הכאפה הכי מטלטלת עבור כל ילד בתהליך התבגרותו, נוחתת עליו כשהוא לומד כי לחיים יש תאריך תפוגה המכונה מוות. הילד שלי בן ה־8 חטף כאפה כזאת כשעוד לפני גיל 4 וללא הכנה מוקדמת איבד את סבא שלו, שאליו היה קשור מאוד.
בדיעבד, ברור שהוא חווה טראומה. שלשום התפרק רגשית כשבכיתה הקריאה המורה את סיפור השואה "המגירה השלישית של סבא", שהציף אצלו את הטראומה ההיא.
זו אחת מהדילמות המורכבות שקיימות במערכת החינוך שלנו - איך לתווך לילדים קטנים את יום השואה? כיצד מנגישים עבורם מוות מבלי לייצר טראומה או לעורר פוסט־טראומה? חולצות לבנות בטקסים והמחשת סיפורים של בני גילם בגטאות ובמחנות - זה הנוהל. בפועל, לא בטוח שיש מספיק תכנים שישמשו גשר מטאפורי בין חוסר הידיעה לבין חשיפת צעירים לזוועות ההיסטוריות.
אז בבוקר, אחרי שהילד בכה ואני נתתי נאום פומפוזי על משמעות היום ועל אבא של סבא שמשפחתו נספתה בשואה, נכנעתי והרשיתי לו להבריז מבית הספר ביום הכי חשוב בשנה. במקום טקס, הוא התחייב לצפות בתכנים מותאמים לילדים ששודרו אתמול. במהרה התברר כי תוכניות הילדים והסרטונים שנותנים בטלוויזיה לא מעניינים. הצגה על קורצ'אק וסרט בווייב מבאס עשו לי פלאשבק לתוכניות שואה שנתקלתי בהן בילדותי ושיעממו אותי למוות.
סיימנו בצפייה בפרק המצוין של "שקשוקה" על יום הולדת בגטו, מהבודדים שהצליח לעניין ולהנגיש בצורה מושלמת. "בשבוע הבא אין מצב שאני מוותר לך על יום הזיכרון בבית הספר", הבהרתי לילד. "תהיה חזק, ואל תסמוך על מסכים שילמדו אותך את עובדות החיים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו