"הגירה היא סוג של מוות"

הרבה נכתב על ימי השואה, ובכל זאת העניקה לי קריאת הספר "הילדים של אנה" תחושה שספר כזה עוד לא קראתי. הספר נשען על אירועים שהתרחשו בגרמניה ובהולנד לאחר עליית הנאצים לשלטון ורדיפת היהודים. אנה, שהסופר הוא בן אחיינה, אישה חשוכת ילדים ולה מעמד איתן בתרבות הגרמנית שלפני 1933, יכלה לעזוב את גרמניה. ככל שנקפו הימים היא הבינה את המחיר שתשלם אם לא תעזוב, אך בחרה להביא לבית המידות שבבעלותה 22 ילדים שהסתופפו בבית יתומים, כדי להצילם מגירוש וממוות בטוח. היא הצליחה לשמור עליהם עד שחשה שעניבת החנק מתהדקת ועברה איתם להולנד, שנראתה לזמן קצר בטוחה יותר ליהודים. היא נפטרה במהלך המלחמה, ואחותה ובעלה, אמנים שנאלצו גם הם להימלט מגרמניה, המשיכו בניסיון הנואש, חסר הסיכוי, להציל את הילדים ואת עצמם.

הסיפור לעצמו אינו יוצא דופן. רדיפת היהודים וניסיונות ההצלה מוכרים ומתועדים, ובכל זאת את הספר הזה, כדברי הקלישאה, קשה להניח מן היד. זה אינו ספר דוקומנטרי ובוודאי לא ספר מחקר. זהו רומן לכל דבר, אף שרוב דמויותיו חיו ועשו את המעשים המסופרים. יש בו מעט תיאורי זוועות, הוא אינו לוקח אותנו כמעט למחנות המוות ולהוצאות להורג המוניות. במקום אלה הוא מוליך אותנו למסע אל ערוצי הנפש של אנה וינטר.

ליהודי גרמניה יצא שם של אנשים חסרי רגש. כמי ששייך לדור השני של התפוצה הזו, אני יודע שהעניין שונה לגמרי. עוצמת הרגשות, אהבה, פחד ושמחה אינה פחותה, אבל היא כלואה בציווי תרבותי של התאפקות, ולכן היא מתפוצצת מבפנים. בכי פנימי וצעקה פנימית חזקים לעיתים יותר מהתפרצות. כזו היא אנה, המעדיפה מעשים על התפלשות ברגשות, וכאלה הם כל אלה שסבבו אותה.

אירוע חריג מתרחש כאשר ואן הויק, הולנדי הפעיל בהצלת הילדים, יוצא מכליו במפגש עם שלזינגר, אחראי יהודי מטעם הנאצים במחנה המעבר, שעטה על עצמו סממנים נאציים והתנהג באדנות ובאכזריות, לאחר שהסכים לעשות לפינויים תמורת תשלום: "דע לך, חתיכת חרא, שאם תיפול שערה משערות ראשו של אחד הילדים[...] אדאג לכך שבני עמך יתלו אותך בביצים עד צאת נשמתך המקולקלת מייד כשתסתיים המלחמה".

וינטר, שפרסם ספרי עיון בתחום ההתנהגות האנושית, התגלה כסופר מיומן ואיכותי. הבחירות הלשוניות והסגנוניות שלו מאתגרות את העוצמה והאימה שבסיפור. הכתיבה רהוטה, נקייה מדימויים ולשון דרמטית במופגן, כמעט "כתיבה רזה". לבחירה הזו אורבת סכנת ההחמצה, אבל ב"הילדים של אנה" האפקט הפוך: האיפוק בכתיבה, המקביל לאיפוק המאפיין את הדמויות, אוצר בתוכו את עוצמת הדרמה, הרגש, התקווה והייאוש.

כך, למשל, מתואר הרגע שבו על אנה למסור את בֵּיתה לשלטונות הנאציים, לאבד את כל מה שבנתה לקראת עתיד לא ידוע: "כשהגיע היום ותמו ההכנות, ולפני שמסרה את מפתח הווילה לידיו של שטַנדרטֶנפיהרֶר טיץ, התיישבה אנה לרגע קט בכורסת האורחים הירוקה שברחבת הכניסה של הבית והביטה בבֵיתה בתוגה", ו"כאשר מתברר שאחת המטפלות בעת שהותם בהולנד נשלחה עם חברותיה לבוכנוואלד, התכנסו הבנות בתוך עצמן".

לצד זה הספר חושף את הסיפור הגדול של יהדות גרמניה בשנות השלושים והארבעים. היו כאלה שהבינו מייד שעליהם לצאת, רבים אחרים התקשו להבין, הכחישו או נתקלו בבעיות ביורוקרטיות וכלכליות שלא אפשרו להם לצאת. הם לא העלו על דעתם להיפרד מגרמניה, שאותה ראו כמולדת, כתרבות. "הגירה היא סוג של מוות", אומר סמי מיכאל על חוויית ההגירה שלו ושל קהילות היהודים מעיראק. הגירה היא מוות בכל מקום, אבל ההיסטוריה מעתיקה מיליוני אנשים ממקומותיהם, והדור הראשון חוֹוֶה את העקירה כטרגדיה.

שליש מיהדות גרמניה לא יצאה ממנה בזמן ונספתה. ייחודה של יהדות גרמניה, כפי שעולה גם מהסיפור, הוא שאסונה לא החל עם פרוץ המלחמה אלא לאורך שש השנים שקדמו לה, ותהליך ההבנה והכאב, כמו גם האפשרות להינצל, היה הדרגתי. אנה וידידיה, שסייעו לה בשימור מפעל הצלת הילדים, מספרים את האבולוציה של התקווה והייאוש המתחלפים זה בזה, אבל בסופו של דבר המהלך הוא חד־כיווני. התקווה הולכת ופוחתת, הייאוש הולך וגדל.

"הילדים של אנה" מצליח להחיות גם את עולמם של הילדים. הספר מתמקד בעיקר בלודוויג, המבוגר בחבורה. הילדים מבינים בדרכם את המתרחש, אבל במעין פליאה תמימה על העולם המתאכזר אליהם. לפי עדותו של לודוויג הם מרבים לעסוק במוות, אבל הם אינם עסוקים כמוהו בהפנמה של המוות המתקרב שלהם עצמם. לודוויג מבין. הוא חווה את האימה והגורל שנכפו עליו, ומסיק מהם מסקנה אכזרית.

גילוי נאות: קראתי את הספר גם כמפגש עם משפחתי שלי. עם סבי שלקח את משפחתו להולנד כבר באפריל 1933 ומהר מאוד הבין שצריך להמשיך לנדוד, לפלשתינה. עם טרודה אחותו ובעלה מרטין שלא יכלו ואולי לא רצו לעזוב, עד שהתבקשו להתייצב בחורף 1942 בתחנת הרכבת שתיקח אותם למזרח "עם שתי מזוודות". עם דוד ערירי שנאלץ להינתק מאשתו הנוצרייה, כפי שאירע גם בסיפור הזה. גם אני בחרתי לספר את כל אלה בדרכי, ברומן "רחוב הפרחים 22", הנשען על דמויות שחיו ונשמו על פני האדמה. המשימה להפוך סיפורי משפחה לרומן בעל ערך דורשת כישרון ותבונה. אני מקווה שעמדתי בכך. אייל וינטר עומד בה בכבוד.