"אוכל הוא בעצם הדבר שמחבר אותנו הכי מהר לשורשים, להיסטוריה, למסורת ולמשפחה. עיירות שלמות של יהודים, שחגגו ביחד חגים וחתונות, שהיו להם הארוחות עם מנות מסורתיות ביום שישי, נמחקו בתקופת השואה - והאוכל פותח לנו את החלון שדרכו אפשר לספר על אותן קהילות", אומרת לי גיל, מנהלת התוכן של FOODISH, אגף הקולינריה של "אנו - מוזיאון העם היהודי". "על זוועות השואה מספרים ומדברים בכל שנה, אבל יש פה עוד משהו שהלך לאיבוד - וזאת פיסת היסטוריה יהודית", היא מוסיפה.
לפני כשנה לקראת יום השואה, יצא לדרך ב-FOODISH פרויקט מיוחד, במסגרתו החלו אנשי קולינריה בשיתוף פעולה עם זיכרון בסלון להנציח את הסיפור של הקהילות היהודיות הללו דרך אוכל. "היו להן תרבות וחיי קהילה תוססים, מנהגים שהתפתחו. כשישבנו עם שורדי שואה, התחלנו לגלות את כל זה. אחת מהם סיפרה למשל על תירס שהיו מגדלים וממנו מכינים מאכלים מסוימים. הכריות בבתים של האוקראינים היו בגודל של מטר על מטר ולפני פסח היו לוקחים את הציפיות שלהן וממלאים במצות - אלה דברים שלבסוף מתארים את החיים עצמם", אומרת גיל.
מאז שהחל הפרויקט, קיימת באתר FOODISH פלטפורמה שבה כל אחד ואחת יכולים לפתוח באופן עצמאי כרטיס ולפרסם סיפורים, מתכונים וצילומים מהחיים שלפני התופת. "מאז שהתחלנו את המיזם, גולשים נוספים נכנסו מיוזמתם ושיתפו סיפורים. אנחנו מזמינים את הציבור לעשות את זה - הרבה אנשים לא מבינים שבתוך המתכון של הסבתא מסתתר אוצר - זאת פיסת היסטוריה משפחתית, שאם לא יתעדו היום, לא יהיה מי שיזכור".
בין התיעודים, ישנם גם הסיפורים של שורדות השואה פנינה קציר ודבורה וינשטיין. "הרבה פעמים אנחנו נתקלים בסיפורי חיים קשים, שקשה לגעת בהם. אוכל הוא דבר שפותח את הסכר ומוריד את המחסומים הללו", אומרת גיל ומוסיפה. "גם דבורה וגם פנינה, לא דיברו על השואה במשך עשרות שנים עד שהגיעו לשנות השבעים המאוחרות לחייהן, אבל שתיהן המשיכו לבשל את האוכל של הבית. זה הדבר היחיד שהמשיך לחבר אותן להיסטוריה".
שום חלק מהעוף לא היה נזרק
דבורה וינשטיין (88) "בוגרת גטו טרנסניסטריה", כפי שהיא מעידה על עצמה, נולדה בחוטין שבחבל סרביה-בוקובינה בקהילה יהודית שעד לפני השואה הייתה תוססת. האזור בו היא חיה נחשב לאסם התבואה של רוסיה. בילדותה חיה המשפחה בצניעות עם סבה וסבתה. במהלך השבוע התזונה שלהם הייתה צמחונית וסבתה הבשלנית הייתה מכינה מאכלים מתפוחי אדמה, קמח וקטניות שנהגו לאכול עם לחם כדי לשבוע. בין השאר הייתה מכינה לוקשן (אטריות), טייגלך (אטריות רחבות), קרפלך, קנישס ומרק שעועית עם קניידלך. בימי חמישי נהגה הסבתא לצאת לשוק האיכרים אליו היו מגיעים כל הכפריים עם התוצרת החקלאית שלהם. שם היא נהגה לקנות את התרנגולת הכי שמנה שיכולה הייתה למצוא ולהכין ממנה מטעמים שמספיקים לעשרה אנשים.
שום חלק מהעוף הזה לא היה נזרק. מהרגליים שהייתה מנקה, הקורקבן והגרון, הייתה מכינה "חלדייץ" – רגל קרושה. בנוסף הייתה מכינה כבד קצוץ שטיגנה עם הרבה בצל וקצצה ביד. היא הייתה מוסיפה לו ביצים וחלה רטובה - כדי שיספיק לכולם - גם את המנה הזאת דבורה נוהגת להכין עד היום. סבתה הייתה משתמשת בכל חלקי העוף, אפילו מהשומן הכינה "שמאלץ" ומהעורות "גריבען" שהוסיפה קצוצים לפירה.
בשנת 1941, כשהייתה רק בת חמש, כל זה נגמר. אביה הצטרף לצבא האדום ונלחם נגד הנאצים. את ביתם ואת העיירה שרפו הרומנים, ואת שאר המשפחה הוציאו עם כל היהודים שנשארו לצעדה קשה ורצופת תלאות. רבים לא שרדו.
לאורך הדרך הנוראה מצאו בני המשפחה את מותם. גם אחיה הקטן, בן השנתיים, מת מקור ומרעב. לגטו הגיעו לבסוף רק היא, אמה ואחותה, אך האחות לא שרדה. במאי 1944 הגיעו לגטו פרטיזנים, חתכו את הגדרות ואמרו להן שהמלחמה נגמרה.
כל ארוחה נפתחה במרק
פנינה קציר, שנולדה ב-1930 בסירט שברומניה, היא שורדת שואה שממשיכה להכין את המאכלים עליהם גדלה בדיוק כמו פעם. להוריה, רבקה (לבית הרמן) ומשה מלצר, היו עוד שלושה ילדים. בנוסף להם הם אימצו גם את האחיינית של אמה.
ברומניה הייתה המשפחה מגדלת את הירקות בעצמה, וגם כמה תרנגולות וברווזים בחצר. בקיץ היו מגדלים בעיר תירס ובכל ארוחה היו על השולחן ממליגה או ז'ונדורה Jondore – דייסה מתוקה מקמח תירס וחלב.
סבה וסבתה מצד אביה, היו אופים שהתמחו בלחם מקומי מיוחד ואת הטיפים שלהם היא שומרת עד היום. הילדים היו מחכים במשך כל השנה לאוכל של חג הפסח, ולקרפלעך של סבתא – כיסני הבצק הממולאים בכבד ובצל מטוגן, שהוגשו בראש השנה.
עם סבתה מצד אמה נהגה פנינה לאכול כמעט בכל יום ארוחת הצהריים, שתמיד נפתחה בסוג של מרק, כמו ירקות, עוף עם אטריות, שעועית או בורשט. אמה הבשלנית הייתה מכינה "קאלאכער" – כדורי בשר ברוטב חמוץ־מתוק, או את ה"פירוגי" – כיסוני בצק שמולאו בבצל מטוגן, פלפל חריף, פירה ושומן אווז. ימי ילדותה היפים של פנינה תמו בבת אחת כשהייתה בת תשע.
בשנת 1940 אביה גויס לצבא הרומני, אבל ברח ממנו ועבר להילחם לצד הצבא הרוסי. שאר המשפחה נפרדה מהדודים, החברים והשכנים האהובים - כולם למעט דודה אחת נספו בשואה. הם יצאו לרוסיה ועברו דרך קשה שסבה לא שרד. כאשר הגיעו, המלחמה הגיעה גם לרוסיה ונעשו שם פוגרומים ביהודים. את המשפחה הכניסו לגטו שבו היו החיים קשים מנשוא. משם הם הועברו במסע קשה ונורא אל עיירה בשם דז'ורין ,שם הם ויתר היהודים הוכנסו לגטו אחר למשך מספר שנים עד לסיום המלחמה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו