תאילנד הפכה בעשורים האחרונים לאחד ממוקדי העלייה לרגל עבור התייר הישראלי. קשה להתחרות עם החופים הלבנים והקסומים, המחירים הזולים, התשתית התיירותית הנוחה ומעל הכל, המטבח הטרופי, המתובל והקסום של המדינה האסייתית.
על אף הפינה החמה שיש להרבה ישראלים בלב למטבח התאילנדי, מסעדות תאילנדיות מצוינות - אין המון בישראל - ומחוץ לתל אביב ההיצע מצטמצם עוד יותר. לכן, כל כך משמח לפגוש מסעדה שעושה כבוד לטעמים הרעננים של תאילנד מחוץ לאזור המרכז, בנתניה.
"צ'אטוצ'אק", הקרויה על שם שוק גדול בבנגקוק, נמצאת באזור התעשייה המזרחי של נתניה וכבר בכניסה אליה אפשר להתרשם שמדובר במסעדה גדולה, עם חלל ישיבה מרשים מאוד. למרות זאת, השימוש בריהוט אוריינטלי והתאורה הטובה מייצרים תחושה של אינטימיות ולא של חלל הסעדה גדול.
את המסעדה פתחו המסעדן והשף, יונתן גרין, והשפית היזמית ילידת תאילנד, אנותאי גילור. את הריהוט, הכלים והעיצוב הם הביאו במכולות ישירות מתאילנד. התוצאה היא אווירה שגורמת לתחושה מוכרת וזרה בו זמנית.
התחלנו את הארוחה עם שני קוקטיילים, "אתונאי" ו"צ'אטו-שיק" (52 שקלים) - פתיחה טרופית משהו לארוחה כולה שיחד עם העיצוב זרקו אותנו לבר על חוף הים.
מקוקטייל טרופי עברנו דווקא למרק, שהיה אולי החלק המהנה ביותר של הארוחה כולה. המרקים בצ'אטוצאק מגיעים מעגלה מיוחדת, שמזכירה דוכני רחוב בשווקי האוכל בתאילנד. מרק ה"ג'אנגל קארי" היה עשיר בטעמים מאוזנים היטב, עמוס במרכיבים נהדרים כמו פטריות אוזן הפיל ושעועית ירוקה, ומפוצץ לעייפה בנתחי עוף שספגו את הטעם והניחוח הנהדרים של הציר.
מלבד העובדה שהמרק היה טעים מאוד ונדיב מאוד במרכיביו, צורת ההגשה הייתה מפתה במיוחד. הוא יצא בכד חרס שמתחמם לאיטו על נר. במסעדה סיפרו שרצו בתחילה להגיש אותו על גחלים ממש, אבל לא מצאו סידור בטיחותי מספיק כדי לעשות זאת.
אחרי המרק הגיעו עוד שתי ראשונות מגזרת הסלטים. קיבלנו "יאם קאו טוד" (61 ש"ח), סלט עם קוביות סלמון ואורז קריספי בתיבול של משחת פננג. הסלט היה פרשי וטעים והאורז הקריספי הוסיף לו מימד מענג ממש. הסלט השני שהגיע לשולחן היה מלך הסלטים של המטבח התאילנדי, ה"סום טאם" - סלט הפאפיה. פה עשו בצ'אטוצ'אק התאמה מסויימת לחך הישראלי וקימצו במימון רוטב הדגים, מה שהותיר את הסלט מאוד רענן אך חסר היה בו את ה"קיק" המיוחד שיש לו במסעדות רחוב בתאילנד.
לעיקריות הזמנו "פאד קוס סאן" (79 ש"ח) שהייתה מנת אטריות ביצים מצוינת שגם בה בלתה נדיבות לא רגילה בחומרי הגלם. המנה העיקרית השנייה הייתה מגזרת הספיישלים, דג בורי שהיה עטוף בעלי בננה ועבר טיגון קל ואידוי ממושך, מה שהותיר אותו רך, מתפרק וספוג בטעמים שגרמו לגעגועים עמוקים למסעדת חוף אחת, באזור קראבי בדרום תאילנד. השימוש בחומר גלם מקומי, בשיטות ובתיבול תאילנדיים, היה מוצלח מאוד במנת הדג.
סיימנו את הארוחה עם מנת מנגו וסטיקי רייס, שהגיעה עם גלידת מנגו נהדרת והייתה סיום אותנטי ראוי לארוחה, ששלחה אותנו לשעות בודדות לחופשה בתאילנד, לפני שיצאנו החוצה חזרה למציאות הישראלית באזור התעשייה של נתניה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו