אחד המאפיינים המפתיעים של ז'אנר ספרי זיכרונות השואה הוא שהסוף תמיד ידוע מראש, אבל הקוראים נשארים במתח לאורך כל הדרך. כך גם "לאורו הבוהק של היום", יומנו של רופא יהודי בפולין בשנים 1945-1939, מאת ד"ר אדוארד רייכר.
רייכר היה רופא עור ומין יהודי מפורסם בלודז' ערב המלחמה, ושרד עם אשתו ובתו. סוף מצולק, אבל טוב יחסית לגורל המיליונים האחרים. את האירועים תיעד ביומן בדירות המסתור הרבות שהחליף לאחר שעקר לוורשה. היומן המקורי הלך לאיבוד בזמן ההתקוממות בוורשה ב־1944, אך שוחזר על ידיו מייד לאחר המלחמה. רייכר, שעבר בשנות ה־60 לגרמניה, לא מצא את העוז לפרסם את הספר. בתו היחידה, אליזבת ביזואר־רייכר, טענה שלאחר המלחמה אף אחד לא רצה לשמוע באירופה על העבר מהזווית היהודית.
לאחר פטירתו של אביה ב־1975 היא פרסמה את הספר בפולנית, באנגלית ובצרפתית. בישראל הסופר והמתרגם בנימין טנא התלהב והציע לתרגמו בהתנדבות, אך ביד ושם ובלוחמי הגטאות סירבו לפרסמו. בישראל של שלהי שנות ה־70 טענו שיש יותר מדי ספרים עם עדויות מהמלחמה. רק בנובמבר האחרון הרימה הוצאת מטר את הכפפה ופרסמה את הספר בעברית.
"לא נהניתי לשמוע את סיפורי אבי", כותבת ביזואר־רייכר בהקדמה לספר, "גם לא אהבתי להיזכר בסיפורים שלי עצמי. פחדתי מכוחו המטהר של הזיכרון. פחדתי שחוסר ההיגיון שישתחרר מזיכרוני יעקור כל מחשבה רציונלית. לבסוף התחוור לי שאפשר סוף־סוף להשלים עם החיים".
בשנים האחרונות יוצאים לאור ספרי זיכרונות רבים שנכתבו בידי שורדי שואה בהוצאות משפחתיות ובסבסוד יד ושם. השאלה מה הופך כתב יד מספר זיכרונות פרטי שנועד להנצחת משפחה ספציפית, לספר שלתיעוד המתואר בו יש ערך ציבורי, הפכה רלוונטית מתמיד. פרט לצורך הקולקטיבי לאסוף עוד ועוד עדויות מהימנות כנגד מכחישי השואה, האם הסיבה היחידה היא לטהר את הזיכרונות, כפי שכתבה ביזואר־רייכר?
"לאורו הבוהק של היום" מתאר את האירועים בשפה פשוטה וברורה, משרטט את הזוועות ואת רגעי החסד בלי רגשנות או שיפוטיות. הוא חוקר את הלך המחשבה של האנשים שעשו את הדברים הטובים והרעים, תוהה אחר מנגנון קבלת ההחלטות האנושי. להבדיל מספרי זיכרונות, התיעוד בספר בוצע בזמן אמת, כך שהתיאורים הם תיאור מציאות ההווה עם הקפדה על עובדות, בדיוק של רופא, ובשל כך יוצרים מסמך היסטורי מצמרר מזווית ראייה ייחודית.
"לא כתבתי את הספר כדי לנקום, וגם לא כי אני מסרב לסלוח", כותב רייכר בהקדמה, "ספרי אינו מנסה להתחזות ליצירה ספרותית. הוא רק מדווח על חיי רופא יהודי, שחש על בשרו את שנות הרדיפה הקשות ביותר... למות זו לא חוכמה. החוכמה היא לחיות ולהילחם ברוע".
ייחודו של הספר אינו באיכות הכתיבה כמו "מחברות המלחמה" של מרגריט דיראס, אלה בדמות של מחברו שהיה לפני המלחמה רופא בעל שם, מקושר ובעל מעמד, שהמלחמה מצליחה להפתיעו. רייכר נשלח בימים הראשונים של המלחמה עם שאר הגברים בלודז' לעיר ז'יראדוב. הטרנספר שעשו הפולנים לגברים היה כדי לשמר כוח גיוס, אך עד מהרה גם ז'יראדוב נכבשה וכל הגברים היהודים נשלחו למחנה עבודה ראשון מסוגו, הרבה לפני המחנות הידועים לשמצה שבהם הועסקו יהודים בכפייה עד להשמדתם.
רייכר ניצל מהמחנה הזה בזכות רופא פולני נוצרי שהציל אותו, והוא מציין שלמרות היותו של ד"ר ינקובסקי איש אציל ונדיר באותם ימים, הוא פגש לא מעט אנשים כמוהו בשנות המלחמה הארוכות, ובהם זונה פולנייה שהצילה אותו בימים הכי קשים. לאחר המלחמה הוא עזר לה ודאג שתקבל את אות חסידי אומות העולם מיד ושם.
בראשית המלחמה חזר רייכר לביתו בלודז' וגילה שהמציאות השתנתה ללא הכר, והוא נאלץ לקבל מדי יום החלטות גורליות. באותם ימים של ראשית 1940 הצליחו שני אחיו של רייכר בעזרת ממון רב להגיע לישראל, במה שנחשב לאירוע חריג, אך הוא בחר להישאר בפולין כדי לטפל באביו המבוגר, ואיתו עבר לגטו.
לרייכר זווית אישית מרתקת בנוגע לאירועים ידועים, ובהם המפגש עם ראש היודנראט בגטו חיים רומקובסקי, דמות שנויה במחלוקת, שכונה "מלך היהודים" וזכור בשל "נאום הילדים והזקנים" ב־4.9.1942, שבו ביקש מהיהודים לתת את הילדים למשלוח להשמדה.
לפני המלחמה הם היו שכנים ברחוב פולודניובה בלודז'. רומקובסקי היה הבעלים של בית חרושת קטן וניהל בהתנדבות את בית היתומים היהודי בהלנובקי הסמוכה. "יום אחד טלפן רומקובסקי וביקש ממני לבדוק את אחת הילדות בבית היתומים. קבעתי לו תור. עד היום אני רואה אותו עומד לפניי. גבוה, נאה, תכול עיניים ובהיר שיער. הוא היה מודאג ונרגז. הילדה שהביא איתו היתה בת 8 ולבשה בלואים. 'תבדוק בבקשה את הילדה', אמר".
התברר שהילדה הצעירה היתה חולה בזיבה, ובאותם ימים המחלה היתה קשה לריפוי ודרשה התמדה בטיפול. רייכר הציעה לאשפזה בבית חולים, אך רומקובסקי נבהל והתנגד. "בדמעות הוא התחנן שארפא את המחלה והבטיח שיהיה אסיר תודה לנצח", מספר רייכר.
הרופא אבחן בנות נוספות שנדבקו במחלת המין במוסד, שלח אותן לבידוד, הגיע פעמיים בשבוע לטפל בהן עד שנרפאו וסירב לקחת תשלום. לאחר אירוע זה גילו לו כמה מהאימהות את מה שעולל רומקובסקי לבנותיהן. האימהות סחטו אותו, והוא נאלץ להפסיד את בית החרושת שלו כדמי שתיקה. כאשר השניים נפגשו שוב בגטו, רומקובסקי - במקום להחזיר לרייכר טובה על העזרה עם הבנות חולות הזיבה בבית היתומים - חיפש דרך לחסל אותו, ורייכר נאלץ לבצע בריחה נועזת לגטו ורשה. בגטו חיו אז כחצי מיליון איש. חופש התנועה היה מוגבל, אבל ההברחות שגשגו. בעלי ההון ידעו לשחד את הגורמים המתאימים, והיו בגטו אפילו דוכני פרחים. היו גם הברחות של סחורות אל מחוץ לגטו, וילדים רבים חמקו כדי להבריח לחם למשפחותיהם. רייכר מתאר שוטרים גרמנים שהעלימו עין ממעשי הילדים, אך גם רוצחים סדיסטים שמצאו בידור בירי על הילדים הללו.
הוא מתעד את הדיבורים על המרד ואת הפלגים השמרניים החרדיים, שראו בפגיעה בשלטונות פגיעה בקב"ה. בגטו ורשה הוא מוצא מסתור בעליית גג, ושם נפגש בעל כורחו עם הרמן הופלה, מנהיג אס.אס שמילא תפקיד משמעותי ביישום "מבצע ריינהארד" להשמדת יהודי ורשה בטרבלינקה. רייכר נקרא ממחבואו בעליית הגג מעל מפקדת הגסטפו לטפל במחלת עור של הקצין, ומאוחר יותר יעיד כנגדו על ביצוע פשעי מלחמה. √
לאורו הבוהק של היום / ד"ר אדוארד רייכר,
מפולנית: נורית לימור, הוצאת מטר, 271 עמ'
