אין דבר שמוציא מדעתו את כלל הציבור בישראל מאז תחילת המלחמה כמו האספקה ההומניטרית האדירה שמוכנסת לרצועת עזה. בשבועות האחרונים חוצות מאות משאיות את מדינת ישראל, מגבול ירדן ועד למעבר כרם שלום, בליווי אבטחה כבדה של משטרת ישראל, בואכה נוסיראת, ג'בליה ורפיח.
בעקבות דרישה אולטימטיבית של הנשיא ביידן מנתניהו, כבר נכנסות לרצועה כ־500 משאיות ביום. לשם השוואה, בימי השגרה שלפני המלחמה עמד מספר המשאיות היומי על 800. כלומר, לא רחוק ממה שהיה. אגב, רובן מכניסות מזון, כך שיש עלייה של 80% במספר המשאיות מסוג זה ביחס לתקופה שקדמה למלחמה.
בליווי המשטרה - משאיות הסיוע ההומניטרי נכנסות לעזה | צו 9
מה שמקומם במיוחד הוא העובדה שהשפע הזה מומטר על העזתים, שבחרו באופן דמוקרטי בחמאס, מעולם לא מרדו בו ושעדיין תומכים בטבח המחריד, וכל זה - בשעה שהחטופים שלנו הולכים ונמקים במנהרות בעזה תוך עינויים שהדעת לא סובלת. ישראל מנהלת את האופרציה העצומה הזו - חרף ההחלטה שקיבלה הממשלה בתחילת המלחמה לנתק כל קשר אזרחי עם הרצועה.
וכאילו לא די בכל אלה, כעת אנו חושפים כי לדעת גורמי המקצוע בישראל, עזה מקבלת הרבה יותר ממה שהיא צריכה, והאמריקנים יודעים זאת עד לפרטים הקטנים. כבר חודשים ארוכים מתקיים פורום מרובע בכל ערב בשעה 20:00, בהשתתפות נציגים של ישראל, ארה"ב, האו"ם ומצרים, שבו נמסר דיווח יומי על המצב ההומניטרי בעזה.
מטעם ישראל משתתפים בישיבה נציגים של מתאם פעולות הממשלה ביש"ע (מתפ"ש). את האמריקנים מייצג השליח המיוחד לעניינים הומניטריים לעזה, השגריר דיוויד סאתרפילד. יחד הם סופרים כמה משאיות נבדקו ונכנסו לרצועה, כמה פרקו את תכולתן בתוכה וכמה לא, ועד כמה האנשים בעזה רעבים.
ובכן, סופרייז, סופרייז - הם לא. הנה עיקרי הנתונים, כפי שהוצגו לאמריקנים בידי מתפ"ש: 21 מאפיות פועלות בדרום רצועת עזה ובמרכזה, ועוד שלוש בצפונה. הן אופות מיליוני פיתות ביום. כמות המים המופקת ברצועה עומדת על יותר מ־20 ליטר של מי שתייה ובישול לאדם ליום. 3,350 תיאומים - 83% מהבקשות - נעשו בין צה"ל לבין ארגוני הסיוע כדי להכניס את הסיוע (בניגוד לטענת הארגונים שלא היה תיאום כזה). עד כה כמעט 19 אלף משאיות סיוע נכנסו לרצועת עזה, שכללו 350 אלף טונות של סיוע הומניטרי ו־250 אלף טונות של מזון.
בסך הכל נכנסו מאז תחילת המלחמה 22,763 משאיות בהיקף של כ־428,710 טונות, שרובן הביאו מזון.
"אין שם מחסור של מזון בעזה, וגם לא היה", אומר גורם ישראלי הבקי בפרטים. "החנויות מלאות, השווקים מפוצצים מסחורה. פירות, ירקות, שווארמה, פיתות, יש הכל. אפשר גם לראות בתמונות. אתה יודע מדוע כבר לא בוזזים את השיירות שנכנסות פנימה? כי אין שום מחסור. הכמויות שנכנסות לא נורמליות, ולכן אין שום סיבה להשתלט על המשאיות. לא חסר כלום".
תמונת המצב הזו מוכרת היטב לנציגים האמריקנים הרשמיים. אף על פי כן, הם מטריפים את המערכת הישראלית בדרישות אינסופיות. הנשיא ביידן דרש אישית מנתניהו לפתוח מחדש את נמל אשדוד לטובת אספקה לעזה, ולאפשר כניסת סחורות מצפון הרצועה. הוא נימק זאת בטענה שישראל מכניסה 100 משאיות ביום לרצועה, אף שלו - או לפחות לאנשיו - ידוע שגם בימים הדלילים ביותר מספרן היה לפחות כפול.
נוסף על כל זה, כל מי שמטפל בנושא, כולל הגורמים הבינלאומיים, יודע שישראל מכניסה הרבה יותר ממה שעזה מסוגלת לקלוט. כבר שבועות רבים תורים ארוכים של משאיות משתרכים בצד העזתי של מעבר כרם שלום, כי אין מי שיקלוט ויחלק את תכולתן. זו הביקורת היחידה שהישראלים, באופן מעודן, מוכנים לומר באופן פומבי ורשמי.
מפקד מתפ"ש, אלוף רסאן עליאן, פרסם בשבוע שעבר הודעה חריגה שבה אמר: "הרחבנו את שעות הפעילות והוספנו את אמצעי הבידוק. הפערים הלוגיסטיים לאיסוף ולהפצה של הסיוע מוכיחים כי ישראל לא מהווה צוואר בקבוק בכל הקשור למתן הסיוע ההומניטרי. על האו"ם לבצע את המלאכה שעליה הוא אמון, ולעשות אותה כנדרש. היעדר היכולות של האו"ם פוגע למעשה במאמץ ההומניטרי שמובילה ישראל".
שובה של עלילת הדם
הדברים האלה הם רק קצה הקרחון של מה שחושבים בחדרים הסגורים הגורמים העסוקים בסיוע. "אין צורך בפתיחת מעבר בצפון הרצועה, אין צורך בפתיחת נמל אשדוד, וגם לא במזח בעזה. כי לא חסר אוכל. המזח הוא אופרציה מטורפת. ההצנחות בכלל מיותרות. הן יקרות, הכמויות בהן קטנות ואנשים כבר מתו מהן. אבל הן מצטלמות היטב, אז ממשיכים בהן. האמריקנים משגעים את השר רון דרמר 24/7 עם כל הדברים האלה, כשהם יודעים שאין בזה צורך. האו"ם בתוך עזה לא מצליח לחלק את מה שנכנס. אז למה צריך עוד?" שואל גורם ישראלי בלתי רשמי שבקי בנתונים.
הלחצים האמריקניים מטרטרים את המערכת הישראלית עד הקצה. חיילים נדרשים לאבטח את שיירות האספקה הענקיות, את העבודות להקמת המזח בחוף עזה, את הנחת צינור המים החדש לרצועה ואת המעבר שנפתח בצפונה. בודקים של משרד הביטחון ושל רשות המעברים משקיעים לילות וימים בבדיקת תכולה שהולכת לאויב, בשעה שהוא עצמו לא צריך אותה. אין דבר מתסכל יותר עבורם, והם אומרים זאת לפעילי צו 9, שבתושייה ובמקוריות עוצרים מעת לעת את המשאיות.
אלה המחירים המעשיים והמיידיים שישראל משלמת. הנזקים לטווח הארוך קשים הרבה יותר. כי לו היתה הגינות בגישת הממשל - הוא היה מאשר פומבית את דברי עליאן ומטיל אחריות כלשהי על האו"ם. אך ביידן, בלינקן ואנשיהם מפנים את חיצי הביקורת רק כלפי ישראל. למעשה, הממשל מאשר בשתיקה, ולפעמים במילים מפורשות, את עלילת הדם על אודות "רעב בעזה", ממש כמו שבעבר היו מאשימים יהודים באפיית מצות עם דם של ילדים נוצרים.
דיוויד סאתרפילד, השליח האמריקני לעניינים הומניטריים ולשעבר שגריר בכמה מדינות באזור, מכיר את ישראל כבר עשרות שנים. לפעמים הוא עצמו ולפעמים אנשיו משתתפים בישיבות העדכון היומיות על האספקה שנכנסת לעזה. כלומר, סאתרפילד יודע היטב שאין שום מחסור בעזה. אך זה לא מנע ממנו לומר ל"ועד היהודי האמריקני" (AJC) בתדרוך זום בשבוע שעבר, כי "קיים סיכון מיידי לרעב לרוב 2.2 מיליון האנשים בעזה, אם לא לכולם". הנתונים הם שבשלושת הימים שקדמו לדבריו אלה נכנסו לרצועה כ־300 משאיות ביום. דברים דומים אומרים דוברי מחלקת המדינה בתדרוכים היומיים.
כאמור, סאתרפילד, בלינקן והאחרים יודעים היטב שלא היתה שום סכנת רעב, לא למיליון איש וגם לא לאדם אחד. ישראל מנטרת את המצב ההומניטרי ברצועה מהיום הראשון, ולעולם לא היתה מאפשרת, חלילה, ענישה קולקטיבית ואכזרית שכזו. ובכל זאת, המסר הרשמי והלא מקרי הוא "סכנת רעב מיידי".
האשרור מצד הממשל לשקר ה"רעב" הוא שמן בגלגלי מכונת התעמולה האנטי־ישראלית, שמפיצה בעולם כבר חודשים את כזב "רצח העם בעזה". הנה דוגמה אחת כיצד עובדת השיטה.
"מדוע בנאומך בקונגרס השתמשת במונח 'רצח עם מתגלגל?'" שאל המגיש סטיבן קולבר בתוכנית פופולרית את חברת בית הנבחרים אלכסנדריה אוקסיו־קורטז (AOC). השאלה שלו לא היתה תמימה, אך AOC לא פספסה הזדמנות. "היינו על סף תהום של רעב המוני, שהיה הורג ללא הבחנה כמעט מיליון מבוגרים, אנשים חפים מפשע, גברים, נשים וילדים", אמרה בפנים מיוסרות למצלמה. כלומר, ה"רעב" שעליו מספר הממשל מתורגם מייד ל"רצח עם" בידי שונאי ישראל המקצועיים.
AOC עוד נחשבת מתונה. מי שמכונים "ארגוני זכויות אדם", כגון אמנסטי, מדברים במפורש על "200 ימים של סכנת רצח עם ורעב בעזה". המוני מפגינים פרו־חמאסים ברחבי ארה"ב לא נזקקים לניסוחים הפתלתלים האלה. הם צועקים "ג'נוסייד" בכל הזדמנות, בכלל זה בנאומים של ביידן. אם הוא מצפצף על העובדות, מדוע שהם לא יעשו זאת?
"הרטוריקה של סאתרפילד ושל אחרים מזעזעת", אומר גורם שפעיל כבר שנים בקשרי ישראל־ארה"ב. "ההסבר היחיד לפער בין מה שהם יודעים למה שהם אומרים מוכרח להיות פוליטי. יש בחירות, יש מישיגן, אז אומרים את מה שיהיה נעים לבוחרים לשמוע. אגב, אפשר לראות שהמדיניות בפועל לא משתנה".
גורם נוסף מחדד: "אתה רואה שזה מתחיל מהנשיא. הוא הרי לא שולף. בשיחות ישירות עם האמריקנים, אתה רואה שהם בקיאים היטב בנתונים. אנחנו, בתוך החדר, תוהים מאיפה הם מביאים את האמירות האלה. הם הרי יודעים מה קורה. יש להם אינטרס לא להציג את מה שהם יודעים, ולא לאשר את מה שישראל אומרת. הם היו צריכים לומר 'אין רעב בעזה, וישראל עושה כל מה שביכולתה כדי להכניס מזון פנימה. צוואר הבקבוק אינו באשמתה'. אבל הם בוחרים לא להגיד זאת, כי הם לא רוצים להדהד את המסר הישראלי".
מדוע הממשל נוהג כך? במחלקת המדינה של ארה"ב לא הגיבו לפניית "ישראל היום".
טלטלה ביהדות אמריקה
לא רק לישראלים הקולות הבוקעים מהממשל הדמוקרטי צורמים מאוד, אלא גם לראשי הקהילה היהודית בארה"ב. זאת יש לדעת, הזרם המרכזי של היהדות האמריקנית הוא בשר מבשרה של המפלגה הדמוקרטית כבר עשרות שנים. אלה לא רק שיעורי הצבעה של 80% בערך מקרב היהודים למען מפלגה זו, אלא גם תמיכה כלכלית איתנה במועמדי המפלגה ומעורבות רבה מאוד בדרכה ובערכיה.
אך הברית ההיסטורית הזו נסדקת בקצב מואץ מאז המלחמה. סימנים מוקדמים לשינוי אצל הדמוקרטים ביחס ליהודים ולישראל כבר היו בתקופת אובמה - אולם התפרצות השנאה לישראל וליהודים במחנה הדמוקרטי מערערת עד היסוד את יחסם של האחרונים למפלגה.
את הקול הפומבי והאמיץ ביותר השמיע בשבת האחרונה הרב הרפורמי עמי הירש, בבית הכנסת על שם סטיבן ווייל. בנאום אזהרה חסר תקדים, שפנה ישירות לבכירי המפלגה הדמוקרטית, אמר הירש: "...אל תיקחו את היהודים האמריקנים כמובנים מאליהם. דיברתי עם הרבה יהודים אמריקנים בחודשים האחרונים, שהפתיעו אותי בחרדה שלהם מפני ההתפתחויות במפלגה הדמוקרטית, ובתפיסתם שהיא הופכת יותר ויותר עוינת לישראל, ויותר ויותר סובלנית כלפי אנטי־ציונות ואנטישמיות בתוך שורותיה. היזהרו! תוצאות הבחירות הקרובות לא תלויות רק במישיגן".
הירש אינו היחיד לסמן קו ברור להנהגה הדמוקרטית. "ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים", שהיא ארגון גג בלתי מפלגתי שנזהר כמו מאש ממחלוקות פומביות, החליט לנקוט עמדה, ואפילו לא מאופקת. בתגובה לקריאה להחליף את נתניהו מצד יו"ר הסנאט צ'אק שומר - יהודי בעצמו, ומי שאפשר להגדירו כמספר שלוש במפלגה הדמוקרטית - כתבה הוועידה כך:
"זה לא הזמן לביקורות ציבוריות, שנועדו רק להעצים את המלעיזים של ישראל ושמטפחות פילוג גדול יותר, כשהאחדות נחוצה כל כך... למעשה, מה שבאמת נחוץ הוא מינוף של ארה"ב כדי לתמוך במדינה היהודית בעת צרה זו ולחזקה".
גם פרופ' אלן דרשוביץ אמר בראיון לעופר חדד בחדשות 12 כי בפעם הראשונה הוא מתלבט למי להצביע בבחירות לנשיאות.
הרב סטיוארט ויינבלאט, שעומד בראש קואליציית הרבנים הציוניים ושמנהיג את בית הכנסת הקונסרבטיבי "בני צדק" בפוטומק, מרילנד, מאשר בשיחה עם "ישראל היום" שמתחולל שינוי דרמטי. עם זאת, גם טראמפ אינו חלופה מלהיבה עבור היהודים. "מאז ימיו של הנשיא רוזוולט, באמצע המאה הקודמת, היהדות האמריקנית מרגישה שהמפלגה הדמוקרטית היא הבית הטבעי שלה. עכשיו משהו משתנה. ביידן נמצא בסכנה של הפסד התמיכה היהודית במקומות רבים, בגלל היחס שלו לישראל. זה נכון שהמדיניות המעשית שלו היא תמיכה בישראל באמצעות העברת תחמושת וכן הלאה, אבל הדרך שבה הוא והאנשים שלו מדברים היא פתחון פה לשונאי ישראל. הם מאפשרים לאנשים לדבר באופן חריף מאוד, ולמילים האלה יש משמעות".
ויינבלאט, שנמצא כבר עשרות שנים בלב העשייה של הקהילה היהודית, מדגיש בצדק שרבים מאוד במפלגה הדמוקרטית תומכים בישראל. אך להערכתו, זהו המשבר הגדול ביותר בין הממסד היהודי למפלגה. "הרבה מאוד אנשים מהססים למי להצביע, וזו ההתלבטות הגדולה ביותר בקרב היהודים שזכורה לי אי־פעם. יש בעיה שלא מתלהבים להצביע לטראמפ, בגלל הרקע האישי שלו והחשש כיצד הוא ינהג עם ישראל בכהונה השנייה שלו, כך שהרבה היו רוצים מועמד שלישי, אם זה היה אפשרי. אבל המחט תזוז, ובנובמבר נדע עד כמה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו