שקיעתה של ארץ הזהב

העלייה התלולה ברמת האנטישמיות בארה"ב, שהגיעה לגבהים חדשים מאז טבח 7 באוקטובר, עוררה מחדש את הוויכוח אם מה שמכונה "תור הזהב" של יהודי אמריקה הסתיים מבחינה היסטורית. זו בהחלט שאלה הגיונית. במקום לעורר תחושות אימה וזעזוע בעקבות הפשעים הסדיסטיים של חמאס נגד גברים, נשים וילדים בשבת השחורה, הרצח ההמוני חשמל את שונאי ישראל וגיבש אותם לפעולה בכל רחבי אמריקה. כמעט באופן ספונטני פרצו מחאות נגד המדינה היהודית - עוד לפני שהדרום טוהר מהמחבלים שחדרו מעזה. זה לא קרה בגלל היעדר מידע על הזוועות הנוראות ביותר נגד יהודים מאז השואה. ההפך הגמור. אנשי חמאס מבצעי הפשע לא רק צילמו את עצמם במעשי האונס, השריפה, העריפות והטלת המומים ולקיחת החטופים; הם הציפו בגאווה את מעשיהם במדיה החברתית.

התגובה מצד מוסלמים קיצונים ושותפיהם לדרך הפרוגרסיביים במערב, התנדנדה בין הכחשה להצדקה. מצד אחד, הם דוחים את אכזריות חמאס, אך מנגד הם משבחים אותה כהרואית. הם גם לא חיכו לכניסה הקרקעית של צה"ל, שהחלה כשלושה שבועות מאוחר יותר, כדי לחזור על כינויי הגנאי לישראל כ"מדינת אפרטהייד" המבצעת רצח עם. הם צווחו את השקרים במגפונים שלהם על "הכיבוש", ובמקביל החלו לתלוש באלימות את תמונות החטופים ברחובות. הם לא פסחו אף על תמונתם של כפיר ביבס בן תשעת חודשים ואחיו אריאל בן ה־4 בזרועות אמם שירי מוכת האימה.

מהרגע שהמלחמה נכנסה להילוך גבוה, החלו המוחים לדקלם כתוכים את מספרי הנפגעים חסרי הביסוס שפרסם משרד הבריאות המפורסם בעולם. הם קיבלו עידוד רב מקולות של דוברי שמאל בתקשורת ובאקדמיה, הרעבים לכל הזדמנות כדי להסית נגד ישראל. אחד מהם הוא פרופ' יוסף מאסאד מאוניברסיטת קולומביה, שלא מפספס שום הזדמנות להסית נגד ישראל. לנוכח הטבח של חמאס הוא יצא מגדרו וכינה אותו "מדהים".

"תחזרו לפולין"

ההתרחשויות האלה בתחילת הדרך התבררו רק כקצה הקרחון. כך הוכיחה העלייה הגדולה באלימות פיזית ומילולית נגד ישראל בקמפוסים של קולומביה, הרווארד ומוסדות אחרים להשכלה גבוהה. הדבר החיובי היחיד במופעים המפחידים האלה הוא שהם הסירו לחלוטין את כל המסכות, והכל גלוי וחשוף עכשיו.

ואכן, אף שהם מסתתרים, המפגינים הסירו את המסכות מעל כוונותיהם. לאחר שנפטרו מהעמדת הפנים כאילו הם מוקיעים את מעשי ממשלת ישראל, הם - כמו חמאס וחיזבאללה - מתייצבים בגלוי במאבק להשמדת המדינה היהודית. המסרים שלהם כה ברורים, עד שהם הופכים את כל ההגדרות הנפתלות של האנטישמיות מטעם מחלקת המדינה וברית זיכרון השואה הבינלאומית למיותרות. "הגדרות עבודה" אלה נועדו למחוק את ההבחנות המזויפות בין גילויי השנאה השונים נגד יהודים. אחת מהן היא הצבת הקולקטיב היהודי כמטרה. הסיסמה "מהנהר עד הים, פלשתין תשוחרר", למשל - שהיא קריאה לחיסול ישראל - נמצאת בקטגוריה זו. כך גם הדרישה ל"גלובליזציה של האינתיפאדה" וזעקת התחנונים "לשרוף את תל אביב עד היסוד".

הקריאות הקצובות של מחוללי המהומות שהקימו את המחנות שלהם על מדשאות הקולג'ים, כוללות עכשיו צירופים אנטישמיים שאין לטעות בהם. כן, בעוד הם חוסמים סטודנטים יהודים מלטמא ברגליהם את חצר הדשא שבמרכז הקמפוס, תומכי הטרור האלה צרחו "תחזרו לפולין". גרוע מכך, ראשי המנהל של האוניברסיטאות היו איטיים מאוד עד שנקטו פעולות כלשהן; הם אפילו אסרו על המשטרה להיכנס לקמפוס כדי להגן על סטודנטים יהודים וכדי להשיב את הסדר על כנו. התירוץ שלהם הסתמך על המנטרה של שמירת "חופש הביטוי" (החופש האקדמי). אלא שהסיבה האמיתית היתה החשש מפגיעה חלילה בחוליגנים הפריבילגים, ששטיפת המוח המרקסיסטית שלהם לימדה אותם להמציא יש מאין התקרבנות מכל מין וצבע, ולהפוך אותה לנשק קטלני ולא נצור. זו "עריצות החלשים" על סטרואידים.

יש תקווה?

דבר מכל זה אינו חדש. בכל פעם שישראל נאלצת לצאת למבצע הגנתי נגד ארגוני הטרור שנתמכים בידי איראן, מסביב לגבולותיה, "הבריונים המייללים" יוצאים מהמחבוא. היו הרבה תקיפות נגד יהודים בערי ארה"ב ב־11 ימי מבצע שומר החומות לפני שלוש שנים. העובדה שהמבצע נערך בעקבות ירי של טילים על מרכזי האוכלוסייה של ישראל לא שינתה דבר לאספסוף עטויי הכאפיות.

באותה עת מצאתי את עצמי מתלבטת וחוששת לקראת ביקור משפחתי בניו יורק. זה היה מפתיע משתי בחינות. אחת, נולדתי וגדלתי במנהטן עד שעברתי לישראל בגיל 19; באותן שנים מה שאיים על ביטחוני לא היה עובדת היותי יהודייה, אלא היותי אישה ולבנה. השנייה היתה שבדיוק סיימתי שבועיים של ריצות למחסה כדי להתגונן מרקטות של חמאס שהומטרו על תל אביב, וזאת אחרי עשרות שנים שבהן אני מנסה להגן על ילדיי מפני טילים, אבנים, בקבוקי תבערה ופיגועי התאבדות, דקירות וניסיונות דריסה.

ובכל זאת, אזהרות המסע לישראלים להחביא עמוק את הכיפות ואת מגיני הדוד - ועוד באמריקה! - גרמו לי יותר מתח ועצבים מאזעקות הטילים. היה קשה לעכל שמכרה שלי בלוס אנג'לס החליטה לעקור את המזוזה מהדלת הקדמית. בלי קשר לאיפה אתה גר, עצם הרעיון ש"הגולדענע מדינה" (הארץ המוזהבת) חדלה להיות ידידותית הוא מערער עד היסוד, בלשון המעטה. אבל לכאורה הסקר האחרון של Harvard CAPS-Harris אמור לשים קץ לפקפוקים. הסקר מגלה שיש רוב גדול בקרב האמריקנים שתומך בישראל נגד חמאס. לפי אחד ממייסדי חברת הסקרים, מארק פן, הממצאים מצביעים על כך שמחאות הסטודנטים אינן תואמות את הרגש הכללי בציבור.

עד כמה שלכאורה אפשר לנשום לרווחה, הקביעה הזאת מטעה. הסטטיסטיקה יכולה לשמש מעין שבשבת רוחות, אבל אין בכוחם של הנתונים להעביר את המורכבויות של אקלים תרבותי. גם אין ביכולתם לקבוע איזה שיעור של תומכי חמאס מספיק כדי להטות את המאזניים לכיוון של התפרקות חברתית.

תרבות ה"ווק" הספיקה כבר לתרום רבות לשקיעתה של אמריקה. ייתכן שכל מה שנדרש כדי להרעיל את הקנרית המטאפורית במכרה הפחם בפחמן חד־חמצני הוא כמות קטנה של אנטישמיות, שחלחלה למגדלי השן וגם להיכלי הקונגרס. ואם כך, התחזית ליהודי אמריקה כלל אינה חיובית. 

רותי בלום שימשה בעבר יועצת במשרד ראש הממשלה, והיא כותבת ועורכת בכירה ב־JNS