בגלל הרוח: דרכו הלא קלה של שלומי שבת לפסגה

גלי האהבה והדאגה, לצד הסיקור התקשורתי הרב שקיבל השבוע, הוכיחו שוב ששלומי שבת הוא ללא ספק קונצנזוס בישראל.

בגיל 66 ואחרי ארבעה עשורי קריירה, שבת הוא עדיין אחד המוזיקאים האהובים בארץ. הידיעה על אשפוזו לאחר שחלה בקורונה והתמודדותו עם הנגיף היכתה גלים לא רק במונחי מציצנות, רכילות או רעב לידע. האיש שאוהב להשתמש במילה "נשמה" בכל וריאציה אפשרית, חדר עמוק לזו הישראלית. למוזיקה חלק גדול וחשוב בכך, וגם לאופי ולפרסונה האישית והתקשורתית (שניכר שחד הן). יש לכך גם קשר ישיר לעובדה ששלומי שבת הוא שם מוכר ומנחם בתרבות הישראלית עוד מאז שנות ה-80', ולפעילות של 40 שנה בהחלט יש משמעות - בטח בעידן של הצלחות באותו והולכות בקצב מסחרר. אבל זו לא תמיד הייתה נסיעה חלקה עבור הזמר שפרץ לחיינו בתחילת האייטיז. למעשה, הייתה זו דרך פתלתלה שכללה גם כישלון, כאב וייאוש, בטרם החלה להוביל למקום מבטחים.

בתחילת שנות ה-80', אחרי שנות ילדות לא פשוטות בקהילה טורקית רוויית סמים ואלכוהול ביהוד (הוא עצמו טוען שמעולם לא התנסה בהם), ואחרי שעזב את בית הספר (הוא ממילא לא היה תלמיד מוצלח ממש), החל שבת את דרכו בעולם המוזיקה. ב-1986 שחרר ש"ש את אלבומו הראשון "מן החושך חזרתי" (שם אירוני, בדיעבד, בהתחשב בעובדה ששבת עוד עמד לדעת שנות חושך רבות בטרם יצא אל האור). אף שהאלבום יוליד בהמשך הדרך שירים שימשיכו לככב בהופעות של שבת (וגם איתי לוי הצעיר ביצע לו קאבר לפני מספר שנים בתכנית "מנטה" של ירון אילן), בזמן אמת היה מדובר בכישלון מסחרי. גם הביקורות לא פירגנו, בלשון המעטה, ושבת - שנים אחרי שהוכיח את מבקריו, לא שוכח את המילים שנכתבו עליו אז.

החידוש ל"רק בגלל הרוח"

"'מן החושך חזרתי' היה הבייבי שלי. זה היה אלבום ראשון וכיסחו אותו", סיפר לכותב שורות אלה בראיון ב-2017. "היו שני עיתונאים - עמוס אורן ויוסי חרסונסקי, שממש קטלו אותי. הם כתבו עלי 'זה נשמע כמו רבע עוף בחתונה. מנת רבע עוף. בדיעבד אני חייב להם המון מההצלחה שלי, כי במקום לכעוס עליהם או להפגע, הבנתי למה הם התכוונו ולמדתי מהמשפטים האלה. באלבום הבא, 'בגלל הרוח', כבר שיניתי את הסגנון". עוד נגיע לאותו אלבום בו הפנים את הביקורת והתפתח. לפני כן, הייתה הצריבה."לא האמנתי שהם אמרו את זה ממקום רע", הסביר. וכשנשאל איך אחרי כל השנים וההצלחה הוא עוד זוכר בדיוק את הביטויים המדויקים בהם השתמשו מבקריו, הוא ענה: "מה זה זוכר, זה מקועקע".

שנות ה-80' היוו תקופה מאתגרת עבור שבת וקרוביו. עוד בטרם יצא אלבום הבכורה, הוא עבר יחד עם אישתו דאז חני ובתו מנור לארצות הברית. אחרי שנות דשדוש וחוסר הצלחה בארץ, הם חשבו שאמריקה הגדולה תזמן להם מזל מסוג אחר. עד מהרה הם גילו שלמציאות תכניות אחרות. "לא היה לנו מה לאכול", הוא סיפר ב-2010 בראיון ל"ישראל היום". "אני לא משתמש במשפט הזה כמטאפורה למשהו, אני מתכוון לזה. למשל, לא אכלנו בשר. אני זוכר שבימים מסוימים חילקו בסופר כנפי עוף בחינם. חני הייתה מביאה הביתה, שיהיה למנור קצת בשר. אני חושב שבתקופה הזאת אכלנו את כל סוגי הביצים: חביתה מקושקשת, קשה, רכה, עין, מעורפלת. גרנו במרתף במשך שלוש שנים, רצינו רק לשרוד. ניסיתי לתת למנור את ההרגשה שיש, קנינו לה בגדים עם מלמלות. אבל היא לא האמינה לזה, היא ידעה שאין לנו ושאנחנו מנסים לתת לה הרגשה טובה". בראיון אחר נזכר הזמר באותה תקופה לא קלה בחייו, ותיאר אותה במשפט "למנה עיקרית אכלנו מיונז". פתאום גם רבע עוף בחתונה מרגיש ראוי יותר.

אחרי שחני, שבשלב זה כבר הייתה בהיריון עם בנם הצעיר אביהו, החליטה לשוב לישראל, שבת נשאר בארצות הברית. הוא ניהל חנות כלבו בברוקלין ועדיין נאבק כלכלית. רק לפני עשור העיז לשתף באחד מרגעי השפל שלו מאותם ימים. "זה הדבר שאני הכי מתבייש בו בכל החיים שלי. בניו יורק הגעתי למצב שלא היה לי כסף לסיגריות. לחנות נכנסתי קליינטית שקנתה גרביים, השאירה דולר ועשרה על הדלפק והלכה. דולר ועשרה היה בדיוק המחיר של חפיסת מרלבורו. התלבטתי מה לעשות - אם לרשום בקופה, ואז לקחתי ושמתי בכיס.

"כשהחנות היתה ריקה מיששתי את הכסף בכיס ורציתי לצאת לקנות סיגריות, אבל לא יכולתי לקום מהכיסא. אמרתי לעצמי, 'אתה גונב בשביל סיגריות?'. הדפסתי את הסכום והקופה עשתה רעש. הבוס שלי הסתכל עלי וראה אותי מתעסק עם הקופה למרות שלא היה קליינט אחד בחנות. הוא שאל אותי מה קרה. סיפרתי לו שגנבתי ממנו דולר ועשרה כדי לקנות סיגריות והמצפון הציק לי". לסיפור דווקא יש סוף טוב, אולי אפילו סוג של רמז לבאות: "הייתי בטוח שהוא יפטר אותי", סיפר שבת. "פתאום אני רואה שהוא מוציא חמישה שטרות של מאה דולר ונותן לי. אני זוכר שכל כך התרגשתי. גם לא גנבתי וגם קיבלתי מספיק כסף כדי לקנות מספיק סיגריות בשביל לקבל סרטן בשקט. ארה"ב לימדה אותי את כל מה שאני צריך על החיים".

"אני חושב שבתקופה הזאת אכלנו את כל סוגי הביצים: חביתה מקושקשת, קשה, רכה, עין, מעורפלת. גרנו במרתף במשך שלוש שנים, רצינו רק לשרוד"

ההצלחה הגדולה הגיעה בסוף אותו עשור. ב-1989 שבת חבר לאחותו הקטנה לאה, שהלחינה לו, למילותיו של מיכה שטרית (איש להקת החברים של נטאשה, שבעצמו פורץ בשנים הללו) את מה שיהפוך שיר הפריצה שלו. "בגלל הרוח", שיר הנושא של אלבומו השני, נהיה עד מהרה להיט ענק ויגדיר את הקריירה של שלומי מעתה והלאה. גם היום, 31 שנים אחרי, עדיין מדובר באחד השירים האהובים ביותר שלו וברגע שיא בכל הופעה. בשל המסר שבו, העוסק בהתמדה והתמודדות עם כישלון וקשיים, "בגלל הרוח" הוא הרבה יותר מלהיט פופ. הוא המנון על-זמני, שבמובנים מסוימים גם מתאר את הקריירה של האיש ששר אותו. לראייה, באפריל האחרון ועם התפרצות משבר הקורונה, שבת חידש אותו לרגל המצב. הו, האירוניה.  

האגדה מספרת שאת השיר שיעשה לו את הקריירה (לפחות בשלביה הראשונים) כתב שטרית אחרי שישב באחד מימי מלחמת שלום הגליל בבית קפה, יחד עם לאה שבת וארקדי דוכין. הלך הרוח בישראל נחשב קשה במיוחד באותם ימים, והמשפט "יהיה מה שיהיה" נזרק בשיחה. שטרית שרבב אותו על מפית נייר, רצה לתת אותו לשותפו ללהקה דוכין להלחנה, אך שבת החליטה לעשות זאת בעצמה. הביצוע של האח שלומי הפיח בו חיים, ומכאן הפך שבת לשם מוכר בכל בית. מהסוג שמשתתף בפסטיגלים (הוא עשה זאת בשנים 1990, 91' ו-94') ומשלב ביצירתו אלמנטים של מוזיקה מזרחית, רוק ולטינית. מקצבי סלסה פגשו מעוואלים, ושלומי שבת זכה לעדנה תקשורתית. שירים כמו "אל תלכי רחוק מדי" הצליחו, ושלומי התנסה בשלל סגנונות - מדרום אמריקאי ועד קווקזי.

ב-1993 הוא הוציא אלבום ביחד עם החברים של נטאשה, אבל שיתוף הפעולה עם מי שכתבו לו את להיטו הראשון לא הוליד הצלחה זהה. האלבום "שעה אחת ביחד" לא זכה להצלחה רבה. המוזיקה המזרחית כבר גילתה את אייל גולן, ושלומי שבת כבר לא היה מטאור עולה. עשור שהחל כהבטחת ענק קיבל תפנית לקראת האמצע ומיצב את שבת בעמדת מבצע טוב אמנם, אבל לא מסוג האמנים שמושכים אלפים להופעות. בהמשך הוא יספר על תסמיני הדיכאון שאפיינו את השנים ההן, ואת הנתק בינו לבין התקשורת. במילים אחרות - מוכשר ככל שהיה, שבת בילה את המשך הניינטיז בתור מי שאחד ממבקר המוזיקה הים-תיכונית בארץ יגדיר כ"אמן שוליים מיוסר".

שנים בטרם כבש את קיסריה ואולמות כמו "נוקיה", נראה היה שייעודו של שלומי שבת היה בהופעות במועדוני לילה אפלוליים ומעושנים, מול קהל של עבריינים. "עברתי השפלות ורגעים קשים שאני לא מאחל לאף אחד", סיפר בראיון ב-2012. כמו משמרות בצבא, הוא מקבל את משבצת ההופעה של שתיים עד ארבע (לפניו, באופן קבוע במשמרת שבין חצות לשתיים, מופיעה אחת, מרגלית צנעני). "זה להופיע שש ושבע שעות רצוף, כשבקהל יושבים נציגים של משפחות פשע שלא נותנים לך לרדת מהבמה. אני לא אשכח איך לילה אחד הופעתי באיזה מועדון, עליתי לבמה בשתיים בלילה והייתי אמור לתת הופעה של שעתיים. בשלוש וארבעים נכנס למועדון עבריין כבד, מוכר מאוד, והתיישב מולי. הוא שלח לי שטרות של כסף, נהנה מהחיים. לקראת השעה ארבע אני פונה לקהל ואומר 'לסיום אשיר לכם את 'מרגריטה''. כולם מוחאים כפיים, ופתאום העבריין מתרומם וצועק לי: 'מה קרה, שלומי, נהיית כוכב אז 20 דקות הופעה?'. אני מסביר לו מהבמה שאני פה כבר שעתיים והוא עונה לי בגסות, עם תנועת יד מזלזלת: 'יאללה, תן עוד שעה'. זאת השפלה נוראית. אתה רואה שהבן אדם שיכור ולא בשליטה, ואתה מבין שאם לא תעשה מה שהוא אומר לך, הוא יכול לשסף אותך בן רגע, על הבמה. זה היה אחד הרגעים הכי קשים בחיים שלי".

30 שנה אחרי שפצח בקריירה, שלומי שבת נמצא בלב הפריים טיים הישראלי, מפוצץ הופעות בהיכלים הגדולים ביותר ומקבל את הגושפנקה הממסדית. לקח לו קצת זמן, אבל מאז שלומי שבת הוא אייקון לאומי

ברגע שזכור לו במיוחד, הופיע מול עובדי חברת ביטוח גדולה, שרק חיכו שכנס מקצועי שלקחו בו חלק יסתיים. במקום להישאר ולצפות בהופעה, הם ברחו בהמוניהם. שבת עוד זוכר את עצמו מלווה אותם החוצה בהמוניהם, בעודו שר את "בגלל הרוח". בהחלט לא שנים פשוטות עבר מי שכבר ראה הצלחה, נגע בה ואז נאלץ לראות אותה עוזבת. גם אלבום בהשפעה ספרדית וצוענית שיצא ב-1998 לא ממש משיב אליו את הקהל. אבל שנתיים מאוחר יותר, עם הכניסה לאלף הנוכחי, יקבל שבת הזדמנות נוספת. התנאים שמספק העשור הראשון של שנות האלפיים נדירים: בפעם הראשונה מזה עשורים רבים, המוזיקה הים-תיכונית מייצרת להיטי מיינסטרים. הרדיו הישראלי כבר לא יכול להתעלם מאחד הכוחות האמנותיים החזקים במדינה, וזמרים כמו גולן וקובי פרץ מביאים את מהפכת הזמר המזרחי.

"מעולם לא זכיתי בכלום. לא פרס אקו"ם, לא שיר השנה, לא תקליט. זה מפריע לי, נהייתי חולה מזה", אמר פעם בראיון. "אני המועמד הנצחי. אביב גפן ניצח אותי פעם עם 'עורי עור', ואני באותה שנה מכרתי 420 אלף עותקים מהאלבום שלי. זה היה מתסכל כל אחד, לא רק אותי. היום אני כבר לא רוצה שום פרס. פגעו בי קשות בעבר, אם יזמינו אותי עכשיו, אני כבר לא אבוא". אותו אביב גפן יוזכר ממש עוד מעט. הפעם הם יישבו זה לצד זה. עבור שבת מדובר ממש בהחייאה של קריירה, כשתנאי השטח שהבשיל מתמזגים עם "לכל אחד יש", דואט שלו ושל הזמר העולה ליאור נרקיס, ללחן של שבת ומילים של עוזי חיטמן. זה עתיד להיות השיר הגדול האחרון שיכתוב חיטמן ז"ל, וזה שישיב את שלומי שבת לעמדת זמר מבוקש. יותר מזה - הוא יקח אותו למקומות בהם לא ביקר לפני כן. אחרי שכבש את משבצת "שיר השנה" במצעד הפזמונים העברי של רשת ג', הוציא הזמר ב-2001 את אלבום הדואטים "שלומי שבת וחברים", בו הוא מארח קולגות לביצועים משותפים. שבת שר בין היתר עם גידי גוב, בועז שרעבי, ארקדי דוכין ואפילו שלומי שבן (הדמיון בשמות משחק כאן תפקיד, לא ספק) ועל הדרך זוכה במעמד אלבום פלטינה. אבל הממסד עדיין לא התרשם.

העשור המשיך, ושלומי הבין את המקום אליו צועד הז'אנר אותו עזר לפתח ולהוביל בארץ בעשור הקודם. ב-2003 הוא הראה שגם הוא יודע לעשות פופ מזרחי ושחרר את האלבום "זמן אהבה", בו בולט במיוחד להיט הקיץ "החוף של טרפטוני". לאור הצלחת האלבום הקודם, ב-2006 הוא הוציא אלבום דואטים נוסף (בעל השם המקורי "חברים 2") והפעם אירח בו שמות כמו משה פרץ הצעיר, סגנית זוכת "כוכב נולד" הטרייה יחסית שירי מימון ופבלו רוזנברג. שיתוף הפעולה עם האחרון יתברר כמשמעותי במיוחד עבור שני הזמרים, יוליד את בלדת הענק "אבא" וימשיך לחברות בימתית ארוכת שנים. עד סוף אותו עשור שלומי שבת יהפוך לאחד הזמרים האהובים והמצליחים במדינה. והוא הרגיש ראוי, אפילו מתבקש, בפאנל שופטי "דה ווייס" הישראלית, תכנית ריאליטי השירה שעולה לאוויר בתחילת 2012. שבת חלק שם את ספסל השופטים עם רמי קלינשטיין, שרית חדד ואביב גפן. 30 שנה אחרי שפצח בקריירה, שלומי שבת נמצא בלב הפריים טיים הישראלי, מפוצץ הופעות בהיכלים הגדולים ביותר ומקבל את הגושפנקה הממסדית. לקח לו קצת זמן, אבל מאז שלומי שבת הוא אייקון לאומי.

בראיון נשאל פעם מה היה אומר לגרסתו הצעירה. "הדבר הראשון שהייתי אומר לטורקי הזה היה 'ביקשת קצת, חלומות. לא תאמין בחיים שתגיע למצב הזה שאתה נמצא בו היום'", ענה. "לא נעים לי לדבר על עצמי. אני מתגאה בדרך שעשיתי, עבדתי מאוד קשה והמצחיק הוא שאני עדיין עובד קשה. אני מאוד אוהב את המקצוע הזה. זה מפחיד, אבל אני גדל וגדל". בפעם אחרת, שבה התבקש לדבר על העדנה לה זכה אחרי שנים רבות של מאבק סיזיפי, סיפר: "אני מתחיל להבין שזאת המציאות, אבל אני לא יכול לשכוח מאיפה באתי. להבין את זה, אחרי כל העבודה הקשה, זו המשימה הכי קשה. זה עדיין לא לגמרי נתפס".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו