החייל שזיהה ארבעה ימים לפני הטבח את אימוני חמאס - ונפל בקרב בזיקים

1.

אני שונא לומר "אמרתי לכם", אבל לפעמים אין ברירה. ממקום מושבי העיתונאי היה עניין שזעקתי עליו פעם אחר פעם, ואיש ממקבלי ההחלטות לא הרים את הכפפה.

בסתיו 2012 יצאה ישראל למבצע עמוד ענן, שנמשך שבוע אחד בלבד וכלל פגיעה מהאוויר ב־1,500 מטרות של חמאס. אלא שכבר שנתיים לאחר מכן יצאנו לצוק איתן. אז היתה בידי חמאס כמות כפולה של רקטות מאשר שנתיים קודם לכן.

איך זה קרה? התשובה היא שישראל אפשרה לחמאס ביודעין להתחמש מתחת לאפה, פעם אחר פעם אחר פעם. ולא סתם להתחמש, אלא בקצב מסחרר (כמעט כל התחמושת שנתפסה על גופות הרוצחים בשבועיים האחרונים היתה מתוצרת עצמית - כך העידו קציני ההנדסה הקרבית שאספו אותה).

העיוורון הזה הוציא אותי מהדעת. ישראל הרי שולטת במעברים לרצועה, חוסמת הברחות מהים ומפקחת - או לפחות אמורה לפקח - על כל פריט שמוכנס לעזה. מדוע, אם כן, אפילו לא ניסינו להתנות את האספקה בכך שלא תגיע לידי חמאס? הרי ידענו מה הם עושים איתה.

מייד לאחר 50 הימים של צוק איתן, ישראל שוב הזרימה לעזה את החשמל, המים, המלט, הברזל, הכימיקלים ושאר הרכיבים שמהם בנה חמאס את צבאו המתקדם. אז נניח שבין 2012 ל־2014 עוד לא קלטו שהם מסוגלים לבנות עוצמה כזו לבדם. אבל אחרי צוק איתן, מבצע גדול שני בתוך שנתיים בלבד, זה כבר זעק לשמיים.

בכל זאת, ביודעין ובהרשאה מלאה, כל מקבלי ההחלטות מכל הקשת הפוליטית והדרג הצבאי נתנו לחומרים לזרום פנימה, אף שידעו שיופנו נגדנו. למעט צוות משימתי אחד, שהפעיל בכיר השב"כ דאז מאיר בן שבת ב־2014, נתנו לריטואל של מבצע־התחמשות־מבצע־התחמשות לחזור על עצמו, בלי אף ניסיון לייבש את הביצה.

מדוע אנחנו מעבירים חשמל ומים על חשבוננו לפסי הייצור של הטילים ולבתי החרושת של הפצצות? השאלה התעצמה שבעתיים אחרי מבצע שומר החומות, ב־2021, כשנשיא ארה"ב ביידן כבר אמר בקולו: "כן לשיקום עזה, אך בלי לתת לחמאס הזדמנות להתחמש מחדש". היה לנו כלי מדיני ראשון במעלה, אך איש לא ניצל אותו.

את הדברים הללו איני אומר בדיעבד. באפריל 2015, שנה לאחר צוק איתן, כתבתי: "ישראל מעבירה לחמאס את אמצעי הלחימה לסבב הבא. אחרי שראינו את עזה תחתית, חווינו את הקושי בהריסת המנהרות ושילמנו מחיר דמים יקר מפז - אי אפשר להבין מדוע נתניהו ויעלון (שר הביטחון דאז) חוזרים על אותה המדיניות השגויה ומעבירים חומרי בנייה לעזה".

במאי 2021, לאחר שומר החומות, שר הביטחון דאז בני גנץ אמר לנו בתדרוך טלפוני: "הרעיון המסדר הוא לא לחזור למצב שהיה לפני המבצע". אם כך, שאלתי, מדוע תתאפשר הכנסת חומרים שידוע לך כי ישמשו את חמאס להיבנות מחדש? תשובתו היתה: "אין מה לעשות".

לפני כן ולאחר מכן, באינספור ציוצים בטוויטר ובבמות אחרות שהועמדו לרשותי, צעקתי את המחדל. "כל הקלה הומניטרית ברצועה רק תפחית את הלחץ מחמאס, תאפשר לו ליהנות מהכסף שייכנס ותקל עליו לשפר את יכולותיו הצבאיות", כתבתי כשליברמן, כשר ביטחון, סיכם עם קפריסין על הקמת נמל עבור העזתים באי השכן.

"מדינה מחמשת את אויביה", צייצתי באוגוסט 2021. כשמתפ"ש התגאתה בתוספת גז לעזה כתבתי: "מחבלי חמאס היקרים, מכיוון שבחודש האחרון הואלתם בנדיבותכם לא לירות טילים על עם ישראל, החלטנו להרחיב איתכם את הסחר ולהוסיף לכם אמצעי אנרגיה. כך הדבר יקל עליכם להתחמש מחדש, לשוב לירות עלינו טילים ולהתחפר במנהרות בסבב הקרבות הבא. בברכה, מדינת ישראל".

נובמבר 2018: "קצת חומר למחשבה ששרי הקבינט צריכים לתת עליו את הדעת היום, איך בפעם הרביעית(!) בתוך פחות מעשור אנו במבצע גדול מול חמאס, שלא לדבר על סבבי האמצע". וכן ביוני 2018: "דין עזה כדין איראן, דין האייתוללות כדין חמאס. מדוע ארה"ב (היה זה בתקופת טראמפ) וישראל חונקות את איראן ומפריחות את עזה?".

אלה הן רק חלק מהדוגמאות. מהיציע העיתונאי זה מה שיכולתי לעשות. מה שמביא אותי לקבוצה נוספת שיכלה לדפוק על השולחן, לא פחות מהמדינאים והגנרלים: התקשורת. הרי תפקידה הוא לבקר את השלטון, להצביע על ליקויים, לגלות את התקלות.

אבל לא, איני זוכר ולו אחד מעמיתיי העיתונאים, ובטח לא מפרשני הביטחון המהוללים, שאתגר את המערכת בעניין הזה. לו היתה התקשורת צועקת - דברים היו משתנים, או לפחות משתפרים, אך היא היתה עסוקה בללכת עם העדר ולצעוק "רק לא ביבי", במקום לבחון את המדיניות שלו ושל שותפיו.

כל זה הוא לא רק בכי על העבר, אלא לקח לעתיד. בסוף המלחמה הזו, ישראל חייבת לעמוד על כך שהישות שתפעל בעזה לא תוכל לבנות כוח צבאי. חד וחלק. כמו כן, ישראל צריכה לדרוש כבר עכשיו את סילוקה של באר השטנה אונר"א מהרצועה.

אפשר לשים שם משטר בינלאומי, להביא את סוכנות הפליטים של האו"ם או לפזר את העזתים ברחבי העולם. דבר אחד לא יכול להיות: לא ייתכן שיקום שוב צבא טרור והסתה בעזה.

2.

בשעה שבצמרת הכל הוכו בסנוורים, דווקא בשטח היו מי שראו מה עומד לקרות. דביר לישה הי"ד הספיק לשרת כשלושה חודשים בלבד בבסיס זיקים. בן 21 היה בנופלו, החלל הראשון שנטמן בהר הרצל ביום ראשון שלמחרת הטבח.

הוא היה הילד השלישי של נאוה וניסן לישה, שעימם גורש מנווה דקלים שבגוש קטיף במסגרת "ההתנתקות". "האויב הפלשתיני חוגג את הניצחון כבר 19 שנה, בעזרת פצמ''ר שעשוי מצינור של תמרור שהולחמו לו שלושה כנפונים", אומר האב השכול בתסכול מול העוצמה הטכנולוגית שבידי מדינת ישראל .

מאז הפינוי גרה המשפחה בניצן. דביר, אחרי שנתיים של לימוד תורה בישיבת "עוז ואמונה" שבדרום תל אביב, התגייס לגדוד 51 של גולני. את דאגותיו ממה שהתרחש מעבר לגבול שיתף עם משפחתו בשבועות ובימים שלפני ההתקפה.

"הוא ראה במצלמות את האימונים ואת ההכנות שלהם וסיפר על כך. בעיקר דיבר עם אחותו, ואמר שהם יבואו באלפים ושמאות אנשים ימותו, שיהיה טבח", מספר ניסן.

התכתבויות הווטסאפ האחרונות מתעדות את אזהרותיו של דביר. ב־3 באוקטובר, ארבעה ימים לפני המלחמה, הוא שלח סרטון של מחבלי חמאס מתאמנים על הגבול, מול נתיב העשרה. בקבוצה המשפחתית כתב בסרקזם: "מי שמחפש אטרקציה לחול המועד מוזמן לגדר חמאס, בתצוגה מהממת של יכולת צבאית נדירה. מומלץ למשפחות וילדים מגיל 11". תמונה נוספת, שגם אותה צילם מתוך מסך המחשב של מצלמות המודיעין, מראה כ־20 מחבלי חמאס עומדים במסדר, עם נשק ואפודים, מוכנים למערכה. אפילו היה צלם שיתעד אותם. הכל היה גלוי, אלה רק העיניים שלנו שלא רצו לראות.

"מה חשבתם כשהוא סיפר את זה?", אני שואל. "אתה יודע, מה שכולם חשבו. שהעסק בשליטה", אומר האב השכול. המכה המהממת לא דכדכה את רוחם של ההורים. מרגע שהסתיימה השבעה על בנו הם עוברים בין בתים של נספים אחרים, מנחמים, מתחזקים יחדיו, מעודדים ואף מעלים על פניהם חיוך.

הוא לא מאשים. "היה פה ליקוי מאורות. השיעור הוא רוחני. כאדם מאמין, ברור לי שיש השגחה פרטית על כל דבר, ולא צריך אירוע כל כך מצמרר כדי להבין שיש פה מסר. הרי זה לא רק ההפסד הצבאי, אלא ההשפלה. הגחיכו אותנו. מעל לראש שלי עוברים עכשיו כל מטוסי הקרב, המסוקים וכיפת ברזל. וכל העולם בא ללמוד מאיתנו לוט"ר ואיך נלחמים. והנה, ילד בכפכפים מעזה מכפכף אותנו, עושה אותנו לאפס גמור, ושום מערכת הגנה לא עובדת.

"בעיניי יש פה מסר. הראשון הוא האחדות. הקב"ה סימא את עינינו כדי שנתעורר ונעצור רגע לפני מלחמת אחים. היינו כפסע ממנה. אמנם בגלל שקרים ושטיפת מוח של התקשורת, אבל אנשים האמינו לה. מה שקרה פה בא להזכיר לנו שבתוכנו אנחנו מאוחדים, ושהמחלוקות הן רק כלפי חוץ.

"המסר השני הוא לפקוח את עיני המנהיגים, שמנסים להגיע לשלום ולהסכמות עם אויב אכזר שמטרתו היחידה היא להשמיד אותנו. במקום להכיל את הסכסוך - צריך לנצח את האויב. במקום לנסות לעשות שלום עם אויב חסר רחמים וחסר כל רצון לשלום - צריך להילחם ולגרשו מכל שטחי הארץ. במקום להניח להם לשלוט וכך להקים מדינות טרור צמודות לערים וליישובים שלנו - להרחיקם אל מדינות המדברות בשפתם. במקום להתייחס אליהם כאל שותפים לחלום - להבין כי שפתם היא שפת הכוח, וזו הדרך היחידה ליצור כאן שלום...

"אנחנו צריכים להפסיק עם המוסריות המזויפת הזו - מוסריות שלא מאפשרת לפגוע בבית חולים, שהוא בעצם בית מחבלים, כי מחבל מסתתר מאחורי ילדה פצועה. זה מוסר מזויף. אני מתפלל על המנהיגים שלנו שתיכנס בהם דעת שונה, ורוח גבורה לא להירתע מגורמים המהלכים עליהם אימים במסווה של הומניות ומוסריות.

"והמסר השלישי - לעם המדהים שלנו: זכינו לעלות לארץ, להקים מדינה, לבסס אותה, זאת עשו אבותנו. הגיע הזמן ליצוק בה את התוכן הפנימי הראוי לה: מדינת ישראל היא הדרך להופעת השם בעולם. אור לגויים - בתורה, בחסד, במוסר אמיתי, בחיבור בין קודש לחול. אם נעשה כל אחד את הצעד שלו בכיוון הזה, נוכל לדעת שהזעזוע הבלתי נתפס שאנו בעיצומו עכשיו הוא בעצם חבלי הלידה של המהות הפנימית של מדינת ישראל שצריכה להתגלות".

3.

רק מבט רוחני יכול אולי לתת פשר למחזות הבלתי נתפסים שנגלו לפניי בבארי, ביום שלישי השבוע. משלחת של ח"כים, דיפלומטים ועיתונאים בראשות שרן השכל באה למקום, לראות בעיניה את הזוועה ולהעביר הלאה את התיעוד.

כאן נעל של ילד, זרוקה בשביל הכניסה לביתו. כנראה נס על נפשו, מי יודע אם לצד היהודי או הערבי. בתוך דירה אחרת - שידת תינוק שהמגירה העליונה שלה פתוחה, כמו קפאה בזמן. מסביב הכל שרוף, מאובק, שבור.

הבתים מפוחמים, הרוסים, מנופצים, או לעיתים שלמים אך מלאים בריח מבחיל של מוות, שחושיי מעולם לא הריחו ושאי אפשר להעביר במצלמות או במילים. זו לא היסטוריה עתיקה. זה מאורע שקרה רק לפני כמה ימים. אי אפשר לקלוט.

מרפאת השיניים מנוקבת בכדורי קלצ'ניקוב, חרבה מבפנים. חדר האוכל הקטן בער עד היסוד. רק שרידים שחורים נותרו. כאן, לפי השמועות, רוכזו עשרות מחברי הקיבוץ, שנכון לרגע זה איש לא רוצה לומר מה עלה בגורלם. גם במספר החללים והנעדרים בני בארי לא רוצים לנקוב. זה נתון שכנראה אי אפשר לעכל.

באירופה ביקרתי לא פעם בכפרים יהודיים שחוסלו ובגטאות שהושמדו. שם היתה זו חזרה לעבר, ואילו כאן המאורעות טריים, מעין אושוויץ מקומי, מודל 2023. אבל מה לעזאזל, לזיכרונות היסטוריים מהגלות, עם התיישבות יהודית פורחת בארץ ישראל?!

"מזוכה", מרוחה הכתובת בספריי שחור על הכניסה לבית. היא נועדה לאשר לכוחות המחלצים שכאן כבר אין מחבלים. "נוקה", ריסס מישהו על קיר אחר. אלא שיום למחרת הביקור שלנו התגלו באחת מעליות הגג גופות של אם ובנה, שחוטות ושרופות. שום דבר פה לא "נקי" ולא "מזוכה", אלא רק מזוהם, מחולל, מגואל בדם נקיים.

המכוניות המרוסקות והבתים המנותצים הפכו להיות מצבות זיכרון. ביניהם עדיין מוריקים הדשאים, מלבלבים העצים ועומדות הקלנועיות של הוותיקים. ככה נראה היה ה"סיור בקיבוץ".

מאות מבני בארי נרצחו ונטבחו, נעקדו ונחטפו. אך הלב לא מסוגל להכיל את מה שרואות העיניים, והראש לא מוצא מילים שיתארו את מה שמרגיש הלב. מה היה פה? פוגרום? פרעות? רצח עם? עוד שואה?

אלה לא רק רצח וחטיפה, אלא השתוללות מפלצתית בהיקפים המוניים, בילדים, נשים, בזקנים וכמובן במבוגרים, על ידי ילדים ומבוגרים ונשים וזקנים. כל הזוועות שבעולם קרו פה. כל המיתות המשונות, שאפשר ושאי אפשר לדמיין. כל העינויים שאפילו הנייר לא סובל, שנעצרו רק לפני קניבליזם.

עוד אין בשפה העברית, ואולי גם בשפות אחרות, מונח שיתאר את מאורעות שמחת תורה תשפ"ד. זה הרבה יותר מטרור, או אנטישמיות, או אלימות, או מלחמה. זה משהו שעדיין לא נמצאה לו מילה. "זה לא נתפס, זה בלתי נתפס", אומרים זה לזה חברי המשלחת, ואז נזכרים שזה מה שנותר מבית המטבחיים שאנשי זק"א טיפלו בו במסירות קדושה.

אולי רק ממרחק הזמן נוכל לעכל את מה שקרה פה. אולי כמו שהיום מבינים שהשואה הניעה את הקמת מדינת ישראל, כך מתקפת חמאס תצמיח דבר שכרגע איננו יודעים מהו. אולי.