הדירה עמדה ריקה כבר יותר מחצי שנה, אולי יותר, מי זוכר. בשבועות שאחרי פטירת הדייר שגר בה, איש ערירי ומסוגר שאיש מן השכנים לא ממש הכיר, התחוללה בה תכונה מסוימת: קרובי משפחה נכנסו ויצאו, נושאים איתם רהיטים וחפצי בית שונים ומשונים. מדי פעם נשמעו ממנה קולות של פטישים וכלי עבודה המכים בקירות ובאריחים, מה שעורר לא מעט תמיהה בקרב השכנים שדירותיהם היו סמוכות לדירתו של הנפטר.
אחרי חודשיים הגיעו אל הבניין מתנדבים של עמותת חסד כלשהי והוציאו ממנה את שארית הריהוט. אישה לבושה בקפידה, ששערה מטופח וצבוע לבלונד רענן, עמדה על עקביה הגבוהים ופיקחה על התהליך. כשהוצא משם אחרון הרהיטים היא סקרה בסיפוק את הדירה הריקה, נעלה את הדלת ונעלמה. מאז ועד היום עמדה הדירה בריקנותה. יד נעלמה רוקנה מדי פעם את תיבת הדואר, והתשלומים לוועד הבית התבצעו בידי משרד לניהול נכסים שייצג בעיקר תושבי חו"ל, רובם צרפתים ואמריקנים.
בשבועות הראשונים תהו הדיירים אם ומתי תועמד הדירה למכירה או להשכרה. היו שחששו מהופעתם של דיירים חדשים שיפרו את שלוות הבניין, אחרים קיוו לקנות אותה מבעליה המסתוריים במחיר טוב ולספח אותה אל נחלתם. אחרי חודש-חודשיים נשכחה הדירה מלב הדיירים, והם התרגלו אל ריקנותה כאילו היתה המצב הטבעי שלה מאז ומעולם.
***
הופעתו של האיש הזר בשערי הבניין לא עוררה רושם מיוחד. המונית הורידה אותו בשער הבניין בשעת צהריים מאוחרת, בזמן שחלק מהדיירים היו בעבודה ואחרים הסתגרו מאחורי התריסים המוגפים.
אילו מישהו הבחין בו, היה מזהה את סממניה של שהות ממושכת בנכר: הלבוש המוקפד, השונה כל כך מהרישול המקומי הלא רשמי; החולצה המכופתרת ששוליה תחובים במכנסיים; חגורת העור החומה התואמת את צבע הנעליים; המשקפיים האופנתיים ורחבי המסגרת. אילו בחן אותו מישהו חד עין במיוחד, היה מזהה גם את העייפות שאפפה אותו, את העצבות הקלה, את התהייה מה הוא בעצם עושה כאן.
הוא עצר לרגע על הסף, בוחן באנחה את הכניסה המוזנחת ואת דלת הזכוכית הרעועה, שנראתה כמו שריד משנות השבעים הלא זוהרות. הוציא מכיסו צרור מפתחות וניסה אותם בזה אחר זה, עד שמצא את המפתח הנכון. הוא השתהה שוב בתוך המבואה, סוקר בשאט נפש את גרם המדרגות הישן, המואר באביונות, ופונה אל עבר המעלית, שגם היא נראתה כמו שריד לעידן לא מפואר שחלף כבר מזמן. הוא נקש בעצבנות בחרטום נעלו על רצפת הלינוליאום המזוהמת של המעלית, כאילו מנסה לזרז את מהלכה האיטי ולהיחלץ כבר מהחלל המצומצם שסגר מכל עבר על גופו הרחב.
הטקס המסובך של החיפוש אחר המפתח הנכון חזר על עצמו שוב מול דלתה הנעולה של הדירה. הפעם לא ניכר אצל האיש הזר קוצר רוח, אלא דווקא מתינות ויסודיות, כאילו הוא מנסה להרוויח עוד כמה דקות לפני שהמנעול ייכנע סוף־סוף לאחד מהמפתחות ודלת הדירה תיפתח בפניו.
הפעם דווקא כן היה מישהו שבחן בתשומת לב את דמותו ומעשיו של הגבר הלא מוכר - מישהי, ליתר דיוק: השכנה, שדלת דירתה עמדה ממול לדלת הדירה, ושהתרגלה לשקט המוחלט ששרר במסדרון במשך חודשים כה ארוכים, חשה בשינוי שהתחולל פתאום, התגנבה אל הדלת והשקיפה החוצה מבעד לחור ההצצה שלה, משתדלת להחניק את נשימותיה הכבדות מהתרגשות, כדי שהאיש הזר לא יבחין בה.
היא נשארה צמודה אל חור ההצצה במשך שעה ארוכה, ליבה מפרפר מרוב התרגשות וציפייה מראש לסיפורים העסיסיים שהיא תספר לשאר הדיירים, שלא זכו, כמוה, לחוות מיד ראשונה את ההתפתחות המסעירה שחלה בחייו המשמימים של הבניין.
הריקנות הגמורה של הדירה היממה את הגבר הזר, אף שהוא ידע מראש, כמובן, שלא יהיה בה שום שריד לחיים הנזיריים והמוזרים שהיו בה במשך שנים. הוא זה שביקש ממשרד ניהול הנכסים, דרש ממש, לוודא שכל הרהיטים יימסרו לארגוני הצדקה מייד אחרי שתהליך העברת הבעלות של הדירה על שמו הסתיים. הוא לא יכול היה לשאת את המחשבה על כניסה לדירה שהיתה מלאה עדיין ברהיטיו, בבגדיו ובחפציו האישיים של הדוד אברם, איש מסתגר שחי את חייו השקטים מאחורי תריסים מוגפים ודלתות נעולות.
הצער על מות הדוד נמזג גם בצער על חייו, שהיו חתומים בחותם של בדידות עמוקה, ונמסכו בו גם תחושת החמצה מסוימת וגם שמץ של אשמה. בביקורים הקצרים והצפופים בארץ, קל היה לשכוח להתקשר או לבקר את הדוד אברם, רווק זקן שחי בדירה שאותה קנה כנראה בשארית החסכונות שנותרו לו, אחרי שחיסל את עסקיו המסתוריים. קרה שחלפו שנתיים-שלוש בלי שהם התראו או שוחחו, אפילו בטלפון.
גם הביקורים הלא תכופים אצלו הסתיימו תמיד מהר מדי. קשה היה למצוא נושאים לשיחה עם אדם לא צעיר שפרש מן הציבור, שמעולם לא הקים משפחה ושלא נטל חלק פעיל בחיי החברה, התרבות, העסקים או הפוליטיקה.
הוא נזכר שוב ברהיטים הכבדים והישנים שמילאו את הדירה, ופתאום היכתה בו ההכרה שהדבר שהוא מחפש, ושרק בגללו הוא רכש את הדירה משאר היורשים במחיר לא קטן, יכול היה להיות טמון בתוכם, תפור אל תוך אחת מכריות הספה או חבוי מתחת לריפוד של אחד ממושבי הכיסאות. איך הוא לא חשב על זה קודם, לפני שהוא דאג לפינוי מלא של הדירה?
תחושת הבהלה הקלה שאחזה בו שככה מעט אחרי רגע או שניים, כשנזכר בחיפושים היסודיים שערכו שאר היורשים בדירה, לפני שהסכימו בחרוק שיניים למכור לו את חלקם בה, אחרי שהתייאשו מהחיפוש אחרי האוצר האבוד של הדוד אברם. אם היה משהו טמון ברהיטים, מישהו מהם בוודאי היה כבר מוצא אותו.
***
הנושא עלה כבר ביום הראשון של השבעה, ואולי אפילו מייד אחרי ההלוויה: הכסף! איפה הכסף?! משום מה שררה בין היורשים - מספר לא קטן של אחיינים ואחייניות שהתגוררו ברחבי הארץ, וחלקם גם בחו"ל - הסכמה כללית בדבר העובדה שהמנוח צבר בחייו הון לא מבוטל, ושההון הזה מוסתר בדירה. אחרי הכל, דוד אברם היה האחרון שיסמוך על הבנקים.
חייו המקצועיים של הדוד, כמו שאר פרטי חייו, היו לוטים בערפל. כולם ידעו שלפני כשלושים שנה הוא סגר את בית המלאכה הקטן שלו בדרום העיר והתחיל לעסוק בעסקים שונים ומשונים, שעליהם הוא לא נטה להרחיב את הדיבור. כל ניסיון לשאול אותו עליהם נתקל בהתחמקויות מתוחכמות, ובניסוחים נפתלים שגילו טפח וכיסו טפחיים.
באופן פרדוקסלי, אורח חייו הצנוע, הסגפני ממש, לא גרם לבני המשפחה לחשוד שחסכונותיו של הדוד הידלדלו במשך השנים, ואולי אף אזלו - להפך, החסכנות המופלגת שבה הוא חי דווקא שלהבה את דמיונם, וגרמה להם לחשוב שהוא צבר במשך השנים הון עצום, ושההון הזה מוטמן בדירה הריקה ומחכה לאיש או האישה בעלי התושייה שימצאו אותו.
שלא כמו בסיפורי האימה ששומעים לפעמים על מאבקי ירושה שיצאו מכלל שליטה, החיפוש אחר המטמון האגדי של הדוד לא התחיל עוד בחייו, וגם אחרי פטירתו לא העכיר את היחסים בין האחיינים הלא מעטים שהיה להם חלק בירושה. להפך, כולם התייחסו בסלחנות, כמעט בחיבה, לפרץ של תאוות הבצע שצץ ועלה אל פני השטח אחרי שהוא הובא לקבורה. האווירה היתה ספורטיבית, כמעט חברית - כל אחד מהאחיינים הורשה לבצע חיפוש משלו בנבכי הדירה, ביחידות או ביחד עם האחרים.
כללי המשחק מעולם לא נוסחו באופן מלא. לא הוחלט, למשל, מה יקרה אם אחד מהיורשים ימצא את המטמון בזמן שהוא נמצא לבדו בדירה. האם חובתו להודיע לכולם? האם מצופה ממנו לחלוק את השלל עם שאר היורשים? הם לא רצו לבזבז זמן על השאלות הסבוכות הללו. הם ידעו שהבניין עשוי לעבור בקרוב תהליך של בינוי־פיצוי, ושכל יום שחלף קירב את הדירה אל הריסתה המיועדת.
המחשבה על האוצר של דוד אברם, שלבש בינתיים ממדים אגדיים בדמיונם של היורשים, יורד לטמיון ונקבר לעד תחת הריסות הבניין הישן - או גרוע מזה, נמצא בידי אחד מהפועלים הזרים שיעסקו בהריסה - המחשבה הזאת לא נתנה להם מנוח.
הם הסתערו על הדירה מייד בתום השבעה, נחושים לא להשאיר בה סנטימטר שלא נבדק ביסודיות. המרצפות נבחנו מקרוב אחת־אחת, וכמוהן גם הקירות, מסגרות החלונות, קופסאות העץ של התריסים, החלקים התחתונים של ארונות המטבח והאמבטיה, הכוך המאובק שלתוכו נדחס דוד המים החמים, ואפילו מכסי הפלסטיק שכיסו את שקעי החשמל, שהוסרו כדי לוודא ששום דבר לא הוסתר בתוכם.
הגיס, בעלה של עדית, הבת של דודה רחל, הגדיל לעשות והסתגר בדירה במשך לילה שלם. טענו שהוא הביא איתו ציוד מיוחד של מחפשי אוצרות, מהסוג שרואים בתוכניות הריאליטי המוזרות של האמריקנים. הוא אמנם לא נידב שום פרטים על ההרפתקה הלילית המשונה, אבל האכזבה שנשקפה מעיניו העידה שהלילה הלבן בוזבז לשווא.
***
האיש הסתובב במבוכה בדירה, שהניקיון המוגזם שהשאיר בה צוות הניקוי המקצועי הזכיר לו את ניקיון הפסח בבית הוריו. ליבו התכווץ בצער ובגעגועים. שלא כמו שאר היורשים, הוא ידע היטב ששום אוצר לא חבוי בדירה.
לפני כעשור, או אפילו יותר, באחד מביקוריו בארץ, הוא הזדמן במקרה לאחד ממוסדות התרבות המנומנמים של תל אביב - וראה לתדהמתו את הדוד אברם עומד בעמדת הביטחון ובודק את תכולת התיקים של הנכנסים. הוא הסב מייד את מבטו, הסתובב לאחור ונמלט משם - מקווה מאוד שהדוד לא ראה אותו. הוא לא סיפר לאיש על הפגישה הזאת, והתבייש אפילו להיזכר בה בעצמו. האמת היא שמאז אותו היום הלכו ביקוריו אצל הדוד ופחתו, והקשר ביניהם התרופף.
בקיצור, לדוד אברם לא היה שום מטמון אגדי. היה לו מזל שהדירה נקנתה לפני הרבה שנים, לפני שמחירי הנדל"ן בעיר האמירו באופן כה מופרך, אחרת הוא היה נזרק לרחוב באחרית ימיו. אבל בכל זאת, דבר אחד היה חבוי בדירה, דבר קטן שערכו הכספי היה זניח. האיש היה נחוש בדעתו למצוא אותו, אבל לא היה לו מושג מאיפה להתחיל את החיפוש אחריו.
החדרים היו ריקים לגמרי, וכמוהם הארונות. רק הקומקום החשמלי שרד, כבדרך נס, ועמד מיותם על דלפק השיש שבמטבח. האיש לקח את הקומקום, הציץ לתוכו והחזיר אותו אל הדלפק - ואז צדה עינו את הסימן המיוחל: פס בהיר של טיח שהפריד את אחד מאריחי החרסינה שעל הקיר מן השאר. האיש, המום ממזלו הטוב, הסיט את הקומקום הצידה ובחן בהתרגשות את האריח, נוגע בו בעדינות באצבעותיו כדי לבחון את חוזקו.
קריאת הפתעה קלה נפלטה מפיו: האריח נכנע כמעט בלי מאבק ללחץ הקל שהפעילו עליו האצבעות, נחלץ מהקיר וצנח בקול נפץ דקיק על הדלפק. חלל מלבני, מלא באבק לבנים לבנבן, נפער בקיר - ובתוכו, כמו חיה קטנה שהתחבאה בכוך, נח שקיק הבד הקטן.
הוא לא נחפז להתיר את חוט הפשתן שקשר את השקיק. הוא ידע היטב מה חבוי בו. הוא בא לכאן במיוחד כדי למצוא אותו, למרות חוסר הסיכוי של החיפוש ולמרות האזהרות הרבות שכולם הרעיפו עליו: "מי נוסע ארצה בזמן מלחמה? אין עכשיו טיסות. בתי המלון מלאים מפונים מהדרום ומהצפון. כל המדינה בטראומה. מי צריך אותך שם עכשיו? מה אתה, רופא? גנרל? אל תיסע לשם עכשיו, זה לא הזמן!"
אבל הם טעו, כולם. זה היה בדיוק הזמן. התירוץ הרשמי והרציונלי למהלך הפזיז־לכאורה הזה היה שצריך למכור מייד את הדירה, גם אם מחירה ירד בגלל "המצב" (במפתיע, הוא לא ירד), כדי להחזיר את ההלוואות שנלקחו לצורך רכישתה מידי שאר היורשים. אבל הסיבה האמיתית היה אחרת לגמרי, בלתי רציונלית בעליל: דוקא עכשיו, באווירת אחרית הימים שהשתררה על העולם, הגיע הזמן להתיר את הקשר, לחבר מחדש את השרשרת ולשחרר את כולם מהקללה שלה.
***
שרשרת הזהב של סבתא רבקה היתה החלק הכי נחשק בירושתה הדלה. כסף לא היה לה. הדירה שבה גרה היתה חכורה בדמי מפתח, וכלי הבית היו שרידים מעוקמים מתקופת הצנע. שרשרת הזהב שלה, שהיא הביאה איתה לארץ, היתה הדבר היפה היחיד ששרד אחרי מותה.
היא באמת היתה יפה מאוד, יפה במפתיע. "עבודה עדינה", כמו שאמר הצורף, שדרש סכום לא קטן כדי לאחות מחדש את ארבעת הקרעים של שרשרת הזהב העתיקה של סבתא רבקה. אף אחד לא זכר מי משלושת האחיות העלתה את רעיון העוועים של חלוקת השרשרת לארבעה חלקים, אבל כולם זכרו את הזעזוע של הדוד אברם ממנו. "אתן השתגעתן?!" הוא צעק בקול מעובה מחרון, "אתן השתגעתן?! זאת השרשרת של אמא!"
אף אחד לא הבין למה דווקא הוא, הבן היחיד, שמעולם לא נראה בחברתה של אישה, התנגד כה נחרצות לחלוקת השרשרת. האווירה נעכרה, פצעים ישנים שלכאורה הגלידו חזרו ונפערו. דוד אברם התעקש כמו פרד, אך לא הציע חלופה מתקבלת על הדעת.
ברגע מסוים פנתה אליו אחת מהאחיות (כולם סירבו לזכור מי מהן בדיוק זאת היתה) והתיזה ברשעות: "מה אתה רוצה לעשות עם השרשרת הזאת, אברם? בשביל מה אתה צריך אותה? אין לך אישה, אין לך בנות. מה אתה רוצה, להיקבר איתה?"
הדם אזל מפניו של דוד אברם. הוא השתתק וויתר. למחרת היום המר ההוא לקחה אחת מהאחיות את השרשרת לצורף, שחילק אותה לארבעה חלקים שווים וטמן כל אחד מהם בשקית בד קטנה, קשורה בחוט פשתן. שום דבר לא נשאר כשהיה מאז.
הרוח הרעה ששררה בחלוקת הירושה הדלה של סבתא רבקה המשיכה לנשב בין שלושת האחיות והאח. הקשרים התרופפו, היחסים נעכרו. הדוד אברם הסתגר בדירתו, סירב לבוא לבקר בשבתות ובחגים והסכים להיפגש רק עם אלו מהאחיינים שעשו את המאמץ ובאו אליו. שרשרת של אסונות פקדה את המשפחה. שתיים משלוש האחיות חלו במחלות ממאירות ונפטרו בייסורים קודם זמנן. אחיינית אחת איבדה את ארוסה בתאונת אימונים חודשיים לפני תאריך החתונה, ואחיין אחר נפצע קשה בתאונת דרכים.
"אתה יודע", אמרה לו אמו באחת מהשיחות הטרנס־אטלנטיות שלהם, "זה הכל בגלל השרשרת הארורה ההיא. מהיום שחילקנו אותה לארבע לא היה לנו רגע אחד של נחת במשפחה. היית צריך לראות את הפנים של דוד אברם כשהחלטנו לחלק אותה בינינו. בשביל מה היינו צריכות את השרשרת הקרועה הזאת? היינו צריכות לתת לו אותה. לנו היה הכל - משפחות, ילדים, נכדים. אבל אברם המסכן, לא היה לו כלום בחיים, שום דבר".
השרשרת נראתה כמעט שלמה אחרי שהצורף סיים את מלאכת האיחוי. רק מקרוב, מאוד מקרוב, ניתן היה להבחין בשלושת הפסים הדקיקים שחיברו יחדיו את השרשרת הקרועה - ואולי זאת היתה אשליה אופטית, ובעצם לא נשאר בה שום סימן למאבק הירושה המר שהתחולל סביבה.
אמו נתנה לו את השקיק שלה באחד מביקוריו, וביקשה שלא ישכח לעשות את מה שביקשה ממנו. חנית, הבת של דודה שרה, מסרה לו את הקרע שברשותה בלי לשאול שאלות ובלי לבקש דבר בתמורה. היא הכירה אותו וידעה שכוונותיו כנראה טובות.
רק הגיס, בעלה של עדית, התחכם, וביקש לקבל תמורת הקרע הרביעי שבידי אשתו "מחיר סמלי, רק את מחיר ההתכה", שהיה גבוה במפתיע בגלל נסיקת מחירי הזהב בשנים האחרונות. כעת נשאר רק דבר אחד אחרון לעשות כדי שהתוכנית המסובכת תושלם.
המצבה של דוד אברם אמנם הוצבה באותה החלקה שבה נקברו שאר בני המשפחה, אבל בריחוק מסוים מהם. האיש סילק בכף ידו את האבק, את מחטי האורן ואת אבני החצץ הדוקרניות שמישהו הניח עליה פעם. לא היה לו מושג מה לעשות כעת: לדבר אל המצבה נראה לו מטופש, וגם קריאה של פרק תהילים או מלמול נבוך של קדיש נראו לו כמו מחווה ריקה בלבד.
שקיק הבד הקטן הכביד על כיסו, מזכיר לו את מטרת הביקור, את הטיסה המתקרבת ואת החיים מעבר לים, שיתחדשו במלוא שאונם ברגע שינחת. הוא הקיף במבטו את המצבה וגילה את תא הברזל הקטן והמרובע, שנועד לנרות הנשמה שאיש לא הדליק בו מעולם. הוא הקיף את המצבה וניגש אל התא, מציץ לתוכו בצמצום עיניים.
כצפוי, לא היה שם הרבה: מחטי אורן יבשות, כמה עלים מרקיבים ומכל מתכת ריק של נר נשמה כבוי. מישהו בכל זאת הדליק נר לעילוי נשמתו של דוד אברם. מי זה יכול להיות? האיש ניער ממוחו את המחשבה, מחליט שהגיע הזמן לוותר, לשחרר ולשכוח. מה זה חשוב עכשיו?
הוא שלף מכיסו את שקיק הבד, הביט בו בפעם האחרונה, ואז השתופף וטמן אותו עמוק בתוך תא הברזל - מסתיר אותו היטב מתחת לעלים היבשים ומניח מעליהם את נר הנשמה הכבוי. הוא הזדקף, ניער את ידיו מהאבק, הציץ בפעם האחרונה במצבה של הדוד אברם, ופנה אל המכונית השכורה שחנתה בשולי דרך העפר. עם קצת מזל לא יהיו פקקים בדרך לנתב"ג, והוא יספיק למלא את מכל הדלק, להחזיר את הרכב ולהגיע לטיסה שלו בזמן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו