טורקיה היתה השבוע בראש הכותרות. ממדינה שקיבלה מוושינגטון את תפקיד השוטר האזורי והמבוגר האחראי במזרח תיכון מבולגן ומאוד לא יציב, היא הפכה לזירה של התגוששויות אלימות בין כוחות הביטחון לרבבות מפגינים. מחאה פציפיסטית שהחלה למען איכות הסביבה באיסטנבול גלשה למהומות דמים ברחבי המדינה, שאף גבתה חיים של שלושה אזרחים.
צילום: סוכנות ג'יני, רויטרס
התוכנית של הפיכת פארק גאזי - הריאה הירוקה של העיר בת 17 מיליון התושבים - לפרויקט ראוותני הכולל קניון, סידרת מבנים ומסגד ענקי, כל זאת על חשבון המרכז התרבותי ע"ש אטאטורק, היתה קצת יותר מדי עבור מיליוני התושבים. זה לא שהם לא היו רגילים כבר לתוכניות של כבוד ראש העיר, קאדיר טופבאז, ידיד אישי של ארדואן, אלא שמעבר לעובדה שהתוכנית העירונית הפכה לקש ששבר את גב הגמל - זה בעיקר הסגנון שלא מצא חן בעיניהם.
ארדואן כבר מזמן נתפס בעיני לפחות מחצית מהאוכלוסייה כארוגנטי ובעיקר כעריץ. אלא שהחצי השני שהצביע לו בשלוש מערכות הבחירות האחרונות הצביע לו אולי דווקא בגלל זה. כך או כך אפשר לסכם את מחאת השבוע כמחאה נגד הדמוקרטיה נוסח ארדואן - דמוקרטיה עם שרירים.
* * *
מחאת השבוע רחוקה מלגרש את ארדואן מהשלטון. טורקיה היא לא מצרים, לוב, תוניסיה או בחריין. טורקיה היא דמוקרטיה לכל דבר, גם אם, כאמור, ארדואן מערים קשיים.
טורקיה הפכה לדמוקרטיה שיודעת לתת אגרוף כשצריך, ובעיקר כשלא צריך. אלא שאירועי השבוע בעיקר פגעו בתדמיתה של טורקיה בעולם, דבר חשוב מאוד למשטר המבקש לשמש דוגמה ואף רואה עצמו כמעצמה חדשה בעידן שבו אמריקה מאבדת גובה.
המהומות בכיכר טקסים והכוח הרב שהופעל נגד המפגינים גרמו לסדק גדול במה שאוהבים לכנות "המודל הטורקי" - מודל שנבנה באיטיות ובסבלנות על ידי ראש הממשלה והפך לגאוות ארדואן ומפלגת הצדק והפיתוח (AKP). פתאום נחשף לעיני כולם עד כמה מפולגת החברה הטורקית, עד כמה השילוב של שגשוג כלכלי מהיר לצד שלטון סמכותי וריכוזי הוא לא פשוט. לכך יש להוסיף את הקשיים של ארדואן להכתיב את רצונו בזירה הבינלאומית ובעיקר האזורית.
"הבעיה הגדולה של ארדואן היא שהוא לא הבין את רחשי הרחוב", מספרת לי קארין, מרצה לשפות באוניברסיטת איסטנבול העוקבת בפסימיות רבה אחר האירועים האחרונים. "הוא נהג בקשיחות כלפי מפגינים שלא מעוניינים בכלל בשלטון, נגד צעירים שלא מצביעים לא ימין ולא שמאל. לדעתי, הם לא מצביעים בכלל. העיר שלהם פשוט חשובה להם. והוא הגיב בגז מדמיע ובאלות".
טורקיה היא מדינה צעירה. הגיל של 70 אחוזים מהאוכלוסייה הוא פחות מ־23. תלמידי תיכון רבים באים כל ערב להפגין בהסכמת ההורים. ביקרתי אתמול בבית ספר תיכון בצפון־מזרח העיר. מדובר בבית ספר פרטי שבו לומדים ילדי עשירים. בית הספר משדר ליברליות, ותלמידים רבים מספרים כי הוריהם הצביעו למפלגה של ארדואן מסיבות כלכליות.
"נמאס לי לשמוע את ארדואן מדבר כל הזמן על ההישגים הכלכליים ונמאס לנו, לדור הצעיר, לשמוע את ההורים שלנו חוזרים על אותו פזמון", אומר לי אסואר, תלמיד בן 17 המבקש ללמוד אחרי הבגרויות משפטים. "לדור שלנו יש משהו חשוב יותר מכסף - חירות. עבור הדור שלנו ארדואן אינו דמוקרט. אני רוצה לחיות בחברה שבה התקשורת יכולה לשדר ולדווח את מה שבאמת מתרחש במדינה".
אפרופו תקשורת, אפשר אולי כבר לזקוף לזכות המפגינים הישג ראשון: התקשורת בטורקיה שהתעלמה כמעט לחלוטין מההפגנות - להוציא ערוץ אחד (רשת HALK TV) - החלה פתאום לדווח מהכיכר ואף להשמיע את דברי המוחים.
אין ספק שההפגנות מול משרדי ערוץ NTV המזוהה עם ארדואן וגם מול היומונים המרכזיים, מילט והורייט, עשו את שלהן. פתאום למחאה יש פנים וקול. עד לתחילת השבוע הוצגו הצעירים כטרוריסטים. בחלק האסיאתי של העיר, שמשם עוקבים מבעד למסכים אחר האירועים, לקח כמה ימים בכלל כדי להבין מה קורה.
ארדואן מול אטאטורק
"דיוקנו של אטאטורק, אבי טורקיה המודרנית והחילונית, מככב בכיכר טקסים בגלל שהוא מסמל את ההפך הגמור של ארדואן", מספרת לי אדית אוצ'רן, מנהלת בית הספר. "אמנם גם אטאטורק היה סמכותי, אלא שארדואן הוא זה שהביא את העימות למחנאות ולעניין דתי", היא אומרת. "ארדואן הוא זה שהכניס את אלמנט הדת כמעט לכל מקום בזמן שאטאטורק עשה בדיוק את ההפך".
אוצ'רן מבקשת להבהיר ש"זה לא שאין לנו כבוד לדת האיסלאם. אנחנו טורקים־מוסלמים אבל לא רפובליקנים דתיים. בנוסף, בטורקיה שבה גדלתי הצבא דאג לשמור על הדמוקרטיה ועל איזון וריסון של השלטון. ארדואן סירס את הצבא. 20 אחוזים מהגנרלים שלנו, יחד עם 80 עיתונאים, נמצאים בכלא. כל זה כדי שארדואן ישלוט לבד. ולזה אנחנו אומרים היום לא!" היא מפטירה.
סוגיית הדת חשובה כשזה נוגע למהומות בטורקיה, גם אם לא מרכזית. ביום שני, כאשר המהומות דמו יותר לפסטיבל מוסיקה עם הרבה בירה מקומית, נשא ארדואן נאום מתריס מאוד, שבו בחר לבשר על הקמת מסגד, שייבנה ליד המקום שבו נמצא כעת המרכז התרבותי של אטאטורק.
לנאום זה התווספו חוקים דוגמת הגבלת מכירת אלכוהול, הגבלת הפלות וכן האיסור להפגין ב־1 במאי (לא עניין דתי), ועוד שורה של החלטות מקוממות, שלא לדבר על הגבלת חופש הביטוי וההתייחסות לרשתות החברתיות כאל אויב.
כאמור, הרבה יותר מדת, זהו חוסר הסובלנות של ארדואן וסגנונו שהמאיסו אותו על המפגינים הרבים. בישראל, למשל, כבר מזמן קלטו שארדואן נהנה פעמים רבות להתנהג כמו בריון ולא כמנהיג. האמירה שלו כי מול מאה אלף המפגינים שיצאו לרחובות הוא יכול למצוא מיליון תומכים, נתפסת כאן כאיום של ממש, לא של מנהיג אלא של פרחח. "אנחנו בטורקיה גאים בעבר ובהווה שלנו ובעובדה שאנחנו אומה אחת. פתאום בא ארדואן ומפלג אותנו למחנות יריבים. אנחנו דמוקרטיה ומותר לנו לא להסכים. אבל להפוך אותנו לאויבים - את זה לא נאפשר", אומר לי ממט כמאל, סטודנט לארכיטקטורה.
אולגון אסאט, פעיל חברתי צעיר בן 21, שמגיע מדי ערב לכיכר, מסביר לי כי מספיקה סליחה אחת של ארדואן והבנה כי אולי הלך רחוק מדי כדי שהרוחות יירגעו. עם זאת, הוא חושב שארדואן אוהב עימותים. פעם נגד צרפת, פעם נגד גרמניה, פעם נגד ישראל ועכשיו נגד בני עמו שלו.
העימותים הקשים התרחשו מרחק הליכה מהאזור התיירותי ביותר של איסטנבול, מרחק קצר מרחוב איסטיקלאל הנודע, רחוב הבוטיקים החביב ביותר על מעמד הביניים של המזרח התיכון, שמגיע לכאן כדי לשכוח את הצרות שבבית. אגב, מעניין לראות כי בדיוק כמו במצרים במהלך מהפכת תחריר, המפגינים חסו על החנויות, שחלקן אף נותרו פתוחות במהלך ההפגנות; להוציא חלון ראווה אחד מנופץ השאר לא נפגעו כלל.
דווקא במערב הסוחרים הם הנפגעים הראשונים מפרץ האלימות (לדוגמה: לונדון, ברצלונה, פאריס). כאן הפגיעה בהם צפויה להיות עקיפה: לא מאבנים כי אם ממחסור בתיירים. אפילו מוכרי הערמונים התלוננו באוזניי כי הם מעדיפים לעבוד באווירה שקטה יותר. "ממילא אנחנו מוכרים את כל הסחורה", הם אומרים.
יש אלטרנטיבה?
אין ספק שארדואן ספג השבוע מהלומה תדמיתית קשה. עד השבוע אנקרה הציגה לעולם מודל של דמוקרטיה אמיתית במדינה מוסלמית המסוגלת לרצות את אזרחיה, כל אזרחיה. ופתאום מגלים את המגבלות של אותו מודל נשגב. פתאום "המודל לחיקוי" נוסח ארדואן הפך ל"מודל לדיכוי".
לארדואן יהיה קשה יותר לעשות עתה יחסי ציבור למודל שלו במסעותיו בעולם, בעיקר בעולם הערבי. יש להניח שבאותם קשיים הוא נתקל כבר במרוקו, באלג'יריה ובתוניסיה, לשם היה אמור להגיע כמושיע וכנותן עצות, ובסופו של דבר היה זה הוא שקיבל ממלך מרוקו עצה או שתיים כיצד יש לשמור על הממלכה.
אבל אנחנו מאוד רחוקים מלהספיד את ארדואן. טורקיה היא, כאמור, דמוקרטיה לכל דבר. אמנם דמוקרטיה ממושמעת, שבה יש לציית לכללים (בעיקר מצד העיתונאים - בטורקיה יש יותר עיתונאים עצורים מאיראן ומסין), אבל עדיין דמוקרטיה.
בשעות היום הפגנות המחאה מזכירות את אותה מחאה מפורסמת בשדרות רוטשילד: אהבת אוכל, מוסיקה בפול ווליום ואווירת "כולם אחים" לצד האוהלים. יכול להיות שמעבר לפתיחות העיתונאית ירשמו הצעירים הישג חדש. יכול להיות שגם בטורקיה אורבת בפינה הפוליטיקה החדשה.
בינתיים האלטרנטיבה היא קיליצ'דראולו, מנהיג מפלגת הלייבור הטורקי שלא מצליח להמריא - לא בבחירות ולא בסקרים.
זה, אגב, יתרון נוסף של ארדואן - בטורקיה המודרנית אין לו מתחרים. הסוחרים באיסטנבול שותים בירה ומצביעים ארדואן. ארדואן טוב לכיס ולכלכלה. אין ספק שהוא הסיפור הגדול של טורקיה כבר קרוב ל־11 שנים. אפשר לאהוב אותו ואפשר לשנוא אותו, אבל אי אפשר להישאר אדיש אליו וזה, כנראה, בדיוק מה שהוא רוצה.
כריזמה של צב
ארדואן ידע תמיד גם להיות אופורטוניסט לא קטן. כשהבין כי האיחוד האירופי לא מתלהב מהצטרפותה של טורקיה לאיחוד, פנה למנהיגי העולם הערבי ופיתח איתם קשרים. ארדואן הימר על קדאפי, אסד ובן עלי גם מסיבות כלכליות. לא היתה לו בעיה לזרוק אותם לכלבים ולפנות לעמים כשראה שינוי.
כך גם בפוליטיקה הפנימית. בספרו המצוין של אנדרו מנגו, "Ataturk: The Biography Of The Founder Of Modern Turkey", מתואר בפרק על איסטנבול כיצד ראש העיר ב־1994, אותו ארדואן שאנו מכירים, חלם להקים מסגד באותה כיכר טקסים. אלא שאז הוא הבין שהדבר לא יתקבל בפופולריות יתרה - והחליט לשכוח מהעניין.
"זו בדיוק הנקודה, שהוא לא שכח מהעניין", מסבירה לי עיתונאית מקומית, ואחת ממארגני המחאה המבקשת לשמור על עילום שם. "הוא יודע בדיוק מה הוא רוצה וכמו צב - מציב מטרה ומשיג אותה, גם אם בקצב איטי. כעת אפשר לראות אם שאיפותיו הפוליטיות העתידיות של ארדואן - נשיאות - יתממשו או שהדרך לשם רצופה קשיים.
"ארדואן מתגאה תמיד בעובדה שהוא גדל באיסטנבול", היא מוסיפה. "בשכונת קאסומפאשה, סמוך מאוד לכיכר טקסים. הוא גדל בשכונה ענייה והתקבל בחינם לבית ספר דתי. כמה חבל שבית ספר רגיל לא נתן לו מילגה - היו לנו היום חיים הרבה יותר קלים".
ובינתיים בוושינגטון לחוצים וקוראים לשלטון הידידותי לאמריקנים לנהוג בריסון. וגם עיני העולם הערבי נשואות לעבר טורקיה. כמה מביך מבחינתם שאחרי שאביב העמים הערבי ניפץ להם את חלום הדמוקרטיה, בא ארדואן ומנפץ להם את החלום של דמוקרטיה שקטה, שלווה ופופולרית במדינה מוסלמית.
אגב, ערכתי השבוע משאל קטן ברחובות איסטנבול ושאלתי כמעט כל אדם שראיינתי מי ינצח, במקרה שייערכו בחירות בטורקיה. 100 אחוזים ענו לי ללא היסוס - ארדואן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו