות אינספור סיפורים מעוררי השראה שאליהם נחשפתי, החלטתי ליצור את תערוכת 'אנשי 7 באוקטובר' המספרת את הסיפורים בדרך מיוחדת ומביאה - בצל השכול והעצב - גם אופטימיות ותקווה. הרעיון שעומד מאחורי התערוכה הוא לספר את הסיפור האנושי של האנשים המיוחדים שעמדו מול פני הטרור והרוע, ולהראות את הרוח והחוסן מעוררי ההשראה של החברה הישראלית, על מנת להוקיר את פועלם".

לציון יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, ויום העצמאות, התערוכה תוצג החל מיום שישי, 10 במאי, ועד 14 ביוני, בשגרירות גרמניה בישראל ברחוב השלושה 2 בתל אביב.

לאתר הפרויקט: www.humansoftelaviv.co.il/humans-of-israel-7th-of-october