הבקעה וההר
בקעת הירדן היא עצם בגרונה של הפוליטיקה הישראלית. היא אינה מזוהה עם תנועת ההתנחלויות, היא הייתה תמיד חלק מהתפיסה הביטחונית של הפוליטיקאים ממפא"י-העבודה ועד הימין הקשה, כמעט שאין בה ריכוזים פלסטינים, ומצד שני: גם הבקעה היא “שטחים", על כל המשתמע מכך.
הרבה בקעות, אבל רק היא הבקעה. בקעת הירדן // צילום: אורן בן חקון
העניין הלשוני כאן הוא מדוע נקרא האזור הזה "הבקעה". הרי ארץ ישראל מלאה בקעות, מבקעת בית נטופה ועד בקעת עובדה, לא פחות מ-35 בקעות, אבל רק "בקעת הירדן" נקראת "הבקעה". השימוש במילה אחת במקום בשם המלא אינה רק מטעמי נוחות. הוא מבטא במקרה זה ואחרים יוקרה. ואכן, ארץ ישראל מחולקת לאזורים המכונים במילה אחת, אזור אזור ומקורותיו וסיבותיו.
הבקעה. כאמור, שם קיצור ל"בקעת הירדן". בתנ"ך מופיעות בקעת אונו, בקעת מגידו, בקעת יריחו ועוד. 'הבקעה' ללא שם היא חלק מחזונו של יחזקאל. המילה קשורה לחיתוך ולחציה, הבקָעה של הקרקע. היא קיימת גם בארמית של ספר דניאל: 'בקעת דורא', ובשמות ערביים כמו בקעה בירושלים.
הגליל. בלשון חז"ל, כמו היום, 'הגליל' הוא מחוז הצפון של ישראל. בתנ"ך הוא מופיע במסגרת הצירוף 'גליל הגויים'. במקורות ובשפות מקבילות 'גליל' הוא מחוז או פלך, וכן, במשמעות הגאומטרית, קנה עגול: גלילי זהב וגלילי כסף. גל"ל הוא שורש התנועה או הצורה העגולה, ומכאן גם גל וגלגל, מגילה, וגלילה בשפת השימוש באינטרנט. מה הקשר בין הצורה הגאומטרית והמונח הגאוגרפי? רש"י מסביר ש'גליל הגויים' היא כל ארץ ישראל, שהייתה "גוללת אליה את כל הגויים". פרשנים אחרים מפרשים שאם יושבי הארץ לא יחזרו מוטב, אלוהים יגלול אותם לארצות שונות. אלה מדרשים לשוניים, ונראה שמדובר בדימוי: האזור נראה לקדמונים כאילו הוא נפרש ונגלל לכל רוחב העין.
ההר. בארץ ישראל הרים בצפון, במרכז ובנגב. בתנ"ך עשרות הרים ועל פי המספר הרב של הופעות המילה, ישראל היא ארץ הררית כמו נֶפָּל או צפון יוון. עם זאת, 'ההר' או 'אזור ההר' מיוחד היום להרים שבמרכז ארץ ישראל, מחברון ועד ג'נין.
המישור. מישור, כמו גליל, בקעה, עמק ושפלה לקוח מתחום הגאומטריה: המקום הישר. בתנ"ך מופיעה "ארץ המישור", והכוונה לאזור ישר ושטוח. הגאוגרפיה החדשה מייחדת את המישור לאזור חוף הים התיכון, והכינוי המלא: "מישור החוף".
הנגב. האזור הזה אינו מוגדר באמצעות מונחי הגאומטריה אלא במונחי אקלים. נגב פירושו יובש, ומכאן חידש בן יהודה את 'מגבת'. ארץ הנגב המקראית והעכשווית היא מילולית הארץ היבשה. כמו כן מופיעים במקרא אזורים יבשים נוספים: נגב יהודה, נגד ערד ועוד.
העמק. מונח גאומטרי נוסף: המקום העמוק. הוא מוגדר כך בדרך כלל מפני שהוא מוקף הרים גבוהים ממנו, בניגוד ל'מישור'. בתנ"ך עשרות עמקים, בארץ ישראל היום הם מרוכזים בעיקר בצפון, אך רק עמק יזרעאל זכה לקיצור היוקרתי 'העמק', על פי מעמדו בתולדות ההתיישבות הציונית.
הערבה. בתנ"ך הערבה מתייחסת לאזור המזוהה היום עם הבקעה, מים כינרת ועד דרום ים המלח. הייחוס של המילה לערבה המוליכה מים סוף עד ים המלח נשען גם הוא על התנ"ך: דרך הערבה, וכן הזיהוי של הערבה עם המדבר. אין הסכמה על מקור המילה. השערה אחת קושרת אותה למילה האתיופית 'עַבָּרָה' שפירושה עקרות, סטריליות בהתייחסות להיעדר הצמחייה. השערה אחרת קושרת המילה למילה הערבית הקדומה ע'רב, הקשורה בפרישה או התרחקות מתחום או אזור. למילה אין קשר אטימולוגי לצמח הערבה, ולמילים כמו עֶרֶב, עָרֵב וכדומה.
הרמה. רמה היא מקום גבוה, רם – עוד מונח גאומטרי, והיא נזכרת בתנ"ך בהקשר לעבודת האלילים, וכן כשם לשורה של ערים בארץ ישראל. בגאוגרפיה הישראלית ניתן לאזור לפני מלחמת ששת הימים השם "הרמה הסורית", ומכאן שונה ל"רמת הגולן" בהתייחסות לאזור המקראי, ובקיצור: "הרמה", או לחילופין "הגולן".
השפֵלה. עוד מונח גאומטרי: האזור השפל, הנמוך, ועם זאת הוא אזור שיש בו גבעות רבות, להבדיל מ"המישור". השם מופיע במקרא 20 פעם, וקרוב למה שקרוי היום אזור השפלה, שהוא קיצור של 'שפלת יהודה'. בתנ"ך מופיע גם "הר ישראל ושפלתֹה", מן התקופה שבה יהודה וישראל היו שתי רשויות נפרדות.
השרון. השרון המקראי הוא המישור הצפוני של אזור החוף, והיום מזוהה עם אזור מרכזי-צפוני, מחוף הים ועד השומרון, בין חדרה לנחל הירקון. 'שרון' מופיע כשם אזור גם בכתובות מצריות, וגם בכתובות שמיות צפון-מערביות, ולא נקשר לשורש עברי מוכר.
לב טהור, שפה מתועבת
העדויות הזולגות מהכת של אהרן רמתי בירושלים מזכירות באופן מצמרר את הכת "לב טהור", שפעלה בישראל לפני כמה עשרות שנים, נדדה לקנדה ומנהיגה טבע באחד האגמים. במקרה של "לב טהור" יש טקסט שדלף מתוככי הכת ובו פורש "נשיא הכת" שלמה העלברענס את הדרך בה על חברי הכת לנהוג. התייחסות מלאה לטקסט הזה אפשר למצוא במאמרי "השפה בשירות הכיתות" שהופיע לאחרונה בכתב העת עיונים בשפה וחברה, בהשוואה לשפת כיתות נוספות. הערה: הריבוי הוא "כיתות" בעקבות התלמוד (שם גם: "כיתים"). מהריבוי הזה נגזרה בעברית החדשות "כיתה" בתחום החינוך והצבא, ולכן נהוג גם הריבוי "כַתות" לצורך הבחנה. על פי תפיסתי זהו ריבוי תקין ואין סיבה לפסול אותו.
"מדרכי עשיו שהקפיד כל כך על כיבוד אב ואם". כת לב טהור
הטקסט של כת לב טהור שונה מהטקסטים של הכתות האחרות (כגון בני ברוך, סיינטולוגיה, הארי קרישנה ועוד) בכך שהוא נוטה להשתמש במונחים בעלי מטען שלילי ברור, בעוד הטקסטים האחרים מדגישים מילים חיוביות כמו אושר, אור, נפש, אמת, נשגב ועוד. ולהלן כמה משפטים מייצגים.
"כל אחד צריך לבטל רצונו מחשבתו ודעתו ביטול גמור בתכלית, להאדמו"ר נשיא החברה דקהילת לב טהור... והעצה ראשונה לעשות פירוד בינו לבין אביו ואמו אחיו ואחיותיו כדי שלא יושפע מהם לחזור. וזהו בכלל מלחמה לד' בעמלק ולא יחושו למה שצועקין כיבוד אב ואם שזהו מדרכי עשיו שהקפיד כל כך על כיבוד אב ואם, וצריכין ללחום נגדו ולהחליש כוחו של עשיו ועמלק הבא ממנו.
"כבר ידוע לכולם שבראש וראשון צריכין לפרט כל החטאים לפני האדמו"ר כמבואר בצעטיל קטן, ואחר זאת נותן האדמו”ר שליט”א תיקונים לכל אחד לפי שורש נשמתו, ובתוכם סדר ללמוד וגם סיגופים שונים לזכר הגוף. וצריך לקיימן כדי שלא ידחה מב' עולמות, ואפילו אם הסיגוף לכוות הידיים באש ממש, וגם כן סיגופים קלים כמו גלגול שלג בלי בגדים.
"כל אחד מוכן ומזומן בכל עת ורגע של כ"ד שעות היום בין בחול בין בשבת ויום טוב, קיץ וחורף בריא או חולה בחור או זקן, בתולות ונשים לעשות רצון האדמו"ר ככל אשר יחפוץ. לרוץ ולרדוף לעשות רצונו בלי שהיות.
"כל אחד מקבל על עצמו וזרעו וזרע זרעו עד סוף כל הדורות להיות נכנע כפול ומושפל כאסקופא הנדרסת וכקרקע עולם תחת רגליו הטהורים של ההאדמו”ר שליט”א, וזה צריך לומר בפה מלא להאדמו"ר עצמו. לשעבד נפשו רוחו ונשמתו רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו וכל ישותו וביתו וזרעו ורכושו נכסי דניידי ודלא ניידי וכל אשר תחת ידו וממשלתו ודגלו שיעבוד גמור וביטול כל מודעה ומודעה עד הסוף, לכ"ק אדמו"ר שליט"א".
מי זאת חרמית גיא
רם רוטשילד כותב: "בני בן ה-12 החל לאחרונה להתעניין בעברית תקנית, ומנסה לדבר כיאות, וזה מעצבן אותי. במיוחד הוא משתדל לדייק ולהוריד דגשים אחרי בכל"מ, לפעמים זה נראה לי מעושה. כמו למשל:
• חברי לְכיתה (כף רפויה - להבדיל מחבריו לשעורה).
• אימי עובדת בְּבַנק (בית רפויה) - והרי בנק היא מילה שמקורה לועזי.
• הייתי אתמול בְכִיכּר העיר (כף ראשונה רפויה, שנייה דגושה).
• עשיתי קניות בְּכרמל (שוב כף רפויה - כמו להגיד הייתי ב"חרמל").
• רק רגע, מחפש אותך בפינקס (פא רפויה).
• משה הלך לפרעה (שוב פא רפויה).
• הלכתי לפסיכיאטר (האם פא רפויה?).
• האם אדם ששמו בנימין ייקרא וינימין? וברוך וָרוך? וברטה וֶרטה?
בקיצור - ההתעקשות על ריפוי אותיות בכ"פ נשמע לי חנוני מדי. תעזור לי לרפא את בני!"
כרמית, לא חרמית. כרמית גיא // צילום: מתוך ויקיפדיה
רם היקר, אולי בנך רוצה פשוט לעצבן אותך? ועכשיו ברצינות. אותיות בכ"פ מייצגות את שלושת העיצורים שבהם יש הבחנה בין ההגייה הדגושה והרפויה. הכפילות הזה מעמידה מוקשים רבים בפני מי שמנסה לדבר בהגייה תקנית, וראו בעניין זה את טבלת המוקשים הפונטיים באתר. כך שודרה ביום העברית ברשת ב' שיחה עם שמירה אימבר וחרמית גיא. כרמית שם יפה. חרמית – ממש לא. אין שם כזה. גם לראש המוסד לשעבר לא קוראים חרמי גילון. מדי פעם משוחחים עם פלוני המתגורר בחרמיאל או בחרכּור. ואין. אין מקומות כאלה. גם פרדס חנה, פ' רפויה, אינה יישוב בישראל.
תחושת אי הנוחות סביב ההגייה הזו מתמקדת יותר באות כ', מאחר שהצורה הרפויה נשמעת כמו ח' חוככת, שכן ח' גרונית נעלמה כמעט לגמרי מן הנוף הלשוני. על כך יצא קצפה של נתיבה בן יהודה כנגד דליה מזור, שדיברה ברדיו על סרט העוסק ב"נזירה וחומר", וכעקיצה לפלצנים שילבה במילונה את תיקון היתר "כל קצין וחצין". שילוב העיצורים ח-ר מעצים את אי הנוחות, כי אלה אותיות החורבן, החרטה והחרא.
אז מה תאמר לבנך? שבח אותו על אהבתו ומסירותו לשפה העברית, ואחרי כן אמור לו בשמי כך:
• החלת חוקי בג"ד כפ"ת על מילים לועזיות שגויה גם לפי התקן. אין מקצוע כזה, פְסיכולוג.
• החלת חוקי בג"ד כפ"ת על כינויים שגויה. אין אנשים כאלה: וִיבִּי אינו ראש ממשלת ישראל, וֶנִי לא הולך אתו ראש בראש.
• וביתר העניינים, דַבֵּר טבעי כשאתה בין חברים, או בארוחה המשפחתית. כלומר, שמור על המילה השלמה גם אחרי אותיות בכל"ם. עדיף שיבינו אותך. בהזדמנויות רשמיות או פומביות ההקפדה ראויה יותר ואף מכבדת. הרבה יותר חשוב: קרא ספרים, בנה אוצר מילים וצירופים עשיר, היה רהוט, ורחמנא ליצלן, אל תהפוך לפסיקופת.
גולש המגדיר עצמו 'אנונימי' כותב באותו עניין: "כיצד נהוג לנקד את המילה הבאה: ובבבלי (עם ו׳ החיבור ומילית היחס - ב׳). דוגמה לשימוש במשפט: ״הייתי אתמול ברמת אביב ובבבלי״. האם ה-ב׳ השניה דגושה, האם לא? ואיך מנקדים את המילה כולה?".
הצורה התקנית היא וּבְבַבְלִי, שלוש בית"ין רפות. אפשר לפצח גרעינים עם המילה הזו, וגם אין מקום כזה בתל אביב, בַבְלִי. בין בני אדם אמור וּבְּבַּבְלי. תגיד שאני שלחתי אותך.
האיש שכתב את בדיחות אשכול אמנון סלע כותב: "בגיליון האחרון של הזירה הלשונית מופיעה מובאה מתוך העיתון "הומור מקוון" בעניין "כל בדיחות אשכול". הספר נכתב, נערך והוצא לאור על ידי אורי סלע, אחי ז"ל. אגב, אם עוסקים בשורשי ההומור הפוליטי מתקופת מלחמת ששת הימים והלאה, ראוי לציין גם את הספר "אוצר הבדיחה הפוליטית" שכתב אורי סלע ביחד עם ידידו שרגא הר-גיל, ואשר יצא לאור בשנת 1969." תודה לאח אמנון, לבן הד, וגם אלון גן, כותב המאמר המקורי, מאשר. אורי סלע כתב את שני הספרונים.
• "הכוכב הבא": שמישהו יעצור את אסי ורותם
• מה הסדרה הכי נצפית בנטפליקס?
• הכל על "האח הגדול" במקום אחד
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו