עשור למותו של אסי דיין: המסע של אגדת הקולנוע הישראלי

אסי דיין היה מעמודי התווך של הקולנוע הישראלי - כשחקן, כתסריטאי וכבמאי. המסלול היצירתי המרתק שעשה לאורך השנים נע ללא הרף בין האישי ללאומי, בין הגבוה לנמוך ובין המסחרי לאמנותי, והיטיב לשקף את התהליכים שהתחוללו לאורך השנים ובין המלחמות במדינת ישראל.

גם כיום, עשר שנים לאחר מותו, דיין מחזיק בשיא הזכיות בפרסי אופיר (שתי זכיות בקטגוריית השחקן הראשי, אחת בקטגוריית שחקן המשנה, שלוש בקטגוריית התסריט, אחת בקטגוריית הבימוי ופרס אחד על מפעל חיים), וקשה לראות כיצד מישהו לוקח לו את התואר.

לעולם הסרטים, כך סיפר, הוא נכנס בלי כוונה, ב־1964, כשנקלע לסט צילומים ביוון של הבמאי מייקל קקויאניס (אחותו, יעל, היתה נערת התסריט ובת זוגו של הבמאי). הוא לוהק לתפקיד קטן, ועד מהרה מצא את עצמו מגלם את ה"צבר האולטימטיבי" בסרטים כמו "סיירים" ו"הוא הלך בשדות". המראה המצודד, הכריזמה השופעת והייחוס המשפחתי בוודאי לא הזיקו.

במקביל, דיין גם זכה להצלחה בינלאומית בזכות הופעתו ב"נאהבים לנצח" של ג'ון יוסטון הענק, שם כיכב לצד אנג'ליקה יוסטון (בתו של הבמאי), וב"מבצע יונתן". על תפקידו ב"הבטחה עם שחר", של ז'ול דאסן, דיין אף היה מועמד לפרס גלובוס הזהב לשחקן המבטיח של השנה, אך לא זכה. "רק אני וטופול באמת הצלחנו בחו"ל", הוא נהג להתרברב. בימים שלפני גל גדות, זה גם היה נכון.

למרות הצלחתו הגדולה כשחקן, דיין לא היה מסופק. הוא אמנם לא למד קולנוע באופן פורמלי, אבל הוא רצה לבטא את עצמו באמצעות הסרטים שבהם השתתף ולשלוט בתוצאה הסופית - לכן, בראשית שנות ה־70, הוא החל לכתוב תסריטים ולביים. בתחילה הכיוון היה ניסיוני ואמנותי יותר (כמו ב"הזמנה לרצח" וב"חגיגה לעיניים"), אבל כשאלה התרסקו בקופות - דיין חבר במהירות לממציא ז'אנר סרטי הבורקס, הבמאי בועז דוידזון, שהיה גם הוא בתחילת דרכו, ובחר לוותר על היומרה הארטיסטית לטובת הפרנסה.

בתחילה הגיע "חצי חצי" (שאותו דיין כתב ודוידזון ביים), ומייד אחר כך באו גם "יופי של צרות", ושני שיתופי הפעולה הבלתי נשכחים עם שלישיית הגשש החיוור: "גבעת חלפון אינה עונה", שהפך עם השנים לאחד מהסרטים הישראליים האהובים והמצוטטים בכל הזמנים (אם לא "ה־"), ו"שלאגר", קומדיה מוזיקלית שנונה ומשעשעת שצירפה למיקס גם את עפרה חזה.

"כתבתי את הדיאלוגים של 'חלפון' בעשרה ימים", הוא סיפר בראיון ב־2014. "זאת המדינה היחידה בעולם שבה עם שלם ראה סרט ויודע אותו בעל פה יותר משהוא יודע את ההמנון. לא ברור לי למה, אבל זאת עובדה".

סרט ההמשך המתוכנן והמאוד־מצופה ל"גבעת חלפון", שעליו דיין דיבר לא מעט במהלך השנים, נזנח באופן סופי לאחר מותו של הגשש ישראל (פולי) פוליאקוב ב־2007.

בצל התמכרויותיו השונות ובעיותיו האישיות המגוונות, את שנות ה־80 הקדיש דיין הקולנוען בעיקר ל"התפרנסות". הוא המשיך לכתוב, לביים ולשחק, אך למרות כמה הצלחות מסחריות - עם סרטים כמו "מלך ליום אחד", "בחינת בגרות" ו"מאחורי הסורגים" (שם שיחק בתפקיד משנה) - התפוקה שלו בעשור הזה לא ממש שרדה את מבחן הזמן.

השינוי הגדול הגיע ב־1992, כשהוציא את יצירת המופת המטלטלת "החיים ע"פ אגפא" - דרמה תל־אביבית לילית שמצולמת בשחור־לבן ושמסתיימת בטֶבח. "הרגשתי שאני חייב את זה לעצמי, כי בעוד רגע החיים שלי הולכים להיגמר. כל ההיסטוריה שלי תהיה 'גבעת חלפון' וזהו", הוא סיפר בסדרה "חגיגה לעיניים", שעוסקת בהיסטוריה של הקולנוע הישראלי.

מלבד ההזדמנות להתחשבן עם אביו ועם דמות הצבר שהוא גילם בתחילת דרכו, ההצלחה המסחרית והחיבוק הביקורתי שציפו ל"אגפא" גם פתחו לדיין את התיאבון.

ב־1994 הוציא את "שמיכה חשמלית ושמה משה", שעסק בשלוש דמויות משנה מתוך "אגפא", וב־1997 השלים את טרילוגיית המוות התל־אביבית שלו עם "מר באום", קומדיה שחורה שבה מייד בתחילת הסרט מתבשר הגיבור (דיין) שנותרו לו 92 דקות לחיות. זו גם היתה הפעם הראשונה שבה דיין ביים את עצמו בתפקיד ראשי.

כיום "אגפא" נחשב סרט מכונן בתולדות הקולנוע המקומי, ונתפס כיצירה שסימנה את סופה של תקופה אחת ואת תחילתו של עידן חדש - ובצדק גמור, יש לומר.

דיין המשיך לכתוב ולביים, אך בעשור הראשון של המאה ה־21 הותיר את עיקר חותמו דווקא כשחקן בסרטים ובסדרות של אחרים. בין השאר, הוא נכנס לנעלי אביו ב"שתיקת הצופרים", גילם רב משיחי ב"ההסדר" של יוסף סידר, כיכב בדרמה המשפחתית "הדברים מאחורי השמש" של יובל שפרמן, והופיע בתור גבר חרדי שמאבד את בנו הצעיר ב"חופשת קיץ", סרט הביכורים המצוין של דוד וולך.

עם זאת, תפקידו הגדול ביותר כשחקן הגיע עם "בטיפול", הסדרה פורצת הדרך של חגי לוי, אורי סיון וניר ברגמן, שבה כיכב בתור ראובן הפסיכולוג. המבקרים כינו אותו "המרלון ברנדו שלנו", הצופים הקפידו לא לפספס אף פרק, ו־HBO רכשה את הזכויות והחליטה להפיק גרסה דוברת אנגלית של הסדרה (דבר חסר תקדים בזמנו).

"אנשים מתייחסים אלי ברחוב כאילו אני הפסיכולוג הלאומי", הוא אמר בראיון מאותה התקופה. "כשהם רואים אותי, זה לא כאילו הם רואים את אסי דיין. מסתכלים עלי כמישהו שיכול לעזור להם".

שנתיים לפני מותו דיין לקח חלק בסדרה האוטוביוגרפית התיעודית "החיים כשמועה", שבמהלכה ערך רשימת מלאי כנה, מצחיקה וממגנטת של חייו. בראשית אותה השנה גם יצא הסרט האחרון שכתב וביים, "ד"ר פומרנץ", שבו כיכב בתור פסיכולוג שמשכיר את מרפסתו לאנשים מדוכאים המעוניינים לקפוץ אל מותם. גם בזמן אמת זה הרגיש כמו סרט פרידה.