קרייזי יזראלי במוכנות גבוהה: המסר שלי לחמינאי

בסך הכל מילאתי אחרי הנחיות פיקוד העורף ועיריית תל אביב. איור: טליה דריגס

קיץ נורבגי. מזג האוויר היה מושלם להכעיס. השמיים כחולים, העצים ירוקים כמו בציור של ילדים, המים באגם קרים וכל כך צלולים שאפשר היה באמת לשתות אותם. מרחק של חצי שעה נסיעה מאוסלו, אם אני זוכרת נכון. נכנסנו כולנו למים, וכשהתחיל להיות לנו קר מדי, יצאנו והשתרענו על שפת האגם כדי להתייבש. היינו מוזיקאים מכל העולם, בני 20, 30 ו־40, שמבזבזים את הכסף של האיחוד האירופי בשכיבה על העשב ובאכילת פרינגלס.

פטפטנו, קשקשנו, לא זוכרת כבר על מה. כמה מהחבר'ה נרדמו כמו חתולים בשמש. זו היתה הפעם השלישית או הרביעית שנפגשנו כדי לכתוב שירים ולנגן ביחד. כבר הכרנו זה את זה מספיק כדי שאחד הישראלים, אולי אפילו אני - בכל זאת עברו מאז יותר מעשר שנים - הציע לשחק משחק: "איך היית מעדיף למות?" כל הישראלים גיחכו והתחילו לזרוק רעיונות. השאר הביטו בנו בזעזוע. "קרייזי יזראליז, אלה המשחקים שאתם משחקים?"

• • •

נזכרתי ביום ההוא השבוע, בעודי ממלאת מכלי מים ומחפשת בטריות לפנס. הבנזוג הסתכל עלי מוזר כשהלכתי מחדר לחדר, תוהה אם בכלל יש לנו פנס. אפשר להגיד עלי הרבה דברים, היסטרית אני לא, ובסך הכל מילאתי אחרי הנחיות פיקוד העורף ועיריית תל אביב. אף על פי כן, ברור לי שזה מדרון חלקלק, ומהרגע שרכשתי טרנזיסטור ובטריות, זה עניין של כמה שעות או כמה ימים עד שאני מתחילה לישון עם חזייה, נעליים, אפוד וקסדה.

לא נעלם מעיניי שאת המשלוח הזמנתי באפליקציה בסמארטפון, שאני נושאת בכיס עם טכנולוגיה שמשתמשת בכל רגע בלא פחות משלושה לוויינים שנמצאים בחלל החיצון, רק כדי להגיד לי איפה נמצאים השליח והאופניים החשמליים שלו ביחס אלי - וכל זה כדי שיביא לי טרנזיסטור עם אנטנה וסוללות כמו שהיה לסבתא שלי בפולניה.

בסרטים תמיד יש את הסצנה שבה החייזרים השמידו את כל מערכות התקשורת, וכעת נשאר לנו רק לסמוך על התימהוני שגר בבקתה ביער ואוכל רק חיות שהוא צד, כי הוא היחיד שיש לו מכשיר רדיו והצליח ליצור קשר עם הצבא. מראש אני כבר אומרת שאני אתן לה להיכנס, אבל אני לא נותנת לשכנה שאני שונאת לאכול מהשימורים השווים. שתאכל מצות.

• • •

אני כן יודעת בוודאות שיש לנו מספיק שימורים, כי במקרה בדיוק סידרתי את המזווה, ואם מישהו צריך עגבניות מרוסקות לפסטה שהוא מכין בממ"ד, יש לי 13 יחידות. זה לקח חצי יום להוציא את כל מה שהיה שם ולסדר מחדש, וזה אפילו לא בגלל המלחמה, אלא כי זה ביעור החמץ הסמלי שלי לקראת פסח: לזרוק חבילות פתיתים שפג תוקפן בנובמבר ורוטב טריאקי מ־2015. ומה אתם יודעים, לא באמת הייתי צריכה לשמור את כל השקיות הרב־פעמיות האלה שמקבלים במשלוח של הסופר. מתברר שאפשר להסתפק בשקית רב־פעמית אחת, שכשמה כן היא: רב־פעמית.

• • •

הטור הזה נכתב בתחילת השבוע, ואני לא יודעת מה יקרה עד ליל הסדר, אבל אם האיראנים הולכים להרוס את החג, שיגידו מראש, כי זה יחסוך לי הרבה עבודה. השנה אנחנו מארחים בליל הסדר, ולמדתי על כך שאנחנו מארחים כשאבא שלי התקשר (בהנחיית אמא שלי כמובן, הוא לא עושה דברים כאלה על דעת עצמו) לפני כשלושה שבועות. השיחה התנהלה כך:

אבא: מה נשמע? מה שלומך? איך הילדים?

אני: הכל בסדר, כולם בסדר.

אבא: תגידי רגע, אז מה קורה בפסח?

אני: לא יודעת, מה קורה בפסח?

אבא: אני שואל אותך, מה קורה בפסח?

אני: אין לי מושג, מה באמת קורה?

אבא: אבל... מה... קורה... בפסח?

אני: אבא, אתם רוצים לבוא אלינו בליל הסדר?

אבא: כן.

• • •

אני לא יודעת אם זה יפתיע מישהו, אבל מדיניות הכשרות שלנו פה בבית עמומה כמו מדיניות הגרעין של ישראל, ואנחנו מחזיקים מעצמנו משקיענים אם אנחנו קוראים בהגדה עד האוכל. אחרי שסיימתי לסדר שם, בהחלט לא שלחתי את בן הזוג לחפש במזווה פירורים עם נר ונוצה, מה גם שממילא הוא לא היה מוצא אותם. לא בגלל שפירורים זה דבר קטן, פשוט השיטה שלו לחפש דברים היא לשאול אם החפץ הופיע במפתיע בכף היד שלו. אם התשובה היא "לא", הוא קורא לי. אם התשובה היא "כן", הוא גם קורא לי, כי הוא בדיוק מסתכל על היד השנייה.

בכל אופן, לתשומת ליבו של הקורא ע' חמינאי, יש לי הגדות וכיסאות וסרוויס חדש שנסעתי לקנות ולקח לי רק שעה ושלושת רבעי לבחור, וחסרים לי עדיין שולחן נוסף, לבשל את כל האוכל, לצרוח על הילדים שהם מסתובבים לי בין הרגליים, לריב עם הבנזוג, לנקות את הכאוס במטבח ולשקר לאורחים שזה היה הכי בקטנה - למרות שישבתי פעם אחרונה שלשום בבוקר - ושהמתנה שהם הביאו לי היא בדיוק מה שרציתי: קולפן אגוזי לוז חשמלי שתופס חצי ארון. חג שמח, יא עמלק.