חג חירותו: משפחת החטוף אביתר דוד הכינה ארוחת סדר עבורו - בתפילה שיחזור

לכל אחת ואחד מאיתנו יש אלבום תמונות, פסקול חיים שמלווה אותו, ולכל אחד יש גם היומן הקולינרי שלו. מנות אהובות, סלידות, חומרי גלם שצמחו בקרבתו, טעמים שהם געגוע למישהו או למשהו. ביס שפעם סחרר. אלבום קולינרי שבו כל מנה, ממרח או מטבל הם תחנת חיים של מי שלכבודו הוא נוצר. מהאלבומים, שראשיתם בתחקיר מדוקדק של אוהביו ומכריו, נוצרת ארוחה שבה כל מנה היא עוד דרך לדעת את האיש, לספר עליו משהו.

ארוחת ליל הסדר שלפניכם היא האלבום הקולינרי של אביתר דוד, שנחטף ב־7 באוקטובר, ומאז הוא שם, במרתפים של רצועת עזה. מעולם לא יצרתי אלבום למישהו כל כך צעיר. מה הוא כבר הספיק, כמו שאמרה לי אמא שלו, גליה, שמאז אותה שבת לא מסוגלת לחזור לבשל ארוחה בבית המשפחה בכפר סבא.

אבל אצל אביתר, בן 23, האוכל יושב חזק בחשקים. וכמו שאמר לי ניב כהן, שהיה איתו בתופת בחניון רעים: "אני בטוח שהוא מתגעגע שם לאוכל וחושב עליו כל הזמן".

העיניים הטובות של החבר ניב ראו ברעים את זוועת המין האנושי. הוא הלך וחזר שם, התחבא והחביא, הציל וניצל, עד שכשהגיע בשעה 16:00 לתחנת אופקים, קיבל טלפון מהחבר שגיא סלע, שסיפר לו על סרטון שחמאס פרסם ובו רואים את אביתר נחטף.

ניב מסביר שזה לא עניין של הרעב. "אם אביתר רעב, פת לחם ביום תשביע אותו. הגוף מתרגל. אני למדתי את זה בצבא. אבל אביתר חייב טעמים בפה. הוא בטח חושב על סטייקים. חושב על כל המאכלים שהוא אוהב".

הם שלישייה שכזו, ניב, אביתר ושגיא. נפגשו בחטיבת הביניים, ואחרי השחרור עבדו יחד בבית קפה בהוד השרון. מדי פעם אביתר הדריך קבוצות של "תגלית". היה מסתובב איתן בארץ.

מבין השלושה, רק שגיא, במלעיל הם מקפידים לקרוא לו, הוא לא בקטע של טראנס. המוזיקה שאביתר רק מבקש ממנה עוד ועוד, חולם על קריירה של מפיק מוזיקלי. "הבטחתי להם שפעם אתן לזה צ'אנס. כמעט הצליחו לשכנע אותי שאבוא איתם לנובה, אבל ברגע האחרון החלטתי שלא. אני אפילו לא יודע להסביר למה", שגיא אומר בקול השקט הזה שלו.

הוא משוכנע שמי שמחזיק באביתר אוהב אותו, למרות הנסיבות. "יש לו את זה. היכולת לזרום עם כל האנשים. הוא החבר הזה שאתה מתקשר אליו כשאתה צריך עצה, זה שאתה מספר לו כשקורים לך דברים. הפסיכולוג של החבורה".

פעמיים נסעו יחד לחו"ל. הפעם הראשונה היתה במסגרת המסע לפולין, ובשעות החופשיות, בכיכר הגדולה של ורשה, אביתר גרר אותו לאכול המבורגר. אחרי זה, בנסיעה לברלין, אביתר הגיע עם מסלול אוכל מתוכנן בקפידה. "ביום הראשון הלכנו לסטקייה", מחייך שגיא את הזיכרון. "ביום השני להמבורגרייה, ואחרי זה לעוד אחת. הסתובבנו ברחובות, שתינו בירה. הוא מת על בירה".

עילי, אחיו הבכור של אביתר, צוחק: "מגיל קטן אביתר רצה שייתנו לו לטעום קפה ובירה, אבל לא היה שום סיכוי שאבא שלנו יסכים".

אביתר, האמצעי משלושת ילדיהם של גליה ואבישי דוד, נולד בכפר סבא ב־28 בדצמבר 2000, נר שמיני של חנוכה, ב־4 וחצי לפנות בוקר. "הרבה אור הוא הביא איתו", אומרת גליה, מורה לריקוד, מרכזת מגמת מחול בתיכון, שכלום בגוף שלה, בנגינת המילים, באנרגיה שהיא משדרת, לא יודע לספר על 57 שנות חייה, החיים שב־7 באוקטובר נעצו שיניים בה ובבני ביתה - ומאז לא מרפים.

"הוא היה תינוק נוח. ברגע שהתחיל לעמוד על הרגליים, ואפילו לפני, יצא ממנו מוגלי - ילד שמח ותוסס, שמאוד אוהב להשתולל ומוביל באתגרים של קפיצות מגבהים, טיפוס ובדיקת גבולות".

לעילי, המבוגר מאביתר בארבע שנים, היה קשה כשנולד לו אח אחרי ארבע שנות סולו, אבל לאביתר היה עוד יותר קשה כשנולדה יעלה, האחות הקטנה. רצה לדעת אם אחרי שיפרק אותה, יוכל להרכיב בחזרה. "השגחנו עליו כל הזמן", אומר אבא אבישי ממקום מושבו בראש השולחן בארוחה. מכל בני הבית, שבלית ברירה נזרקו לתוך החשיפה, אבישי הוא זה שהכי קשה לו איתה.

יעלה (19) ועילי (27) נכנסו לעניין מאבק המשפחות מייד. מוכנים להתראיין ולספר איפה שרק נדרש, איפה שרק תינתן האופציה להציף את סיפורו של אביתר. לא להרפות. לא לתת לאדישות להכות שורש בלבבות. אחר כך הצטרפה גם גליה. "חודש וחצי ישבנו בבית כמו במין שבעה. אנשים באו והלכו, ואני חנוקה, לא נושמת", היא אומרת.

עד שהילדים שכנעו אותה לצאת מהבית ולבוא למטה החטופים. מאז היא שם, בעיקר מתחברת לצעירים. בימי חמישי בערב מתקיים הג'אם של אביתר, אמנים חברים עושים מוזיקה. שיבואו האנשים, שיעלו הצלילים - ואולי משהו מכל אלה, מי יודע, יגיע גם למחשכים של עזה.

החברים הפכו למשפחה

הם משפחה שיש בה מוזיקה. בארוחות שישי וחג הם מנגנים. אביתר בגיטרה; עילי, שכבר שנים חי בירושלים ולומד פיזיקה באוניברסיטה העברית, מנגן בפסנתר; יעלה גם היא בגיטרה; ואבישי שר. יש לו קול יפה, אומרים עליו המסובין. אוסטיאופת ששנים עבד כפרמדיק, ערבים ולילות שבהם כמעט לא היה בבית. כשאני שואלת אותו אם עבודה שכזו הופכת אותו לאבא יותר חרדתי, כל השולחן עונה לי "כן" ביחד.

"נו, מה לעשות. אתם הולכים לחתונה ליהנות, אני הייתי בחתונה לפחות פעם בשבוע בשביל ההחייאות", אבישי מסביר. וכמה מתווי הפנים שלו יש בפניו של אביתר. ככל שמסתכלים בתמונות שבאלבום המשפחתי, כך עולה ומתעצם הדמיון ביניהם, מאז שאביתר היה ילד.

"הוא היה ילד סנדוויץ', על כל המשתמע מכך", אומר עילי, שיש בו משהו סמכותי ואסוף, כזה שלוקח במלוא הרצינות את האחריות שבא עם הטייטל של בכור. "שובב הרבה יותר ממני. אני הייתי הבכור שהולך בדרך המלך, זה שההורים מטפחים. הוא טיפס על עצים ועשה בלגן בכל מקום, עד שהתחיל להתבגר וגילה את המוזיקה.

"ומהרגע שמצא את הדרך שלו, את המקום שלו בעולם, הוא הפך להיות צ'יל, האיש הכי רגוע שאפשר. אנחנו שתי נשמות שונות כל כך, בעולם וגם במקום שלנו בתוך המשפחה. הוא אוהב להתפנק, אוהב לטוס, לאכול אוכל טוב".

אומר שהוא הכי מתגעגע למוזיקה, שהיא השיחה ביניהם, במקום המילים והמכות שהם הולכים - "זו הפיזיות שלנו". כשאני שואלת אם יש בו רגשות אשם, עילי אומר ש"מלא". האשם התחיל כבר בשבת ההיא, כשרצה לנסוע דרומה ולחפש אחר אחיו, אבל אבא אבישי לא הסכים בשום אופן, כי היה ברור לו שמי שנכנס לשם לא יוצא בחיים.

צלילים בין אביתר לעילי ומילים בינו לבין אחותו, יעלה, שאומרת שהוא האח שתמיד שומר עליה. "לא בקטע מוגזם, אבל ידעתי שאני יכולה לפנות אליו, שהוא תמיד ייעץ לי. בפעם הראשונה שיצאתי עם חברה והיא השתכרה לי, לא ידעתי מה לעשות, אז אליו התקשרתי. ידעתי שאפשר לסמוך עליו. הוא לגמרי היה איש סודי בדברים מסוימים".

יצאת פעם לרקוד איתו? אני מתעניינת. "שום סיכוי", היא צוחקת. "אולי עכשיו, כשהחברים שלו הם גם החברים שלי, כשהוא יחזור - נלך כולנו לרקוד ביחד".

לאביתר יש הרבה חברים, מסבירים לי סביב השולחן, אבל הכל מתנהל במעגלים שהקפיד לא לערבב ביניהם. צבא, גן, חטיבה. גם לבית הוא לא ממש הביא אותם. ואני חושבת על ההלם שיחטוף כשיבין איך פרעו לו בסדרי עולם כשלא היה כאן. איך ניב ושגיא הם עכשיו גם קצת הילדים של גליה ואבישי.

"כמו בתוך בולען ענק"

אלוהי המתנות סידר ששבוע לפני השבת ההיא, משפחת דוד חזרה מטיול בדרום איטליה. התחילו בפוליה, בעקב של המגף, כל הדרך לנאפולי. נוסעים בין ים לצוקים ירוקים, אמלפי, פוזיטנו, הנה סורנטו. ואיך כל הדרך אביתר חפר להם שהוא רוצה ספגטי א־לה קרבונרה, ניתח כל אספרסו ששתו.

יעלה אומרת שהטיול היה מעבר לכל הציפיות, והחששות, איך ילך עם ההורים, איך יסתדר ביניהם. אבל אלוהים ארז להם את המתנה הזו יפה־יפה. לכולם היה כל כך טוב, עד שביום שישי שאחרי, 6 באוקטובר, מרוב געגועים עילי הגיע מירושלים, ויעלה, שבדיוק התחילה שנת שירות, אמרה שבא לה הביתה.

מהנסיעה לנובה בשישי בערב אביתר היה נרגש. בקושי אכל משהו. לקח את האוטו של גליה ונסע למסיבה הלוהטת בחניון רעים, יחד עם גיא גלבוע דלאל, רון צרפתי ועידן הרמתי. שם נפגשו עם החבר'ה של ניב. רון ועידן, זכרם לברכה, נרצחו. גיא נחטף יחד עם אביתר.

"אנשים התעייפו מאיתנו", תגיד לי גליה בין העיקרית לקינוח. "לא רק חברי כנסת, גם האזרחים. ב־7 באוקטובר משכו לי את השטיח ונפער בולען ענק, ואני נשאבתי לתוכו כי הבן שלי חטוף. ואני עוד שם, מחכה שישלפו אותי. שאר האנשים חזרו לשגרה, וזה חשוב. אנחנו, משפחות החטופים, נפלטנו, אבל חשוב מאוד שלא ניפול כמדינה.

"כבר על ההתחלה היה ברור לי שפה לא יהיה מקרה גלעד שליט, שהפעם הולכים להגיב. וכבר על ההתחלה היה ברור לי שאני לא נותנת לשום כעס לנהל אותי. זו הממשלה שלי, וזה מה שיש לי לעבוד איתו. אני צריכה להוציא את הבן שלי, והם מי שישנם לרשותי. אין לי מושג אם ממשלה אחרת היתה מנהלת את זה יותר טוב, וזה גם לא רלוונטי. זה מי שנמצאים עכשיו מולי. אני חוששת שצעקות על 'בחירות עכשיו' בולעות את הקול שלנו בסיפור הזה.

"ברור שהיה מחדל, וברור שהדרג הצבאי והמדיני אחראי לו וייקח אחריות, אבל זה לא הזמן להתעסק בזה. אני שומעת בתקשורת בלי סוף כותרות שאין להן בסיס, ולא ברור לי איך עדיין לא נסגר הסיפור הזה. איך אין עדיין כיוון. אבל זה מצבנו, ואני לא מאבדת אופטימיות.

"אני מדברת את זה בקול רם. כי כשאני אומרת בקול, אני גם שומעת את זה - וזה חשוב. קשה לראות איך זה ומתי זה עומד להיגמר, אבל אנחנו כל הזמן חוזרים ואומרים שאביתר נחטף על הרגליים, והוא יחזור על הרגליים. זאת תקוותנו, ובזה אנחנו דבקים".

ברור להם שכל עסקה שלא כוללת את כולם מרחיקה את היום שבו אביתר יחזור. הם היו שם, בכיכר החטופים, בפעימות הראשונות של השחרור, והלב שנשרט עלה על גדותיו עם כל אחד או אחת שחזרו.

אני שואלת את גליה אם אחרי כל הזמן הזה, שאביתר שם בפנים, הוא יודע שהם ככה נלחמים, והיא כמו מתנשפת את התשובה: "כשאביתר חווה קשיים הוא היה מדבר איתנו המון. הוא ידע שאנחנו איתו מחזקים אותו, עוברים איתו ביחד קשיים. אני מאמינה שהוא יודע שאנחנו עושים הכל. אני בטוחה שהוא לא יודע עד כמה האירוע הזה הוציא אותנו החוצה. גרם לנו לצאת, אבל מאוד־מאוד, מאזור הנוחות שלנו, כי אנחנו, כולנו, אנשים ששומרים על הפרטיות".

מגבת על הכתף

איפשהו לקראת הקפה האחרון הודיעו על חיסול שלושת ילדיו של איסמעיל הנייה, וראיתי את העננה מתיישבת על העיניים של אבישי, שלאורך כל הארוחה נדמה היה לי שהוא דווקא בעד הגברת הלחץ הצבאי בדרך לשחרור בנו. "לא טוב", הוא מלמל, ולרגע הרגשתי שאני יושבת לצידו בקרון בתוך רכבת ההרים המטורללת שהוא חווה בכל יום.

"אביתר היה ילד סקרן שחיפש בכל דבר לדעת ולנגוע. אולי הייתי פחות רך איתו, אבל עברנו תיקון יחד. מאוד אהבתי לדבר איתו. היה בינינו שיח רב, בעיקר כשהיה חוזר מהמשמרות שלו בקפה. המשפט האחרון שאמרתי לו לפני שנסע היה שמה שלא יהרוג אותו - יחשל אותו.

"מאז השבת ההיא אני לא ישן. קשה לי לישון יותר משעה ברצף. אני חולם עליו כל הזמן, גם כשאני ישן וגם כשאני ער, בהקיץ. אני רואה את ההליכה שלו. רואה אותו מסדר לעצמו צלחת יפה־יפה, מגבת על הכתף".

כשאני שואלת מה מכל התכונות של אביתר עומדת לעזרתו עכשיו, בעזה, אבישי אומר שזה הסנטר שלו, המרכז הנפשי. "צ'י, קוראים לזה הסינים. המון דיברנו בינינו על זה. על החוזק הנפשי ועל הקשר שלו לחוזק הפיזי. עם העיניים החכמות שלו ראיתי שהוא מבין על מה אני מדבר. יינג ויאנג, חומר ורוח. הנשימה הטובה והחזקת הרגליים על הקרקע. לנהל את מה שקורה. הלוואי־הלוואי שהוא נמצא עם גיא, שנחטף איתו. הם חברים מהגן. זה מעלה בעשרות אחוזים את הסיכוי שהנפש שלו תחזור פחות פצועה. אני מקווה שאולי מישהו שם נתן לו גיטרה".

בארוחת הסדר של אביתר, שהתקיימה בבית שלי בבת גלים, פשטה מהרגע הראשון נינוחות ביני לבין המסובים - ובין המסובים לבית. כבר בשלבים המוקדמים של התחקיר לקראת בניית הארוחה היה ברור שאילולא היה מדובר בארוחת ליל הסדר, ואילו היינו כולנו מסובים עם אביתר לארוחת הודיה על שחרור וניסים, הרי היינו הולכים על ארוחת בשר שיורד מאש הגריל, בלי יותר מדי מלווים. אבל אביתר עדיין שם, ואנחנו כאן, וזאת ארוחת געגועים. כי אין חירות בחג הזה, ולא הוציאם, ולא הוציאנו, ואיך יבוא חג האביב בין הכתלים שבהם קפא הסתיו?

וזו ארוחה שנוגעת בחריף בעדינות. כי אביתר נרתע מהצרחה של החריף, בטח כשהיא מופיעה בסחוג. וזו ארוחה שעושה מקום לצמחונות של יעלה, אחותו אהובתו, שכבר ארבע שנים לא נוגעת בבשר. עושה לה מקום, כמו שאביתר עושה לה בחייו.

מרק תימני עם קניידלך ממולאים

טביעת האצבע של בית משפחת דוד היא מרק עוף תימני. "אבישי יכול לחיות על מרק תימני", אומרת גליה, שבדרך כלל חוגגים את ליל הסדר אצל משפחתה, באגף הפולני.

תשוקתו של אביתר לבשר היא שהוסיפה למרק העוף התימני נתח שפונדרה, והיא שיצרה ממנו מילוי לקניידלך שמגיעים מהגוטמנים. אהבתו למרקים אסייתים, ששגיא סיפר לי עליה, נתנה לי את החירות להשתמש במיסו לבנה, מחית סויה מותססת שהצבע שלה הוא בכלל חום בהיר, והיא יופי כמעצימת טעם במרק הזה.

אהבתו לחמוץ היא שמכניסה לכל צלחת מרק רבע עגבנייה מוחמצת, כמו ביס בהפתעה להעיר את פיות הלוגמים. את נוזל המרק אתם מוזמנים להכין יום או יומיים לפני. רק אל תשכחו לשמור את הירקות והבשר למילוי. הכמות יפה ל־8-6 סועדים.

המצרכים:

√ נתח שפונדרה במשקל 400 גרם

√ ½2 ליטר מים

√ 2 כרעיים של עוף

√ 1 גרון הודו

√ 1 כף דבש

√ ½1 כפות חווייג' למרק

√ מלח לפי הטעם

√ 1 כפית מחוקה פלפל שחור גרוס

√ 2 בצלים בציפתם החומה, רחוצים

√ 3 עגבניות בשלות

√ 1 ראש סלרי קלוף

√ 2 שורשי פטרוזיליה קלופים

√ 1 גבעול נענע

להגשה:

√ עלי נענע

√ 2-1 עגבניות ירוקות מוחמצות חתוכות לרבעים

אופן ההכנה:

מחממים סיר גדול ומשחימים את נתח השפונדרה מכל צידיו. יוצקים מעל את המים ומביאים לרתיחה. מוסיפים את העוף וההודו ומביאים לרתיחה נוספת. מקפים בעזרת כף את הקצף שנוצר. מוסיפים את הדבש, התבלינים, הבצלים, העגבניות והשורשים. מבשלים כשעתיים על אש קטנה, בבעבוע עדין ובסיר מכוסה חלקית, עד שהבשר רך והמרק טעים ובעל צבע צהוב. מוסיפים הנענע, טועמים ומתקנים תיבול. מסננים. שומרים את הבשר והירקות למילוי הקניידלך או סתם לנשנושים.

קניידלך ממולאים בשר ואגוזים

המצרכים:

√ 250 גרם קמח מצה

√ 2 ביצים טרופות

√ 2 כפות שמן זית

√ ½1 כפיות מלח

√ ½ כפית פלפל שחור טחון טרי

√ 2 כוסות מים

למילוי:

√ 2 כפות שמן זית

√ 1 בצל קלוף

√ ½ מכמות השפונדרה שבושלה במרק

√ בשר עור וסחוס מ־1 שוק עוף שבושלה במרק

√ 1 ראש סלרי שבושל במרק

√ 1 שורש פטרוזיליה שבושל במרק, חתוך לקוביות בגודל כ־1/2 ס"מ

√ 1 כוס אגוזי מלך

√ ½ כוס עלי פטרוזיליה

√ 1 כפית פלפל גרוס

√ מלח לפי הטעם

אופן ההכנה:

מניחים בקערה את הביצים, שמן הזית והקמח. מערבבים ומוסיפים את המים בהדרגה, עד שמתקבלת תערובת נוחה לעבודה (ייתכן שלא תידרש כל הכמות). ממליחים ומפלפלים, מכסים ומעבירים למקרר למשך כחצי שעה.

מכניסים את כל חומרי המילוי למעבד מזון ומעבדים בפולסים לתערובת קצוצה דק, כמו שאומרים. טועמים ומתקנים תיבול.

מוציאים את תערובת הבצק מהמקרר וצרים כדורים בגודל שזיף קטן. בכל אחד מהכדורים יוצרים גומה רחבה ככל הניתן, בין שוליים דקים, שאותה ממלאים בתערובת הבשר.

סוגרים שוב לכדור ומהדקים בעזרת כפות הידיים. מגלגלים לכדור במשך כ־20 שניות. מבשלים את הקניידלך הממולאים במים הרותחים במשך כ־6 דקות, עד שהם צפים.

מוציאים בעזרת כף מחוררת ומעבירים למסננת. לקראת ההגשה מחממים במרק הרותח.

ההגשה:

כל סועד מקבל צלחת שבתחתיתה 1/4 עגבנייה חמוצה, מעליה יוצקים מרק ו־4-2 כופתאות ומקשטים בעלה נענע.

סלמון ומיץ גזר בלחן אסיאתי

"מבין שלושת הילדים שלי, לאביתר יש גון העור הכי כהה. מין עור זית", אומרת גליה. "הוא היה ילד כתום. כל הזמן שאלו אותי אם יש לו צהבת. הוא היה משוגע על מרק כתום. הכמויות שאכל צבעו את העור שלו בגוון כתמתם־צהבהב כזה".

המרק הכתום הוא ההשראה לרוטב שמלווה דג סלמון, שכבר שנים אני לא מכניסה למטבח ביתי, אבל עילי, ניב ושגיא אמרו שאביתר "מת עליו", בעיקר כשהוא עשוי בטריאקי. אז הלכתי על זה, והקפדתי להשתמש בסלמון נורבגי שמנמן וטרי. הוא עולה יותר מלהקות הסלמונים הנחותים הנמכרים במקפיאי ישראל, אבל אין מה להשוות. לא במרקם ולא בטעם. אם לא השגתם אחד ראוי, לכו על דג ים שמנמן אחר.

בתמרהינדי הכוונה היא למחית שנמכרת בחנויות המתמחות במוצרים מהמזרח. הסויה המופיעה במתכון היא היפנית. לכבוד אביתר ובני משפחתו חנכתי את שמן השומשום של קיבוץ מזל, שהופק משומשום שפותח וגודל בשדות הארץ. כל שמן שומשום באיכות טובה יעשה את המלאכה. הכמות יפה ל־6 סועדים.

המצרכים:

√ נתח סלמון טרי במשקל 800 גרם, נקי מעור ומעצמות, פרוס לרוחב ל־6 פרוסות שוות

√ 5 כפות שמן זית

√ ½1 כפות סויה יפנית

לרוטב:

√ ½ ליטר מיץ גזר

√ 2 שיני שום כתושות

√ 1 פלפל חריף נקי מזרעים

√ 1 כפית מחית תמרהינדי

√ 1 ס"מ שורש ג'ינג'ר טרי קלוף מגורר

√ 1 כף גדושה סוכר חום

√ מיץ מ־½ לימון

√ קליפה מגוררת מ־½ תפוז (החלק הכתום בלבד)

√ 1 כפית מחוקה מלח

להגשה:

√ ½ כוס בצל ירוק קצוץ

√ שמן שומשום

אופן ההכנה:

מכניסים את כל חומרי הרוטב למעבד מזון וטוחנים. בסיר קטן, על אש בינונית, מביאים הכל לרתיחה עדינה, מנמיכים את האש ומצמצמים עד לחצי מכמות הנוזלים. טועמים ומתקנים תיבול. מחממים במחבת רחבה את שמן הזית. מוסיפים את הסויה, ועל אש בינונית צורבים קלות את פרוסות הסלמון.

הופכים בעדינות מצד לצד ומעבירים לצלחות הגשה. יוצקים מעל כל פרוסה מהרוטב שצמצמנו, מפזרים מעל בצל ירוק קצוץ ויוצקים כמה טיפות שמן שומשום. מגישים מייד.

הפלפלים של יעלה

"גליה סיפרה לך שאביתר משוגע על הפלפלים שלה?" שאל ניב, ואני ניסיתי לדמיין את הטעם של חיילי פלפלים ממולאים אורז ובשר, מצטופפים בתבנית או בסיר כשמעליהם רוטב אדמדם מתקתק. עם הדמיון הזה יצאתי לניסוח המנה הזו, שבה פלפלים ממולאים בשקדים ובאגוזים הם התשובה הצמחונית של יערה למנת הדגים.

אבל משהו ברוטב, ככה נדמה לי, מביא את הפה אל מחוזות המנה שאביתר כל כך אוהב. אני הלכתי במנה על הטינקרבל, אותם פלפלים קטנים שנמכרים במארזים של כתום, אדום וצהוב, ויש להם יופי של מתיקות ומעט זרעים. בקיצור, קל להתעסק איתם. הכמות יפה ל־6 סועדים.

המצרכים:

√ 18 פלפלי טינקרבל

√ שמן זית

למילוי:

√ 100 גרם שקדים

√ 100 גרם אגוזי מלך

√ ½ פלפל חריף טרי נקי מזרעים

√ 3 שיני שום קלופות

√ חופן פטרוזיליה

√ חופן כוסברה טרייה

√ חופן עלי נענע

√ ¾ כפית מחוקה מלח

לרוטב:

√ 2 כפות רכז רימונים

√ 2 כפות רסק עגבניות (אני השתמשתי בזה של MUTTI)

√ ½ כפית פלפל גרוס

√ 1 כוס מים

√ חופן שמיר טרי, ללא גבעולים

אופן ההכנה:

מחממים תנור ל־200 מעלות. חותכים את עוקץ הפלפלים, חותכים לאורך ובעזרת כפית או סכין קטנה נפטרים מהזרעים ומהגידים הלבנים. בתבנית עגולה מצופפים את "סירות" הפלפלים בצורת פרח כשהחלק הקעור כלפי מעלה. יוצקים מעל שמן זית ומכניסים לתנור למשך כ־25 דקות, או עד שהפלפלים יתרככו אולי אפילו יזהיבו קלות.

בינתיים, מכניסים למעבד מזון את כל חומרי המילוי, ובפולסים קוצצים הכל לעיסה מגורגרת במרקם מחוספס. טועמים ומתקנים תיבול. מוציאים את הפלפלים מהתנור. מצננים קמעה וממלאים בעדינות כל "סירה", בלי לעבור את גדות הפלפלים. מערבבים את המים עם הרכז, הרסק והפלפל ויוצקים מעל הפלפלים. מפזרים מעל שמיר ומכסים בנייר כסף. את כל זה אפשר להכין מראש, נגיד כבר בשעות הבוקר. לקראת ההגשה אופים בתנור שחומם מראש ל־180 מעלות למשך 12 דקות, ומגישים מייד.

כתף טלה בירוקים לפסח

זו גליה שהציעה שבין כל נתחי הבשר שמתרוצצים במאוויים של אביתר, נלך על שוק טלה. אמרה שבליל הסדר אחיה מכין אחת כזו, ואביתר אוהב את זה מאוד. אבל אנחנו נפגשנו ביום האחרון של צום הרמדאן, וארוחות עיד אל־פיטר רוקנו את האטליזים של חיפה, אז המרתי את השוק בכתף טלה שמתבשלת לאט על האש עם שום ירוק ושקדים ירוקים - שמביאים איתם חמיצות שאביתר אוהב.

הערק שהוא כל כך אוהב יוצא מהכוסית אל הרוטב, ומביא איתו מתיקות וטעם אניס שמחמיא לחבורה הזו. מקץ שעות חותמים את הכל עם עלים ירוקים, המבקשים להתכתב עם חיבתו לעלים בירוק. "עם כל הכבוד לכולם", אמרה לי יעלה, "מנת הדגל שלו היא סלט. הוא מתעצל לחתוך לעצמו ירקות, אז הוא לוקח עלים ירוקים, רוקט וכל זה, שם מלא גבינת פטה, מלא שמן זית ולימון - ואיכשהו, כשהוא מכין את זה, הסלט יוצא מושלם".

אז גבינה אין פה, אבל עלים רעננים, שמן זית ולימון בקצה בישול הנתח למרחקים ארוכים, עושים חסד גדול עם המנה הזו. הכמות יפה ל־6 סועדים.

המצרכים:

√ 1 כתף טלה, על עצמותיה, במשקל כ־1.2 ק"ג

√ 5 ראשי שום ירוק, רצוי עם הגבעולים, חצויים לאורכם

√ 400 גרם שקדים ירוקים פרוסים לפרוסות בעובי של כ־1 מ"מ

√ 7 ארטישוקים ירושלמיים קלופים וחצויים לאורכם

√ ½ כוס (100 מ"ל) ערק באיכות טובה

√ ½ כף מחוקה פלפל לבן טחון

√ 5 כפות לימון כבוש

√ ½ כפית מחוקה מלח

√ שמן זית

√ 1 לימון מלא מיץ

√ 400 גרם ארוגולה או תערובות עלי בייבי לסלט

√ כמות יפה של פטרוזיליה רעננה

√ כמות יפה של כוסברה רעננה

אופן ההכנה:

מחממים סיר רחב ושטוח ומניחים את הכתף עם השומן כלפי מעלה, עד שיתחיל להימס. הופכים את הכתף כך שהשומן יהיה כלפי מעלה ומפזרים מסביב את השום הירוק, הארטישוק והשקדים. מערבבים כוס מים רותחים עם הלימון הכבוש, הפלפל הלבן, המלח והערק. יוצקים בסיר.

מוסיפים עוד מים, כמעט עד כדי כיסוי. מביאים לרתיחה ומכסים. מנמיכים את האש ומבשלים במשך שעה וחצי. טועמים את הרוטב, מתקנים תיבול, הופכים את הכתף ומוסיפים לבשל עוד שעה וחצי. לקראת סוף הבישול מסירים את הכיסוי, שיתאדו הנוזלים. מגישים למרכז השולחן עם השומן החרוך כלפי מעלה. יוצקים מעל הירקות מעט שמן זית, מפזרים מעל הכל כמות נדיבה של ירק וסוחטים מעל מיץ מהלימון.

מאפה מצביח

"היינו שני ילדים שאוכלים טחינה", אומר ניב. "אביתר חולה על טחינה הר ברכה. בגילי התיכון היינו עולים על המגלשה הכי גדולה, מכינים שם טחינה ושורפים טונה, כמו שעושים בצבא. פותחים קופסת שימורים, נפטרים מהמכסה, טובלים נייר סופג בשמן של הטונה ומדליקים אותו ככה, כשהוא בתוך הקופסה. כשהוא גומר לבעור מקבלים מין טונה מעושנת. אביתר מת על מסעדות, אבל אוהב גם את הדברים הפשוטים. הוא מת על שווארמה, אבל גם על סביח, על כל השילוב הזה של חציל ותפוחי אדמה".

מראה שני החברים בקצה המגלשה הכי גבוהה בכפר סבא, כשלפעמים גם שגיא שם איתם, וטעמיה של פיתת אחר הצהריים שמתפוצצת מכוונות הסביח - הם שעמדו מאחורי ניסוח המאפה הזה, שהוא יופי של תוספת או תשובה צמחונית הולמת למנה העיקרית. הכמות יפה ל־8-6 מנות.

המצרכים:

√ 2 חצילים חצויים לאורכם ופרוסים לפרוסות בעובי של כ־1 ס"מ

√ שמן זית

√ 1 צרור עלי מנגולד

√ 4 תפוחי אדמה לבנים מבושלים בקליפתם

√ 6 ביצים קשות, רצוי חמינדוס, שאותן מבשלים בסיר קטן עם מים ומעט שמן למשך 8-7 שעות

√ 4 מצות

√ 1 ביצה

√ 5 עגבניות בשלות

√ 2-1 פלפלים חריפים טריים נקיים מזרעים

√ מלח

√ ½ כוס טחינה גולמית

√ 1 כף רכז רימונים

אופן ההכנה:

מתחילים עם הכנות מוקדמות שכוללות את בישול תפוחי האדמה, אידוי המנגולד וטיגון־ייבוש החצילים, שאיתם מתחילים. במחבת גדולה ורחבה יוצקים 3 כפות שמן זית. מפזרים מעל את חצאי פרוסות החצילים, זורים משהו כמו כפית מחוקה של מלח דק, מכסים את המחבת - ועל אש קטנה מטגנים/מאדים במשך כ־45 דקות. מדי פעם הופכים את החציל.

את המנגולד פורסים לרצועות של 1 ס"מ לערך, שוטפים, אבל לא מייבשים את העלים. לאותה מחבת רחבה שבה הכנתם את החצילים, ואחרי שהעברתם עליה ניגוב עם נייר סופג, מכניסים את עלי המנגולד הרטובים, ועל אש בינונית, במשך כ־7 דקות, מניחים להם עד שיתעלפו מהחום, יתרככו ויתאדו כל הנוזלים. מסירים מהאש.

קולפים את תפוחי האדמה, ובעזרת מזלג מועכים ברשלנות. קולפים את הביצים, חוצים ופורסים לפרוסות. מחממים תנור ל־180 מעלות. מרטיבים את המצות, מרסקים לחתיכות גדולות, מערבבים עם ביצה טרופה ומרפדים תבנית או סיר עגולים בעלי שוליים, בקוטר כ־25 ס"מ.

במעבד מזון עם כוחות טוחנים את העגבניות עם הפלפל החריף ו־½ כפית מחוקה מלח. יוצקים מחצית מהכמות על המצות. מסדרים מעל שכבה ממחצית מתפוחי האדמה המעוכים, ומעליהם מפזרים מחצית מעלי המנגולד, הביצים והחצילים. חוזרים על הסדר ויוצקים מעל הכל את העגבניות. מכסים בנייר כסף ואופים בתנור במשך כ־10 דקות.

במעבד המזון שבו טחנתם את העגבניות, ובלי לנקות, נכין את הטחינה. טעמי העגבנייה יחמיאו לה בטירוף. טחינה גולמית, רכז רימונים וכוס מים מהברז, ואז טוחנים ובודקים. למתכון הזה נדרשת טחינה דלילה יחסית, שאותה יוצקים מעל המאפה החם שיוצא מהתנור - ומגישים.

hilaal1@gmail.com