היום הראשון ללימודים, בין שהוא כניסה לכיתה א' ובין שהוא עלייה לחטיבת הביניים או לתיכון, אמור להיות אחד המרגשים עבור התלמידים - החזרה לשגרה, הלימודים, ובעיקר המפגש עם החברים. בשנים האחרונות חשים ההורים כי הם אינם שולחים את ילדיהם למסגרת חינוכית מגוננת, אלא לתוך שדה קרב עקוב מדם; לא בגלל התכנים הלימודיים, אלא בשל החרמות ובריונות הרשת התופחים לממדים מפלצתיים.
השימוש ברשתות החברתיות מאמיר. ווטסאפ, סנאפצ'ט, אינסטגרם, טיקטוק. במקום לשתף תמונות חווייתיות וסרטונים מצחיקים, הופכות הפלטפורמות לכר נרחב להודעות שטנה אנונימיות, להשפלות הרסניות, לחוסר סובלנות ולאי־קבלת האחר. בין שזה מקנאה ובין שמדחייה, הבריונים פוצעים את נפשם הרכה של הקורבנות ומצלקים אותם לעד.
הניצנים הראשונים והמאיימים החלו בינואר 2011 עם פרסום ידיעה מצמיתה מכאב על דוד־אל מזרחי (15), נער מתוק ויפה עיניים ממעלה אדומים. הוא התאבד בתלייה בביתו לאחר שנפל קורבן להתעללות חסרת רסן מצד חבריו לכיתה, רק בגלל קומתו הנמוכה יחסית. משפטים כמו "אתה כלב ואנחנו לא הורגים אותך בגלל צער בעלי חיים", או פשוט קריאות ישירות שיסיים את חייו, היו חלק עדין יחסית מהמסכת המחרידה, שהתנהלה ברובה בפייסבוק. מאז לא נעשה שינוי משמעותי, בוודאי לא במוסדות החינוך.
אופק ראשון (14.5), שסרטון ויראלי שלה רץ בפייסבוק ובו היא מגוללת בבכי את הנידוי שחוותה לאורך לימודיה בבית הספר היסודי בראשון לציון, רוצה שתלמידים ילמדו להכיל ולגלות יותר סובלנות. אוריה עבאדי (14) מתל אביב, שחווה עד היום בריונות רשת מחרידה, חולמת על היום שבו הרשתות החברתיות יפסיקו להוציא מהילדים כל כך הרבה רוע. אליה בן שטרית (17.5) מכרמיאל מקווה שהתלמידים העומדים מהצד יאזרו אומץ ויתעמתו עם הבריונים.
למרות גילן הצעיר, שלושתן פונות בקריאה אל שר החינוך, יואב גלנט, בדרישה להכניס את נושא בריונות הרשת והחרמות למערכת הלימודים של בתי הספר היסודיים. מטרתן היא להטמיע בילדים הרכים את המשמעויות ההרסניות של הרשתות החברתיות.
"מפגרת, מיותרת בעולם"
אופק, העולה לכיתה י', היא ילדה אינטליגנטית ומתוקה, בעלת עיניים ענקיות וסקרניות ויכולת ביטוי מרשימה. בגן היתה אהובה ומקובלת, מוקפת בהמון חברות. את כיתה א' פתחה בהתלהבות ובחדווה, שהלכו והצטננו מדי יום עד שמאותם ימים נותרה תקופה חשוכה, המתאפיינת בנידוי חברתי.
"אני עדיין מחפשת תשובות ולא מבינה מה גרם להם לא לאהוב אותי", היא אומרת בכנות, "אולי לא באתי להם טוב בעין, אולי בגלל שהייתי קטנה מהם בשנה, אולי משום שלא התלבשתי או דיברתי כמוהם. זה התחיל בקטן והפך לתופעה מטורפת. בהתחלה היו אלימות מילולית והשפלות. אם שלחתי הודעה בווטסאפ הכיתתי, כתבו לי שאשתוק ואחר כך הוציאו אותי ממנה. הבנות פתחו קבוצת ווטסאפ משלהן ולא הכניסו אותי אליה. מצאתי את עצמי לבד. ילדה אחת, שפחדה לומר שהיא מדברת איתי לפעמים, הראתה לי מה כותבים עלי התלמידים והבנות. כתבו שאני מכוערת, מפגרת, מיותרת בעולם ושאף אחד לא רוצה להיות חבר שלי. אחר כך פתחו קבוצה בשם 'אופק המכוערת'".
סיפרת להורים מה עובר עלייך?
"בהתחלה הסתרתי אבל עם הזמן הם ידעו. גם כשהם דיברו עם ההנהלה ועם המורים, שום דבר לא נעשה. לבית הספר היה הכי נוח להתעלם".
איך הצלחת לקום בכל בוקר וללכת בכל יום לבית הספר?
"בכל בוקר קיוויתי שהיום יהיה טוב יותר ושיתייחסו אלי. אם מישהו מהתלמידים אמר לי בוקר טוב, התלהבתי, אבל זה היה נדיר. פעם אחת שברתי את היד בגלל מכות, וחודשיים הייתי על כיסא גלגלים מבלי יכולת ללכת, ואף רופא לא ידע מה יש לי. זו היתה תגובה נפשית לחרם שעברתי".
לפני כשנה וחצי, כשהיתה בכיתה ח', הפך סיפורה של אופק ויראלי. מאמנת אישית ששכרו הוריה העלתה סרטון קורע לב לפייסבוק, שבו מספרת הנערה הבוכייה על ההשפלה והרצון להיות נאהבת. מאותו רגע הפכה לכוכבת רשת. אופק ניצלה את המומנטום, פתחה חשבונות אינסטגרם ופייסבוק ואפשרה לילדים שחוו חרם ליצור עימה קשר, כדי שתוכל לייעץ להם מניסיונה המר.
כשילד שחווה חרם מתקשר אלייך, מה את מייעצת לו?
"שישתף את ההורים בכל הודעה שקיבל באינסטגרם ובטיקטוק. לא להסתיר, אף שזה כואב ומפחיד. ההורים נמצאים שם בשביל התמיכה ויכולים לדבר עם המנהלת והמחנכת. חרם ובריונות רשת הם חיים ומוות. ילדים עלולים להתאבד בגלל זה".
מה לדעתך גורם לילד להיות בריון רשת?
"זה הכל מהבית. אם הורה צועק על מוכר במכולת, למה שהילד יתנהג אחרת? המקור השני הוא מערכת החינוך. בבתי הספר לא באמת מחנכים לאהבה ולערכים. דוחפים להשכלה אבל לא לחינוך אישי".
איך מחנכים ילדים בריונים להתנהג אחרת?
"יש לנו שר חינוך חדש ואני קוראת לו לשים את בריונות הרשת והחרמות בראש סדר העדיפויות. צריך להוסיף למערכת הלימודים לפחות שעה של חינוך אישי על סכנות החרם ושיימינג, וגם לשלוח את המורים להשתלמויות בנושא. אסור לטאטא מתחת לשטיח כמו שעשו לי, ולא להשתיק ולהרחיק את הקורבן. אם השר יזמין אותי אליו, אסביר לו כמה חשובה תוכנית כזו. החופש הגדול הוא זמן טוב כדי לעבוד עליה".
בריונים במשרה מלאה
אוריה ואופק מזכירות מעט זו את זו, ולא רק בשיער הארוך והגולש. לשתיהן נקודת מבט בוגרת על החיים וסגנון דיבור אינטליגנטי ומפוכח. גם אוריה קוראת למערכת החינוך לשים דגש על לימוד התלמידים לסובלנות.
היא מגוללת ברגש את הרגע שבו נפלה קורבן להתעללות במרחב הקיברנטי. "זה היה לפני שנה, בחופש הגדול שבין כיתה ז' ל־ח'. הסתובבתי עם קבוצה של שלוש בנות שגדולות ממני בשנה, לשתיים יש קשר חברתי למשפחה שלי. היינו כל הזמן יחד. דיברנו כל היום והלכנו לים וללונה פארק. הן יצאו למסיבות שלא מצאו חן בעיניי, אבל הצטרפתי אליהן בגלל קטע חברתי.
הרגשתי שם כמו פרחה. גם היה לי קשה כששיקרתי לאמא שלי ולא אמרתי היכן אני. ידעתי שהיא לא תסכים כי הייתי רק בת 13. בגלל הקשר איתן איבדתי את החברים שלומדים איתי. הם לא אהבו אותן. אחרי חצי שנה החלטתי להפסיק עם המסיבות. דיברנו ונפגשנו פחות, והן לקחו את זה למקום רע. זה התחיל משיחות ממספר חסום וקללות. בקושי הצלחתי לומר 'הלו' וכבר איחלו לי סרטן, שאמות, שאקבל שיתוק. בשלב מסוים הקלטתי את השיחות והראיתי למשפחה שלהן, אבל זה לא עזר.
"הקללות הגיעו גם לווטסאפ ולאינסטגרם. הן פתחו קבוצות ווטסאפ פיקטיביות וצירפו אותי אליהן ללא אישורי. בתוך שנייה הקבוצה התמלאה בקללות נגדי. בכל פעם שיצאתי מהקבוצה, הכניסו אותי לאחרת. כשהתעוררתי בכל בוקר גיליתי שבלילה צירפו אותי לכמה קבוצות, וכמות ההשמצות שם היתה מטורפת. אמרו שאני שרמוטה ומכוערת, שאני מלוכלכת, שעשיתי ניתוח לשינוי מין ואיימו להפיץ סרטון עירום לכל מי שאני מכירה ולומר שזו אני. האחיות שלי דיברו עם הבנות, ניסו להרגיע אותן, אבל זה לא עזר. אמא שלי דיברה עם אמא שלהן, אבל חטפה בעצמה קללות. זה הוריד לי את הביטחון העצמי. כלפי חוץ לא הראיתי מה עובר עלי, אבל בכל לילה הלכתי לישון בוכה".
המשפחה היתה מודעת לעוצמת השיימינג שחווית?
"לא סיפרתי הכל, כי לא רציתי להכאיב להם. בכיתי רק אחרי שהם נרדמו. בכל לילה ישנתי בתוך כרית רטובה מדמעות".
בגלל ההתעללות באוריה ניתקו המשפחות מגע. בהתחלה נוצר שקט, אולם הלהבות התלקחו שוב. "לפני שלושה חודשים הן התקשרו לחבר טוב שלי חמש פעמים וקיללו אותי דרכו", אומרת אוריה, "אמרו שאני זונה, מכוערת וטיפשה והלוואי שאמות מסרטן. אחר כך הן התקשרו אלי ממספר חסום ושוב קיללו. צירפו גם את האחיות שלי לקבוצות ווטסאפ ולא הפסיקו לקלל. נמאס לי ופנינו למוקד 105 במשטרה. שתיים מהן נלקחו לחקירה, אבל זה לא עזר".
מה אפשר לעשות כדי לגרום לשינוי?
"עשיתי הרצאה בבית הספר ודיברתי על בריונות וחרמות, על הדרך שבה הנוער מנצל לרעה את הרשתות החברתיות, וזו טיפה בים. מכיוון שאין שיעורים מיוחדים לנושא, הייתי רוצה להעביר עוד הרצאות כאלה בפני תלמידים מבתי ספר יסודיים. אולי לא אשנה את העולם, אבל אם אשפיע על כמה ילדים שלא להתעלל באחרים, עשיתי את שלי".
המרד נגד המחרימים
אליה בן שטרית, שסיימה השנה י"ב באורט פסגות בכרמיאל ומתכוננת לקראת גיוסה לצה"ל, אינה רק יותר מבוגרת מאופק ומאוריה. סיפורה שונה לחלוטין. בזמן שהן חוו חרמות ובריונות רשת, היא נחשבה לתלמידה מקובלת, המוקפת חברות. הכל השתנה בכיתה ט', כשהחליטה לא לעמוד עוד מהצד, כמו שעושים רבים מהילדים, ולסייע לתלמידה שעברה חרם.
"עוד כשהייתי בכיתה ח', הגיעה לכיתה עולה חדשה מארה"ב והפכנו לחברות טובות. בהתחלה היא השתלבה חברתית, אבל שנה אחר כך היא רבה עם אחד הבנים, ילד חזק ומקובל. זה היה ויכוח טיפשי על משהו שאף אחד לא זוכר, אבל מהר מאוד היא מצאה עצמה מבודדת. לא הזמינו אותה למסיבות, התעלמו ממנה ונתנו לה הרגשה שהיא לא רצויה. מאחר שבאותם ימים קצת התרחקנו, לא התערבתי. שכנעתי את עצמי שמה שעושים לה הוא לא חרם. בשלב מסוים הנידוי שלה עבר לאלימות סמויה. הבנים הקניטו אותה בווטסאפ, צחקו על המבטא שלה, על העברית שלה. היא נראתה חזקה כלפי חוץ, אבל התברר שבבית בכתה המון".
השינוי אצל אליה החל כשהכיתה יצאה באותה השנה לטיול שנתי. התלמידים לקחו לאמריקנית המנודה את בקבוקי השתייה והשליכו אותם הרחק בשטח. אחר כך סחבו ממנה את הסמארטפון, השליכו אותו לקרקע ורמסו אותו ברגליהם. "גם אז לא התערבתי, אף שממש לא אהבתי את מה שעשו לה", מתנצלת אליה, "כשראיתי אותה בוכה שאין לה מה לשתות, משהו בי נשבר. הרגשתי שזה מוגזם וצריך להתערב לטובתה. דיברתי עם חברה טובה, ויחד שכנענו את שאר התלמידות לעזור לה. שמענו ממנה על הסבל שלה, כמה היה לה קשה והבנו שהחרם לא היה במקום. לאחר השיחה הפכנו לחבורה מגובשת של בנות. הכיתה התפצלה לשניים, בנים נגד בנות".
הבחירה לעמוד לצד הקורבן הובילה למתיחות נוספת בסוף השנה. כל התלמידים הגיעו לקחת את התעודות, השתתפו בטקס רשמי קצר של בית הספר, אבל לא ארגנו מסיבת סיום כיתתית. "השנה נגמרה בטעם רע, אבל אני לא מצטערת שעמדתי לצד התלמידה שעברה חרם", מבהירה אליה, "כשעלינו לתיכון, היא עברה לכיתה אחרת ולא המשיכה עם כולנו. אנחנו לא חברות כמו פעם, אבל עדיין מדברות לפעמים".
הבנים התנצלו בפניה אי פעם?
"בכיתה י"א היא סיפרה לי שאותו תלמיד שהתחיל את החרם, התנצל בפניה על מה שהיה. בשבילה זו היתה סגירת מעגל".
החרם והשפעתו על התלמידה האמריקנית הוביל את אליה להצטרף לפרויקט שיזמו רשת אורט וגוגל ישראל לפני חמש שנים, הנקרא "שומרי מסך", שנועד לקידום גלישה בטוחה בקהילה. בני הנוער הפעילים בפרויקט עוסקים בפעילות חינוכית ומעלים את הנושא לסדר היום בבית הספר.
"הצטרפתי ל'שומרי מסך' כמדריכה ועברתי סדנאות של עמידה מול קהל", היא מספרת, "דיברתי בפני תלמידי ז' וח' והתמקדתי בנושא בריונות ברשת. דיברנו על תגובות בטיקטוק ועל חרמות, והקרנתי להם סרט על אמנדה טוד, נערה בת 16 מקנדה, שעברה שיימינג קשה ברשת עד שהחליטה להתאבד. זה סרט חזק שהשאיר עליהם רושם. לפעמים התלמידים ניגשו אלינו, המדריכים, וסיפרו על החרם נגדם. אחת מהם, תלמידה בכיתה ח', חשפה את הקללות שהיא מקבלת בווטסאפ וברשתות החברתיות, וניגשתי למחנכת שלה. נכנסנו שוב לכיתה, דיברנו עם התלמידים והחרם הופסק. חשוב היה לי לפנות לאלה שנהגו כמוני ועמדו מהצד. אם הם יסייעו לקורבנות, השיימינג ייפסק מהר. בזכותם נהפוך לדור טוב יותר".
בשנה האחרונה התקדמה אליה לתפקיד של רכזת בפרויקט. "מערכת החינוך צריכה להפנים שבית ספר לא יכול להיות רק מקום מרדף אחר ציונים ובגרויות, אלא גם מקום חברתי. אם יש חרם, הם הפסידו את התלמיד מכל הבחינות. שר החינוך חייב להכניס את נושא הבריונות ברשת לתוכנית הלימודים ולשים דגש על הסמארטפונים. כל ילד בן 6 מסתובב עם סלולרי מבלי להבין כמה כוח יש לו ביד. הילדים האלה צריכים לקבל הדרכה על המכשיר ועל הרשתות החברתיות, בדיוק כמו שאדם לא ינהג באוטו בלי רישיון. כשהרוע יוצא ברשתות החברתיות, זה כמו באקדח. ילדים מתים מזה".
איזה מסר היית רוצה להעביר לתלמידים שסבלו חרם ולאלה שהתעללו בהם?
"למוחרמים אני מציעה להישאר חזקים. שישתפו את ההורים והמחנכת, למרות שזה מפחיד. אם יש אח גדול כדאי להתייעץ איתו או לשתף חברים ברשת. יש בה בריונות, אבל גם לא מעט הזדהות. תמיד יהיה מי שייעץ ויתמוך. לבריונים חשוב לי לומר שאני מקווה שהם לא רעים, אלא רק לא מודעים לעצמם, בייחוד הצעירים. הם לא מבינים עד כמה המעשים שלהם חמורים ועד כמה המילים פוגעות. הם חושבים שבטיקטוק או באינסטגרם מותר לומר הכל. זו הסיבה שעל מערכת החינוך להבין שזו לא בעיה של ההורים, אלא שלהם. זה צריך להילמד כשיעור חובה". 
צילומים: יהושע יוסף
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו