ההגדה של פסח, בנוסח המוכר לנו (או לפחות זה שקרוב אליו), קיימת לפחות מאז המאה ה־9 לספירה. מאז, היהודים יצרו לא מעט הגדות יוצאות דופן בשלל שפות, כשחלקן ביקשו להתאים את הטקסט המסורתי לאתגרי השעה. לרגל חג הפסח, יצאנו לספרייה הלאומית, שם נמצא אוסף הגדות הפסח הגדול בעולם, שכולל יותר מ־8,500 הגדות מתקופות שונות, וניסינו למצוא את ההבדל ביניהן ובין ההגדה שמוכרת לכולנו מערב החג.
סדר רב עמרם גאון, שנת 872 לספירה
רב עמרם גאון (875-810) היה ראש ישיבת סורא שבבבל. הוא התבקש על ידי אחת מהקהילות היהודיות בספרד לשלוח אליה סידור תפילה שלם, כדי שיידעו מהו סדר התפילה הנכון לימי החול ולחגים ומועדים. לימים, אותו סידור הופץ ליתר הקהילות היהודיות באירופה, והיתה לו השפעה מכרעת על התפתחות מנהגי התפילה היהודיים. ההגדה של רב עמרם, שהיא חלק מהסידור, שונה באופן משמעותי ממה שמוכר לנו. מרבית הפיוטים והפזמונים שמופיעים בנוסח ההגדה הנוכחי התפתחו בכלל בימי הביניים, מאות שנים אחרי כן. עם זאת המבנה הבסיסי של קטעי תורה, תלמוד ומדרש העוסקים ביציאת מצרים - מופיע כבר בחיבור זה.
הגדת ראשי הציפורים, סוף המאה ה־13
"הגדת ראשי הציפורים" היא ההגדה העתיקה ביותר שהגיעה אלינו בשלמותה. היא נכתבה בגרמניה של סוף המאה ה־13, והיא מלאה באיורים שמתארים מאורעות מהתנ"ך ואת מנהגי חג הפסח. לשמה זכתה ההגדה בגלל מאפיין יוצא דופן: כלל הדמויות היהודיות שמצוירות לאורך ההגדה, הן בעלות גוף אנושי וראש של ציפור. הסברה הרווחת היא שהדמויות צוירו כך בגלל הציווי "לא תעשה לך פסל וכל תמונה", שהתפרש כאיסור לצייר דמויות אנושיות. עם זאת, היו גם שהציעו כי האיורים אוירו, למעשה, בידי אמנים נוצרים, והם מהווים קריקטורות אנטישמיות.
לא ידוע הרבה על הגלגולים שעברה "הגדת הציפורים" לאורך השנים, עד שהגיעה לידינו. היא נרכשה בשנת 1864 על ידי ברוך בנדיקט, ועקבותיה אבדו בשנת 1934 כשצאצאיו נאסרו על ידי הנאצים. ההגדה התגלתה מחדש בשנת 1946, נמכרה, ובסופו של דבר הגיעה לאוסף מוזיאון ישראל בספרייה הלאומית, שם היא שמורה עד היום.
הגדת הזהב, שנת 1320
הגדה מרהיבה זו, שנקראת לעיתים גם "הגדת ברצלונה", נוצרה בשנת 1320 בקטלוניה שבספרד. "הגדת הזהב", שזכתה לשמה בגלל הרקעים המוזהבים שמעטרים רבים מאיוריה, נחשבת לאחד מכתבי היד המפוארים ביותר שנוצרו בימי הביניים. ההגדה עברה ידיים רבות: הקדשה בכתב היד מראה שהיא נמכרה על ידי שלום לטיף מירושלים לרבי משה בן אברהם מבולוניה בשנת 1459 עבור חמישים דוקטים של זהב, והיא עברה בין עשירים ואספנים שונים עד שהגיעה לבסוף לאוסף המוזיאון הבריטי בספרייה הלאומית.
לפני תחילת הטקסט של ההגדה, מופיעה בהגדת הזהב סדרה של ארבע מיניאטורות בעמוד (מעין איורים קטנים, דמויי קומיקס), שמתארות את ספרי בראשית ושמות, החל באדם הראשון שנותן שמות לבעלי החיים, ועד לשירת הים - לאחר יציאת מצרים.
הגדת וולף, המאה ה־14
"הגדת וולף" נכתבה ואוירה על ידי יעקב בן שלמה צרפתי, סופר ורופא, בעיר אביניון שבצפון צרפת בשלהי המאה ה־14, ונחשבת לאחת ההגדות העתיקות ביותר הקיימות בעולם. היא קרויה על שם האספן אלברט וולף מדרזדן, שרכש אותה במכירה פומבית בשנת 1889. בשנת 1907 וולף תרם אותה למוזיאון הקהילה היהודית בברלין, ובליל הבדולח, 8 בנובמבר 1938, הנאצים החרימו אותה, והעבירו אותה אל העיר גלאץ שבשלזיה תחתית.
אבל הסיפור שלה לא נגמר שם. למעשה, היא עברה תלאות רבות עד שעלתה ארצה. לאחר מלחמת העולם השנייה עברה ההגדה לרשות ממשלת פולין, שהעבירה אותה ב־1948 למכון ההיסטורי היהודי בוורשה. ארבעה עשורים לאחר מכן, בשנת 1984, היא הושאלה לתערוכה בארה"ב ו"נעלמה" בדרכה חזרה, עד ששבה והופיעה 5 שנים לאחר מכן, ב־1989, במכירה פומבית בז'נבה. לאחר שמונה שנים של מאבק משפטי עיקש, שניהלו הקונגרס היהודי העולמי וממשלת פולין נגד המוכרים, נמסרה ההגדה לרשות ממשלת פולין ב־1997, וזו מסרה אותה לספרייה הלאומית בירושלים.
הגדת רוטשילד, המאה ה־15
הגדה זו נכתבה בצפון איטליה במחצית המאה ה־15, ובאמת, ניתן להבחין בסממני התקופה בלבוש הדמויות המאוירות בה, והארכיטקטורה של הערים ה"מצריות", שבנויות כמבצרים גותיים איטלקיים. על פי הערכות, ההגדה צוירה בידי יואל בן שמעון, מאייר מפורסם בן התקופה. לצד איורים שקשורים לסיפור ההגדה ולמנהגי החג, חלק מהאיורים בהגדה הם הומוריסטיים: הבן החכם מצויר כשהוא מחטט באפו (אולי בבדיחה על ה"אפיקומן" הנסתר), ותחת "דיינו" מופיע ציור של גוי ששותה לשוכרה, בעודו צולה בשר ציד מעל מדורה.
ההגדה נרכשה על ידי הברון אדמונד דה רוטשילד ונשארה בפריז לאחר מותו. כשהנאצים כבשו את פריז, הם שדדו את אחוזת משפחת רוטשילד ובתוכה גם את ההגדה המאוירת. נראה שההגדה נמצאה בידי חייל אמריקני בסוף המלחמה, ומשם התגלגלה לבסוף לאוסף הספרים הנדירים של אוניברסיטת ייל. רק בשנת 1980 זוהתה ההגדה, ונמסרה לספרייה הלאומית על ידי הברונית דורותי רוטשילד. בהגדה חסרו עדיין שלושת הדפים הראשונים, ושניים מהם נמצאו ב־2007 במכירה פומבית בצרפת.
הגדת ואדי אלחיגארה, שנת 1482
יוהאנס גוטנברג פיתח את תהליך הדפוס המודרני במחצית המאה ה־15. עשורים בודדים לאחר מכן, שלמה בן משה אלקבץ יצר את ההגדה המודפסת הראשונה, שנקראת על שם המקום שבו ראתה אור לראשונה, ואדי אלחיגארה, שמוכרת היום כגואדלחארה שבספרד. הגדת ואדי אלחיגארה אינה מרשימה במיוחד: אין בה איורים, היא כתובה בשורות צפופות יחסית ומשתרעת על פני 12 עמודים בלבד - אולי מפני שהדפוס עדיין היה בחיתוליו, וההדפסה היתה ממילא עניין מורכב. עם זאת, עיקר חשיבותה הוא בעצם החידוש שבה - אף שההגדה המודפסת המעוטרת, מהסוג שאנחנו מכירים היום, תתעצב רק כמה עשורים מאוחר יותר.
הגדת פראג, שנת 1556
"הגדת פראג" הוא שמה של הגדה שיצאה לאור בפראג בשנת 1526 ושוב ב־1556, וששני עותקים בלבד שרדו ממנה, האחד בספרייה הבריטית והשני בספרייה הלאומית. זוהי ההגדה הראשונה שהודפסה במרכז אירופה לאחר גירוש ספרד, וככזו - היא השפיעה רבות על ההגדות באירופה שבאו אחריה. היא מלאה באיורים מאירי עיניים, ובין היתר היא הראשונה שנוצרה על ידי שימוש בטכניקה של חיתוכי עץ. גם השימוש באותיות גדולות ומפוארות מופיע לראשונה בהגדה זו, ונראה שהוא השפיע על אלפי גרסאות אחרות של ההגדה שהופיעו בעקבותיה.
במהדורה של "הגדת פראג" משנת 1590, נדפסו לראשונה שני שירי הסדר הידועים, "אחד מי יודע" ו"חד גדיא". "אחד מי יודע" התחבר כנראה בין סוף המאה ה־13 למחצית המאה ה־14, והקישור שלו לליל הסדר נעשה לראשונה בהגדה זו.
"חד גדיא" חובר גם הוא בימי הביניים, כנראה על בסיס בלדה גרמנית פופולרית ושירי ערש צרפתיים. עם זאת, השיר קיבל בהדרגה משמעויות אלגוריות: הגדי הוא משל לעם ישראל שנרדף בידי אומות שונות, עד שבסוף מגיע האל וגואל את עמו. ייתכן בהחלט ששילובו של השיר בהגדת פראג נועד להתייחס באופן מרומז לאירועי רדיפות שונים, בין היתר לגירוש ספרד שהתרחש כמאה שנה קודם לכן. באופן מפתיע, במהלך המאה ה־18 נכתבו מספר חיבורים נוצריים על "חד גדיא", שהתייחסו אליו כאל משל פילוסופי בעל חשיבות רבה, וניסו להוכיח באותות ובמופתים שהגדי מהשיר איננו ישראל אלא דווקא ישו, "שה האלוהים".
הגדת אמסטרדם, 1695
הגדת אמסטרדם הודפסה לראשונה בשנת 1695, וכוללת, לצד הטקסט - 137 איורים מרהיבים ביופיים, רבים מהם בתחריטי נחושת. את התחריטים הכין אברהם בר יעקב, נוצרי הולנדי שהתגייר, על בסיס עבודותיו של האמן השווייצרי הנוצרי מתאוס מריאן, שנודע באיוריו לספרי הברית החדשה ולספרי היסטוריה. אך בר יעקב, קרטוגרף במקצועו, הוסיף עוד פרט מפתיע להגדה: מפה גדולה שמופיעה באמצע הטקסט ומתארת את הדרך שבה ירדו יעקב ובניו מצרימה, את הדרך שבה חזרו בני ישראל לארץ ואת נחלות השבטים - ולצידם איורים בעלי אופי סמלי, וכאלה שמציגים סצנות תנ"כיות שונות. ככל שידוע לנו, המפה שמופיעה בהגדת אמסטרדם היא המפה העברית המודפסת הראשונה.
מחזור מנהג צפון אפריקה לפסח, המאות ה־19-18
איננו יודעים את התאריך או המקום המדויקים שבהם נכתבו קטעי ההגדה הללו, ששמורים בספריית בוואריה במינכן, אך נראה שהם נכתבו במאה ה־18 או ה־19 בצפון אפריקה. מה שמעניין במיוחד בהגדה, מלבד הציורים והעיטורים היפים שכלולים בה, הוא שלצד העברית היא כוללת גם הסברים בערבית באותיות עבריות. בקטע המצורף, לדוגמה, מוזכרת הוצאת ישראל ממצרים "עלא ייד סידנא ונבינא מוסא בן עמרם עליה אסלאם" - כלומר, "על ידי אדוננו ונביאנו משה בן עמרם עליו השלום".
הגדת ניו יורק, 1837
יהודים התגוררו בארה"ב מאז שנת 1654, כשקהילה של 23 מצאצאי מגורשי ספרד הקימו את קהילת "שארית ישראל" בניו אמסטרדם (לימים העיר ניו יורק). במהלך המאה ה־19 גדלה יהדות ארה"ב בצורה דרמטית, מכמה אלפים בודדים למיליונים רבים, ועם גידול הקהילה, עלה גם הצורך בהגדה בשפת המקום.
"הגדת ניו יורק", שהודפסה בידי יהודי מלונדון בשם דוד לוי, היא ככל הנראה ההגדה הראשונה שיצאה בארה"ב. ההגדה כתובה על פי מנהג יהודי אשכנז ויהודי ספרד, וכוללת תרגום של טקסט ההגדה לאנגלית מול הטקסט העברי, כולל הערות והבהרות. השירים "אחד מי יודע" ו"חד גדיא" הם החלקים היחידים שלא תורגמו לאנגלית.
הגדה סובייטית, 1922
עם תהליכי החילון הגוברים, ובייחוד במאה ה־20, החלו יהודים להכניס שינויים וחידושים מסוגים שונים בנוסח ההגדה המסורתי. אחת הדוגמאות יוצאות הדופן ביותר היא ההגדה שהכין משה אלטשולער: הגדה סובייטית־קוסמופוליטית, שנועדה להפיץ את רעיונות המרקסיזם המהפכני.
ההגדה, שנכתבה ביידיש, כללה מגוון חידושים: במקום ביעור החמץ, בא ביעור החמץ הבורגני מברית המועצות; "יחץ" לא התייחסה עוד לחציית המצה - אלא לשבירת הקשר שבין האליטה ובין אמצעי הייצור; ובמקום "בשנה הבאה בירושלים", נחתמה ההגדה בקריאה: "בשנה זו מהפכה כאן, בשנה הבאה - מהפכה עולמית!"
הגדת ארץ ישראל, 1923
"הגדת ארץ ישראל" היא הגדה היתולית שכתב המורה, המתרגם והבלשן, קדיש יהודה־לייב סילמן (1937-1880), שהיה בין היתר ממייסדי הגימנסיה העברית ושכונת בית הכרם בירושלים. ההגדה נפתחת בנוסח המפתיע "הד"ר לוריא, מנהל מחלקת החינוך, נוטל ידיו ומברך: ברוך אני, שהייתי עורך 'העולם', אשר קדשנו וצונו על בעור חמץ", וממשיכה בדרך זו, כשהיא רצופה חידודים ובדיחות פרטיות.
חלקים מההגדה מתייחסים לאירועי השעה. בין היתר מותח סילמן ביקורת שנדמה שמכוונת למי שמדברים על ארץ ישראל אך אינם עולים אליה בפועל: "עבדים היינו ועבדים הננו לארצות הגלות כמו לפרעה במצרים, ואין להוציא אותנו משם אפילו ביד חזקה וזרוע נטויה".
ב"כנגד ארבעה בנים" הבן החכם הוא הנציב העליון, הרשע הוא הוועד הערבי ש"לפי שהוציא את עצמו מכלל עבודת ישוב הארץ כפר בעיקר של הצהרת בלפורא", התם הוא אנשי היישוב הישן שאומר "למה באתם לדחוק את הקץ", ואילו שאינו יודע לשאול הוא, "הדור הצעיר את בטח בו, שאם לא ידבר הרבה אלא יעשה הרבה יגדל ויאדר בארץ".
הגדת תל אביב, 1933
הגדה היתולית נוספת, שמרגישה רלוונטית יותר מהצפוי לאחר כמעט מאה שנה, היא הגדה הומוריסטית שהוכנה בשנת 1933 בידי קבוצה של תל־אביבים, שבחרו בפורמט הזה כדי לבטא את תסכולם ממשבר הדיור בעיר העברית הראשונה.
לאחר מזיגת כוס גזוז (כשר לפסח, כמובן), שירת מה נשתנה קיבלה את הנוסח הבא: "מה נשתנה הזמן הזה מכל הזמנים, שבכל זמן אנו בונים קומה אחת או שתיים, הזמן הזה תיבת־נח, כולו חנויות; שבכל הזמנים אין אנו מטבילים את עצמנו אף במשכנתא אחת, הזמן הזה שתי משכנתאות; שבכל הזמנים אנו משלמים ריבית אחת, הזמן הזה שתי ריביות; שבכל הזמנים אנו משלמים ריבית חוקית וריבית קצוצה, הזמן הזה כולנו קצוצים".
נוסח ההגדה ממשיך באותה רוח: מכות מצרים המודרניות כוללות הפקעות, רישום בטאבו, ספסרים, מסי "הנוגש הבריטי", ואפילו "מכת בחורות (המוכנות להינשא)". גם ארבעת הבנים מייצגים ארבעה סוגים של בעלי בתים: זה המשכיר ביוקר (חכם), זה שמוציא בכוח את השוכר מהדירה (רשע), זה שקורא לשלום בית (תם) וזה שאינו יודע ללוות כסף. עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה באותה שנה מוזכרת אף היא באופן היתולי, בעיבוד ל"דיינו" ושמו "כמה מעלות טובות להיטלר עלינו", שעוסק בעיקר בתלאות העלייה החמישית.
הגדת בנגזי, 1943
בראשית מלחמת העולם השנייה, לוב היתה בשליטת איטליה הפשיסטית, שהנהיגה בה חלק מחוקי הגזע הגרמניים כנגד היהודים. בזמן המלחמה גורשו יהודי בנגזי למחנות באזור טריפולי, ושבו לבתיהם רק לאחר כיבושה של לוב בידי הצבא הבריטי בדצמבר 1942.
באביב 1943 התקיים בעיר בנגזי סדר פסח יוצא דופן, בהשתתפות יהודי העיר וחיילים יהודים בצבא הבריטי, רובם מתנדבים מארץ ישראל. את הטקס ניהל הרב אפרים אלימלך אורבך, לימים מחשובי חוקרי התלמוד ונשיא האקדמיה הלאומית למדעים. ההגדות ששימשו לסדר הוכנו בעיצומה של המלחמה, והעותקים הודפסו במכונת כתיבה על צידם האחורי של מסמכים שהוחרמו ממשרדי המושל הכללי של לוב. החוגגים חשו צורך לרענן מעט את נוסח ההגדה: בין היתר נוספה הקדמה שמתייחסת לקשר בין יציאת מצרים, השואה והציונות. מתחת ל"שפוך חמתך על הגויים" צוירה הפצצה של מטוסי קרב, ככל הנראה כנגד גרמניה או איטליה.
הגדת השומר הצעיר, 1945
לא כל ההגדות המחודשות שיצאו בארץ ישראל היו היתוליות, בסגנון הגדת תל אביב. למעשה, החופש להמציא מחדש את טקס חג הפסח, נתן ביטוי לשאיפות לחירות לאומית - שנקשרו בחג החירות. הקיבוצים בארץ ישראל הוציאו הגדות רבות משנות השלושים ואילך, ושזרו יסודות מהטקסט המסורתי של ההגדה יחד עם ביטויים לרגע ההיסטורי של המדינה שבדרך.
דוגמה לכך היא הגדה שפרסמה תנועת השומר הצעיר בשנת 1943, ושכוללת קטעי הגדה קלאסיים ומבואות מספר שמות, יחד עם דברי שיר וביטויים עדכניים יותר. "הננו מוכנים ומזומנים לספר ביציאת מצרים", מכריזים חברי התנועה העורכים את הסדר, "כי גם אנו עלינו ממשכנות הדווי של העם ועתה הבית הזה יחיד נשאר לנו. בו נמשיך לקדש את מועד החרות, אנו ובנינו ובני בנינו לעולם".
ובמקום אחר, ברוח הסוציאליזם הקיבוצי: "כי בכל דור ודור נאנקים ישראל ונאנק כל הנברא בצלם תחת עול משעבדים, ובכל דור ודור מתפרץ חרון הנדכאים לפרק עול ובכל דור ודור יתרונן לב העשוקים לקראת אביב חדש, לקראת חיים חדשים, לקראת תקות השחרור והתחייה". לצד אלה, מופיעים בהגדה דברי קינה על שואת יהודי אירופה, כשהם משולבים בדברי הנביא ירמיהו, "מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה, ואבכה יומם ולילה את חללי בת עמי".
הגדת מינכן, 1946
ליל הסדר במחנה עקורים במינכן, אפריל 1946, היה מאורע טעון ביותר: בפסח הקודם מלחמת העולם השנייה עוד היתה בעיצומה, והעיסוק בגאולה, עבדות וחירות - קיבל משמעות חדשה, שכותבי ההגדה ודאי לא תיארו לעצמם. יוסף דב שינזון, אחד מיושבי המחנה, חיבר הגדה שנתנה ביטוי לתחושות המעורבות הללו, כשלנוסח ההגדה המסורתי נוספו קטעים בעברית וביידיש שהתייחסו לרגע הנוכחי. להגדה נוספו גם חיתוכי עץ של צבי מיקלוש אדלר, אמן יהודי־הונגרי ניצול שואה.
ההגדה של שינזון ואדלר לא קלה לעיכול: לצד המשפט "שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו", מופיע ציור של חייל נאצי יורה באסירים יהודים, בעוד אסירים נוספים מובלים אל יעד לא ידוע. לצד "ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה", מופיע איור של אסירים העמלים במחנות. מעל "שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ולבן ביקש לעקור את הכל", מוצג קצין נאצי המפריד ילד מאמו.
כשהרב אברהם קלאוזנר, רב בצבא האמריקני, קיבל על עצמו את תפקיד הכנת ליל הסדר עבור כ־500 חיילים יהודים אמריקנים שחנו במינכן, הוא בחר להשתמש בנוסח ההגדה של שינזון ואדלר. קלאוזנר הוסיף הקדמה משלו להגדה, שבה השווה בין היטלר לפרעה ובין הגנרל אייזנהאואר, מפקד החזית האירופית במלחמה - למשה, שהציל את העם מידיו.
הגדה בכתב ברייל, 1950
בדומה להגדות בשפות שונות, שביקשו להנגיש את הטקסט של ההגדה למי שאינם קוראים עברית, הגדות בכתב ברייל נועדו להנגיש את ההגדה למי שאינם רואים. ההגדות הראשונות בכתב ברייל הודפסו בארה"ב בשנות ה־50 על ידי דפוס י. רוקח ובניו בשיתוף ה־New York Guild for the Jewish Blind. לאורך השנים הודפסו הגדות רבות נוספות בכתב ברייל, בין היתר על ידי מוסדות שונים בישראל. כיום ישנה ירידה ניכרת בשימוש בכתב ברייל, בזכות טכנולוגיות מחשב שמסוגלות לתרגם את האותיות על המסך לסימני ברייל, אבל עיוורים שמשתתפים בסדר פסח מסורתי עדיין זקוקים להגדות כתובות. מטבע הדברים, הגדות ברייל אינן מאוירות או מעוטרות.
הגדה ישראלית, 2024
"הלילה הזה: הגדה ישראלית" הוא הגדה מחודשת שהוציאו מישאל ציון ונעם ציון בשנת 2004 בהוצאת "ידיעות ספרים", שביקשה להוסיף להגדה חידושים וקולות ישראליים. לצד נוסח ההגדה המסורתי ואיורים פרי עטם של מישל קישקה ואמנים נוספים, כוללת ההגדה הישראלית קטעי שירה של נעמי שמר, יהודה עמיחי ואחרים, וקטעי טקסט ממקורות מגוונים כמו הרמב"ם, דוד בן־גוריון ועמוס עוז.
לרגל 20 שנה להגדה המקורית, החלו המחברים לעבוד על גרסה חדשה ומעודכנת - אך טבח 7 באוקטובר שינה את התוכניות. "לא שיערנו שנמצא את עצמנו מוסיפים טקסטים שכתבו בני משפחות חטופים בעזה", מספר מישאל ציון, "או שנצטרך להוסיף עוד סיפור קשה לרשימה של 'בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו'".
כך, להגדה של שנת 2024 נוספו קטעים שכתבו ג'קי לוי (דודם של החטופים סהר וארז קלדרון) ורייצ'ל גולדברג (אמו של החטוף הירש גולדברג); קטע מההגדה של קיבוץ ניר עוז, שנכתבה על ידי אבנר גורן שנרצח ב־7 באוקטובר, וכן מהגדות היסטוריות של קיבוצי בארי ונחל עוז.
