בביתו של בנו פרידל בחדרה פזורים מודלים רבים של תפאורות שהכין להצגות ולתוכניות טלוויזיה. אחד מהם הוא זה שהכין להצגה "גטו", שהועלתה עד לאחרונה בתיאטרון העברי בבנימינה, טרם ההשבתה הכפויה בשל נגיף הקורונה. "הייתי בגטו וראיתי הצגה כילד, ועכשיו אני בחוץ, עושה הצגה שנקראת גטו", מחבר פרידל (84) בין אז להיום בחוט של אירוניה.
במהלך השנים עיצב תפאורות להצגות תיאטרון רבות, היה התפאורן הראשי של צה"ל, ובמשך 27 שנה עבד בטלוויזיה החינוכית ואף נשא שם בתפקיד התפאורן הראשי ומנהל מחלקת עיצוב. בין היתר הוא חתום על התפאורה של התוכניות המיתולוגיות "הילדים משכונת חיים" ו"זהו זה", ומתגאה ש"זו התוכנית הראשונה שעשו בארץ בצבע. אף אחד בארץ לא ידע מה זה. אני הייתי הראשון שעשה תפאורה לתוכנית בצבע, וכולם באו לראות איך זה".
זרעי אהבתו הגדולה לתיאטרון ולתפאורה נטמנו בשנת 1944, כילד בן 8. זה היה לאחר שהגטו שבו היה, גטו ברשד שהוקם על ידי רומניה, שוחרר בידי הצבא האדום. "הוציאו אותנו למעין גטו אחר, בקולחוז צ'פאייב", הוא נזכר. "היינו שם - אחותי, אמא, דוד שלי, הדודה, סבתא ואני. יום אחד דודי אמר לי 'אנחנו הולכים לראות תיאטרון'. ככה זה, המוח היהודי עבד, והחליטו לעשות תיאטרון בגטו. בזמן מלחמה, כשלא היה מה לאכול ואנשים נרצחו ומתו מרעב, היהודים השקיעו במזון לנשמה, באמנות ובתרבות. הוא אמר לי שאנחנו הולכים לראות מחזה בשם 'המכשפה'. נכנסנו לאורוות סוסים. אני זוכר בדיוק איפה ישבתי ואיפה ישב הדוד שלי. באמצע היה עיגול, רחבה עם ערימת קש מסביב. בתוך העיגול היה מין סיר גדול עם מים ומתחתיו אש. התיישבנו, כשלפתע נשמעו שלוש מהלומות חזקות שהכריזו על תחילת ההצגה.
"הסתכלתי על התפאורה, על הבמה, ואני זוכר שחוויית הצפייה בהצגה ריתקה אותי. הצלחתי להתנתק ולו לרגע מהמציאות הנוראית. אני לא יודע מה ראיתי, לא הבנתי, אבל מאוד אהבתי. זה היה משהו מיוחד. הסוסים מסביב ועששיות עם נפט תלויות. פה אנשים עושים תיאטרון ובחוץ מלחמה. זה גטו, ועושים בו תיאטרון. זה קשה להבין. וזו היתה הפגישה הראשונה שלי עם האהבה הגדולה שלי. אז התאהבתי בפעם הראשונה. התיאטרון שבה אותי".
האהבה החדשה שלו נתנה לו תקווה מול כל הרוע מסביב. "כילד בשואה, במעט הזמן שנותר לי לישון, חלמתי רק על להישאר בחיים. מצד אחד חיילים בחסות המשטר הנאצי, ומצד שני מחלות זיהומיות קשות, שגרמו לתמותה גדולה. אבל אחרי שנחשפתי לתיאטרון בגטו, היה לי חלום נוסף - ליצור תיאטרון. החלום הצבעוני הזה בכל השחור מסביב מילא אותי באופטימיות. הרצון ליצור תיאטרון עוד מהיותי ילד היווה את כוח הצמיחה שלי ואיפשר את ההגשמה העצמית במהלך חיי".
"עבורם, יהודי אינו בנאדם"
בנו פרידל נולד בשנת 1936 בעיר צ'רנוביץ', שהיתה אז שייכת לרומניה. הוא חי שם עם אמו פאני, אביו אברהם ואחותו יוטה, שנולדה ארבע שנים אחריו. בשנת 1941, כשהוא בן 5 בלבד, הקימה רומניה, שכרתה ברית עם גרמניה הנאצית, את גטו ברשד בטרנסניסטריה - חבל ארץ באוקראינה תחת שלטון רומני. במהלך גירוש היהודים אל הגטו, נתקל בנו הקטן לראשונה, מקרוב, במוות.
"הכניסו את כל היהודים לגטו בצ'רנוביץ'", הוא נזכר, "ואחרי כמה ימים הכניסו אותנו לקרונות ונסענו. לא ידענו לאן. הגענו ליער שנקרא קאסאוץ והורידו אותנו. שמו אותנו בשיירה והלכנו ברגל. הלכנו בלי לדעת לאן. הלכנו. אני בן 5, אחותי בת שנה, יחד עם אמא ואבא. אבא החזיק אותי על הידיים ובשלב מסוים אמרתי שאני צמא ורוצה לשתות מים. הוא הוריד אותי ויצא מהשורה. היתה שם באר והוא התכופף אליה להביא לי מים. הוא רכן, ואז בא חייל רומני וירה בו בראש. אמא צעקה וצרחה. היא שאלה בבכי 'למה?' החייל ענה שהוא רצה לראות איך מת יהודי. אתה מבין? מבחינתו הוא לא הרג בנאדם, הוא הרג יהודי. להרוג יהודי ולהרוג בנאדם זה שני דברים שונים לגמרי במוח שלהם. ראיתי את זה מול העיניים שלי, אבל היינו צריכים להמשיך הלאה".
אף שהיה ילד בן 5, פרידל עדיין כועס על עצמו על כך שביקש מאביו לשתות מים. "עד היום לא הצלחתי להשתחרר מזה. עד היום אני מרגיש רגשות אשמה. למה רציתי מים? אי אפשר להסביר את זה. אין לזה הסבר לוגי. זה מעבר להבנה שלנו כיצור אנושי. במהלך החיים עשיתי המון ציורים. ציירתי את אמא שלי ואחותי וכל מה שאתה רוצה. את הסיטואציה הזו לא הצלחתי לצייר. ניסיתי המון פעמים לצייר את זה ולא הצלחתי".
פרידל, אמו ואחותו המשיכו ללכת בשיירה כשהם משאירים מאחור את אב המשפחה שנרצח בידי החייל הרומני. "דוד שלי לקח אותי על הכתפיים והמשכנו ללכת. לא היה זמן ואפשרות להבין, לבכות, להתאבל", הוא נזכר. "הלכנו עד שהגענו לעיר ברשד, שם היה הגטו. חיינו בגטו במשך שלוש שנים. לא הוציאו שם אנשים להורג בשיטתיות, אבל זה היה מקום שמתו בו לאט. מתו מרעב, מקור וממחלות. גם אני חליתי. אני זוכר שהיתה לי פריחה בכל הגוף. אמא הלכה לרופא לשאול אותו מה לעשות. הוא אמר שיש רק אפשרות אחת: 'תעשי לו אמבטיה בשתן שלו, אין מעבר לזה כלום'. אמא אספה את השתן שלי וכל ערב שטפה אותי. והנה אני מדבר איתך היום. זה הציל אותי. אמא הצילה אותי".
בני המשפחה התגוררו כולם בחדר אחד בגטו, ופרידל מספר על אירוע חריג, שבו מפגש עם חייל גרמני, שיכול היה להסתיים בטרגדיה, התפתח בכיוון מפתיע. "במבנה הזה היה חלון וראינו בחוץ שיירה של חיילים גרמנים. פתאום יצא חייל מהשיירה, דפק בדלת ונכנס. הוא רצה לסגור את הדלת מבפנים ולא הצליח, אז אמא שלי התקרבה אליו ואמרה לו בגרמנית 'תרשה לי לעזור לך'. הוא נדהם ואמר: 'מדברים פה גרמנית' ואז התיישב לידי. הוא הסתובב אלי, ליטף אותי ואמר 'יש לי ילד כזה בבית'. הבנתי, כי אני דובר גרמנית. הוא שאל אם אני רוצה שוקולד. לא ידעתי מה זה. הוא הוציא חתיכת שוקולד ונתן לי. אחר כך שאל אם יש מים, וסבתא שלי נתנה לו. הוא קם, אמר להתראות והלך. אם הגרמני הזה היה פושע, הוא היה יכול להוציא אותנו החוצה ולירות בנו. בדרך כלל ככה היו רוצחים יהודים".
עם שחרור גטו ברשד התברר כי רק רבע מהיהודים שהוכנסו אליו נותרו בחיים. אביו של פרידל, סבו ובני משפחה נוספים שלו נרצחו בשואה.
לספר את הסיפור של רומניה
בסיום המלחמה חזרו היהודים ששרדו לרומניה. גם פרידל ומשפחתו חזרו, מנסים להתרגל לשגרה החדשה. "אמא שלי עבדה כתופרת והיינו כל כך עניים עד שהיא היתה קונה כיכר לחם ביום ומזה אכלנו שלושתנו - היא, אחותי ואני. זה היה צריך להספיק גם לסנדוויץ' בבוקר. היו לוקחים חתיכת לחם ושמים עליה שמן, קצת מלח וחתיכות בצל. זה היה סנדוויץ'. בשנת 1949, לקראת גיל 13, הייתי צריך ללמוד לבר מצווה. על ידנו היה בית כנסת, והשמש שבו היה יותר עני מאיתנו. אמא ביקשה ממנו שילמד אותי לעלות לתורה. היא שילמה לו בכיכר לחם, ובאותו יום שהוא לימד אותי פשוט לא אכלנו לחם".
פרידל סיים את לימודי התיכון ברומניה ולאחר מכן המשיך עם אהבתו הגדולה ולמד באקדמיה לעיצוב תיאטרון. הוא בעל תואר שני בתולדות האמנות, עיצוב תפאורה, תלבושות וניהול אמנותי מטעם האקדמיה לאמנות פלסטית על שם הצייר הרומני ניקולאי גריגרסקו בבוקרשט. במהלך השנים עבד כתפאורן בתיאטרון האופרה בעיר גאלאץ ובמסגרת עבודתו שם הכיר את אשתו. בתו הבכורה נולדה ברומניה, ובשנת 1974, כשהיתה תינוקת בת שנה ושמונה חודשים, הם עלו ארצה. בישראל נולד לבני הזוג בן נוסף, ויש להם גם שתי נכדות. "הן הכי חכמות, אין כמוהן", הוא מתמוגג, "אחת, ליה, שהיא מאוד חכמה, והשנייה, שירלי, שהיא כמו נסיכה".
פרידל, אדם חיובי שמביט כל הזמן על חצי הכוס המלא, מספר: "כשעלינו ארצה הגענו בהתחלה לנתניה, נתנו לנו תנאים מצוינים. אם מישהו יבוא ויגיד לי מילה אחת רעה על מדינת ישראל, אני לא יודע מה אעשה לו. לצערי, הדימוי שדבק בניצולי שואה הוא דימוי של 'מסכן'. אני לא מסכן. קיבלתי פה הכל. קיבלתי חיים, הקמתי משפחה, קניתי דירה. לא בכיתי אף פעם ולא אמרתי מגיע לי. אין לי טענות לאף אחד. קיבלתי פה הכל, ובנדיבות. גם דברים שלא ביקשתי. הדימוי של ניצולי שואה צריך להיות של גבורת הנפש, האידיאל והחלום".
כמה חודשים לאחר שהגיע ארצה ניגש פרידל למכרז של המשביר לצרכן לעיצוב חלונות הראווה. "התחלתי לעבוד בעיצוב בסניף הגדול של המשביר באלנבי תל אביב", הוא מספר. העיצובים המרשימים לא חמקו מעיניהם של קברניטי הטלוויזיה החינוכית, שזימנו אותו לראיון עבודה. "הגעתי לראיון אצל חיים תכלת, שהיה ממקימי הטלוויזיה החינוכית. לא ידעתי עברית, וכשהוא שאל אותי אם אני מעצב תפאורה, הוצאתי מכיסי קופסת גפרורים ועל גבי הקופסה ציירתי מולו תפאורה". תכלת התרשם וקיבל את פרידל לעבודה, שבה התמיד במשך 27 שנים.
את עבודתו בטלוויזיה "ניצל" פרידל כדי להעלות את המודעות למה שקרה בתקופת השואה בטרנסניסטריה. "ברומניה היתה שואה מאוד קשה, אבל בישראל לא היתה לכך מודעות. הסיפור הזה לא היה מוכר. מדינת ישראל לא התייחסה לטרנסניסטריה. בשלב מסוים החלטנו, אני ועוד שני אנשים, לעשות סרט על מה שקרה שם. הבעיה היתה שבטלוויזיה ערמו קשיים ולא נתנו לנו לעשות את הסרט. אבל אנחנו לא ויתרנו. למזלנו, מנהל התוכניות התחלף. היינו בישיבה ודיברו שם אם בכלל להפיק אותו, ואז המנהל אמר: 'לא רק באושוויץ היתה שואה, גם ברומניה היתה שואה. תעשו את הסרט'. זכינו בפרס שני בפסטיבל הסרטים הדוקומנטריים בניו יורק, מתוך 1,300 סרטים. 'טרנסניסטריה הגיהינום', כך הוא נקרא, ובכל יום זיכרון לשואה ולגבורה מקרינים אותו. כאב לנו שלא התייחסו לזה. אני שמח שהבאנו את מה שקרה שם למודעות".
פרידל יהיה השנה הנואם המרכזי ב"מצעד למען החיים" השנתי של עמותת אביב ביום השואה. אורלי סיון, מנכ"לית עמותת אביב לניצולי השואה: "אנו שמחים וגאים על השתתפותו של בנו באירוע השנתי של עמותת אביב לניצולי השואה. גם היום עדיין ישנם אלפי ניצולי שואה וניצולות שואה בישראל, שטרם מיצו את מכלול זכויותיהם, ואנו נמצאים במרוץ נגד הזמן כדי לסייע לכל אחד ואחת מהם לממש את זכויותיהם. מטרתה של עמותת אביב לניצולי השואה היא שכל ניצול יחיה בכבוד וברווחה ויקבל את מלוא הזכויות המגיעות לו על פי חוק וללא כל תשלום. הסיוע במיצוי זכויות משנה חיים. אנחנו קוראים לכל ניצולי השואה ובני משפחותיהם לפנות לעמותת אביב לניצולי השואה עוד היום: 5711*. הסיוע כולו ניתן במקצועיות, באהבה וללא תשלום".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו