אישה נדרסה במעבר חציה בג'ררדסוויל, קולורדו. זו היתה תאונה, אולי אפילו התאבדות. הנהגת כמעט לא ראתה דבר, וכשראתה - ניסתה לבלום בכל כוחה, ואז להסיט את האוטובוס, מה שלא עזר. איש שעמד בצידו השני של מעבר החציה מוכן היה להישבע שהאישה קפצה מתחת לגלגלי האוטובוס. אם מתעקשים לבדוק, אז מכתב ההתאבדות שהאישה השאירה מוכיח למעלה מכל ספק שזו אכן היתה התאבדות. ובאמת, הכל היה נסגר, אלמלא ג'ק ריצ'ר, שוטר צבאי משוחרר וחוקר מיומן - שעמד במקרה בצידו של הרחוב וראה אדם דוחף את האישה אל מתחת לגלגלים ולוקח לה את התיק. מאותו הרגע אין לריצ'ר אלא לצאת למרדף.
כך, מה שאמור היה להיות עצירה קלה בדרך ממקום אחד לאחר, הופך עבור ריצ'ר לחקירה שלמה. הוא נע ממותה של האישה למותו של קולגה שלה, ומשם - כרגיל בסדרה - להתמודדות עם איזה ארגון פשע רקוב, שרק בעמודיו האחרונים של הספר נגלה מה בעצם הוא עושה.
ריצ'ר של אנדרו הוא פחות אקדוחן והרבה יותר גנגסטר, שנע ממקום למקום ומכה אנשים באלימות גסה. במידה רבה, לקחו את המאפיינים של הדמות, שממילא מצטיירת ככל־יכולה, והפכו אותה לקריקטורה
יש משהו מוזר בכתיבת ביקורת על הספר ה־23 בסדרה כאילו הוא הספר הראשון, ובכל זאת, לטובת אלו שהצטרפו עכשיו: מאז פרש משירותו הצבאי, ריצ'ר חי חיי נוודות. אין לו צורך במטען או בחפצים. יש לו פנסיה מהצבא ועליה הוא חי. הוא לא בזוגיות ואין לו משפחה. הוא ישן במוטלים, נע לאורך ארה"ב בטרמפים. גובהו 1.95 מ', הוא שרירי, חכם, חזק מאוד, מיומן באלימות, ויש לו ערכים פשוטים מאוד - טוב ורע.
כשהוא במיטבו, ריצ'ר הוא לא סיפור בלש או מתח. כלומר, הוא לא רק סיפור שיש בו תעלומה שצריך לפתור בעזרת המוח, ולא רק פשע שאמור להתקיים ושמישהו מנסה לעצור אותו. הספרים הטובים בסדרה, שבהם גם דמותו של ריצ'ר זוהרת, הם סיפורי אקדוחן מודרניים; מבחינה עלילתית, הגיבור מגיע משום מקום לעיירה שכוחת אל, מגלה שמשהו רקוב בה מתחת לפני השטח, חוקר את הריקבון, מנצח את הרעים, מציל את הטובים וממשיך הלאה בדרכו.
זו סדרה שנכתבה במקור על ידי לי צ'יילד (שם העט של הסופר הבריטי ג'ים גרנט). את שלושת הספרים האחרונים בה כתב יחד עם אחיו, אנדרו, ומהספר הבא הכתיבה אמורה לעבור לידיו של אנדרו באופן בלעדי. ואולי זו הסיבה שב"אין תוכנית חלופית" ריצ'ר לא במיטבו. הוא לא כישלון מוחלט כמו "הזקיף", הספר הראשון שכתבו יחד שני האחים, אבל הוא גם לא מהטובים שבספרים.
ריצ'ר של אנדרו הוא פחות אקדוחן והרבה יותר גנגסטר, שנע ממקום למקום ומכה אנשים באלימות גסה. במידה רבה, לקחו את המאפיינים של הדמות, שממילא מצטיירת ככל־יכולה, והפכו אותה לקריקטורה. כך, למשל, יש אזכורים מיותרים ונטולי הקשר ליכולת של ריצ'ר לדעת מה השעה בלי שעון, נניח. זו כבר לא דמות הבריון טוב הלב ומלא המודעות העצמית, שמשתמש בכוחו בלי להסס אבל גם בלי להגזים. כאן הוא מצטייר כנטול אמפתיה. כך, ריצ'ר אפילו לא טורח לבדוק מי היא בתה של ההרוגה, בעוד בספרים הראשונים בסדרה לא רק היה בודק - אלא גם היה לוקח אותה תחת חסותו.
גם הדיוק התיאורי, מאפיין שליווה את הסדרה מראשית דרכה, הפך לעצלנות. בספרים קודמים ריצ'ר היה מחשב את המכות שנתן בדיוק של כירורג. המהלכים שלו תוכננו קילומטרים לפני היריבים. בסיפור הנוכחי הוא פשוט מרביץ להם באגרוף בצד הראש. פירוט כלי הנשק או הצורה שבה הגוף האנושי עובד - כל אלה נעלמו. מה נשאר? אחת הדמויות משתמשת בטכניקת החניקה עם כלורופורם על הממחטה כדי להרדים את יריביה - קלישאה ישנה ונפוצה, ששגויה מבחינה מדעית. בשביל להירדם מכלורופורם על ממחטה צריך המון טיפות, וגם הרבה יותר זמן. לי צ'יילד הישן לא היה נופל בזה בחיים.
באופן לא אופייני לסדרה, שכתובה לרוב מנקודת מבטו של ריצ'ר (או לכל היותר - של ריצ'ר ושל הנבל שמולו), כאן יש שלוש עלילות שונות: אנחנו עוקבים אחרי ריצ'ר; אחרי ילד בשם ג'ד, שבורח ממשפחת האומנה שלו; ואחרי פושע, מומחה הצתות בשם אמרסון. שלוש העלילות הללו, בתוספת העובדה שמול ריצ'ר פועלים כמה נבלים, יוצרות ספר מקוטע יחסית, בעיקר בתחילתו, שבו העלילות לא מצטלבות עד לרגע השיא של הסיפור. המתח קיים - אנחנו רוצים לדעת למה מספרים לנו על האנשים האלה, אבל גם תסכול; הם בהחלט לא חלק מהעלילה הראשית, והחיבור בין כל העלילות רחוק מלספק.
ועדיין, זה לא ספר גרוע. אם אתם מצטרפים לסדרה בספר הזה, התחושה תהיה כמו לקרוא ספר טיסה גנרי. הוא יעביר את הזמן. תהיה תעלומת רצח. היא תיפתר. העלילה תתקשה להתניע (הרבה יותר מדי תיאורים בעמודים הראשונים), אבל בסוף זה יקרה, והיא גם תאיץ לקראת הסוף. אתם פשוט לא תבינו למה יש אנשים שמוכנים להישבע בשמו של ריצ'ר. ואם אתם מעריצים מושבעים - תקראו, רק אל תצפו ליותר מדי, כדי שלא להתאכזב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו