טירופו של א"ה

ב־14 באוקטובר 1918, שלהי ימי מלחמת העולם הראשונה, בעיצומם של הקרבות המתישים בין גרמניה לכוחות מדינות ההסכמה בקרבת העיר איפר, במערב פלנדריה, הותקף גדוד גרמני בגז חרדל. חיילים רבים נפגעו. אחד מהם, רב־טוראי מבוגר למדי לדרגתו, בן 29, בשם אדולף היטלר, איבד את ראייתו בעקבות ההתקפה ונשלח לבית החולים הצבאי בעיר פאזוולק (Pasewalk) בצפון גרמניה, שהתמחותו היתה דווקא במחלות נפש ועצבים.

כעבור מעט יותר מחודש אשפוז, חזר מאור עיניו של החייל היטלר, והוא החליט "לפנות לפוליטיקה", כדבריו. כעבור שנים מעטות כבר הטיל אימה לא רק על גרמניה לבדה, אלא על אירופה כולה.
רבות ועבות כרס הביוגרפיות שנכתבו על היטלר, עוד בחייו ויותר מכך אחרי מותו, ובכל זאת מעט ידוע על התקופה שבה היה מאושפז בבית החולים בפאזוולק - תקופה שהוא עצמו הגדיר, בספרו "מיין קאמפף", כמכוננת בחייו.

גם איאן קרשו, מגדולי חוקרי היטלר, מודה בביוגרפיה שחיבר עליו כי רב הנסתר על הגלוי בנוגע לאשפוזו. "קשה להעריך איזה חלק מילאה תקופת האשפוז בפאזוולק בעיצוב האידיאולוגיה של היטלר, מה היתה חשיבותה לדרך עיצובו של מנהיג המפלגה והדיקטטור לעתיד לבוא", כתב. פרשה עלומה זו היא שעומדת במרכזו של הרומן "עד ראייה", שכתב הסופר האוסטרי־יהודי ארנסט וייס ב־1938 וכעת רואה אור בעברית בתרגומה המצוין של מורג סגל (הוצאת כרמל).

 

מורג סגל: "היה לי חשוב להכיר לקוראים בארץ את וייס // צילום: גדעון מרקוביץ

 

וייס, שנולד ב־1882 בעיר הצ'כית ברנו, היה מיודד עם פרנץ קפקא ומעורה בחוג הספרותי של פראג. בעזרתו של קפקא הוא פרסם את הרומן הראשון שלו, "הגליאה" (Die Galeere). למרות שייעד את עצמו לרפואה, ואף שירת במלחמת העולם כרופא צבאי, תשוקתו לכתיבה הביאה אותו לזנוח את הרפואה "כדי להציל את חיי", כפי שכתב מאוחר יותר לפילוסוף מרטין בובר שאיתו ניהל חליפת מכתבים.

וייס הצליח לברוא עצמו מחדש כסופר. החל מ־1921 הוא הקדיש את חייו לגמרי לכתיבה והיה סופר פורה שפרסם מחזות, מסות, מאמרים וספרי שירה, והיה מהסופרים המוערכים בדורו. ספריו זכו בפרסים רבים, ואפילו במדליית כסף אולימפית, כשבמשחקים האולימפיים באמסטרדם ב־1928 הוענקה, באופן מתמיה מעט, מדליה לרומן מצטיין.

ואולם הקריירה שלו כסופר גרמני מצליח טולטלה באחת. לאחר שריפת הרייכסטאג בברלין, שבעקבותיה הלכה והתבססה אחיזתה של המפלגה הנאצית בגרמניה, החליט וייס היהודי להגר לפריז, שבה חי עד מותו הטראגי, ב־1940.

בגלות חי וייס בדלות. פרסומו כסופר לא הניב לו פרנסה רבה והוא נתמך בידי ידידיו הסופרים תומאס מאן ושטפן צווייג. ביולי 1933 התוודע לגולה גרמני נוסף - הקהילה הגרמנית הגולה בפריז גדלה מיום ליום - פסיכיאטר גרמני בשם אדמונד פורסטר, ששימש בימי המלחמה "יועץ נוירולוגי" בבית החולים בפאזוולק, וטיפל, בין השאר, בפצוע אדולף היטלר. פורסטר, שאבחן את היטלר כ"פסיכופת בעל סימפטומים היסטריים", חלק עם וייס, ועם גולים אחרים, את זיכרונותיו מהתקופה שטיפל בהיטלר וכן את הרישומים שניהל בזמן הטיפול.

התאבדות חשודה
שיטות הטיפול של פורסטר בהלם קרב היו נתפסות היום כהתעללות: הוא תפס את התסמינים של מטופליו שהגיעו מהחזית כביטוי לחולשה נפשית במקרה הטוב, והתחזות במקרה הרע. הוא היה גוער בהם, משפיל אותם ומעניש אותם ב"שוקים" חשמליים, מתוך הנחה שכאב מכות החשמל יעורר בהם את הרצון לשוב לחזית.

עם זה, מסמכים פסיכיאטריים כאלה היו עשויים להיות חומר נפץ פוליטי בתקופה שבה לא רק ציבור הרופאים היה חשדן ביחס להלם קרב, אלא גם הציבור הכללי. פורסטר, שהתנגד לנאצים, קיווה שהמסמכים יתפרסמו בעיתונות האופוזיציה, ושמר אותם איתו. אך תקוותו נכזבה. הוא הפקיד את המסמכים בכספת בשווייץ תחת שם בדוי, ומעולם לא זכה לעשות בהם שימוש, שכן בספטמבר 1933 הוא נמצא ירוי בראשו בביתו. הדיווחים הרשמיים מסרו שהתאבד, אך ייתכן מאוד שחוסל בידי הנאצים.

וייס נותר בפריז, סמוך על שולחני מיטיביו. ההחלטה לכתוב רומן שבו תשולב, בדרך זו או אחרת, מסכת אשפוזו של היטלר בימי מלחמת העולם הראשונה - הבשילה לאיטה. רק חמש שנים מאוחר יותר, ישב וייס וכתב את הרומן בחופזה, לכאורה כדי להגיש את הספר לתחרות ספרותית בארה"ב, ולמעשה למען הסיכוי לקבל ויזת הגירה לאמריקה - שהיתה עשויה להציל את חיי הפליט היהודי.

 

כריכת הספר "עד ראייה" מאת ארנסט וייס

 

וייס כותב ברומן מנקודת מבטו של הפסיכיאטר על הטיפול בהיטלר, המיוצג כאן בראשי התיבות א"ה: "הוא הטיל טרור על האחרים... אנשים התקשו לשאת אותו... כרופא אובייקטיבי, כל זה לא נגע לי. הוא היה אדם דוחה, אבל היתה לו זכות להיות דוחה. לא הייתי אמור לתמוך בו או להתנגד לו; לא היה זה מתפקידי לשפוט אותו. היתה בידי הברירה להתנער מהפנאט או לשחרר אותו מסבלותיו בכל האמצעים שעמדו לרשותי ולייחל לזמן שבו המרץ העצום של האיש הזה יתועל למטרות אחרות, הומניות וטובות יותר. לא תפסתי שאדם יכול להיות כה מהופנט מעצמו שלעולם לא ילמד, לעולם לא יטיל ספק, לעולם לא ישכיל. אבל א"ה היה אחד מאלה".

ואולם וייס לא זכה בתחרות ואיבד את התקווה לחצות את האוקיינוס. הוא נותר בפריז עוד שנתיים, ועם כניסת הנאצים לעיר, ביולי 1940, התאבד בבליעת כדורי שינה וחיתוך ורידיו. הוא לא ידע שהוויזה המיוחלת הונפקה וכבר המתינה לו בשגרירות האמריקנית. הרומן שכתב גם הוא כמעט אבד. העותק ששלח וייס לתחרות נשכח במשרדי המו"ל האמריקני, והגרסה החדשה שכתב, המתוקנת, הוחרמה בידי הנאצים יחד עם שאר מסמכיו. ובכל זאת, הרומן התגלה וראה אור בגרמניה בשנת 1963, חצי יובל לאחר שנכתב, ונדפס מאז בכמה מהדורות.

מי כאן הגולם?
"עד ראייה" בנוי כרומן חניכה של הגיבור האומלל - וייס לא העניק לו שם - המקדיש את עצמו לרפואה. רק כאשר הוא מתגייס לצבא - תחילה כרופא מנתח המשרת בצמוד לקווי החזית ומנתח ללא הפסקה במעין "בית חרושת לניתוחים", ומאוחר יותר כרופא בעל התמחות בחיי הנפש - מתלכדת עלילת הרומן עם הפרשה ההיסטורית העלומה של אשפוזו של היטלר.

היחסים שמנהל הרומן עם המציאות ההיסטורית הקונקרטית מורכבים וכלל לא שקופים. החוקר דיוויד לואיס, שהמתרגמת סגל מצטטת באחרית הדבר שכתבה, מאמין כי תיאור ההתרחשויות בבית החולים בפאזוולק המובא ב"עד ראייה" הוא מהימן ומתבסס בדיוק על המסמכים הרפואיים שחשף פורסטר בפני וייס. מאידך, חוקרים אחרים, למשל נורמן אכטלר, נזהרים מקביעה כזאת ורואים ברומן עיצוב ספרותי של עובדות, או קרעי־עובדות, מן המציאות.

גם המתרגם והעורך חנן אלשטיין נזהר מלראות ברומן של וייס עדות היסטורית מהימנה. "סביר להניח שחשיפתם של המסמכים הרפואיים בפומבי, ולו בתיווך ספרותי, היתה מכה גלים אילו היתה נחשפת ב־1933, כשווייס התוודע אליהם. אבל הספר הופיע שנים רבות אחר כך", הוא אומר, "אנחנו יודעים שהיתה לווייס גישה למסמכים וגם יכולת הבנה שלהם, מתוקף היותו רופא, אבל כיום ודאי שאיננו יכולים לקרוא את הרומן כמסמך עובדתי".

אף שיכולה להיות בכך איזו אכזבה לקורא הישראלי הצמא למידע על הצורר הנאצי - ולראיה הביוגרפיה שכתב קרשו על היטלר היא רב־מכר בישראל ואחת מכמה ביוגרפיות של היטלר שיצאו בעברית - נראה שאמנם יצירתו של וייס אינה אלא רומן בדיוני, ויותר מכך, שווייס עצמו ביקש להדגיש זאת באמצעות "תכסיסים ספרותיים" שנקט בכתיבתו.

בין השאר, היטלר לא נקרא אף פעם בשמו המפורש, אלא בראשי התיבות א"ה - ויעבור זמן בטרם יבין הקורא במי מדובר אל נכון. גם שמות מקומות וערים נכתבים בקיצור, פ' תמורת פאזוולק, מ' תמורת מינכן ("אף שפתאום היא עשויה להופיעה בשמה, 'מינכן', אולי כתוצאה מהחיפזון שבו נכתב הרומן", מעירה סגל). התוצאה היא מעין יצירה מקודדת, כאילו מתוך חשש לחשוף יותר מדי - בוודאי לנוכח זמן כתיבתה - אך יותר מכך, כאילו וייס מבקש להדגיש כי אין דין א"ה הספרותי כדין היטלר המציאותי.
עצם הרעיון להעמיד דיוקן ספרותי של העריץ, אגב, העביר חלחלה בווייס, שכתב ב־1938 לידידו שטפן צווייג: "אני בקשיים עצומים עם הרומן שלי. אי אפשר לתאר גולם בצורה אפקטיבית בזמן שאתה נתון ממש במלתעותיו".

 

"הרומן מספק תיאור מעמיק של גורל יחיד". חנן אלשטיין 

 

הכינוי "גולם" להיטלר מאלף. וייס, יהודי שחי ולמד בפראג, הכיר כמובן את האגדה היהודית על הגולם מעשה ידיו של המהר"ל מפראג. בכינוי הזה - אירוני ומבעית באחת - טמון גרעין הקונפליקט ברומן והעומק הרעיוני שלו. גיבורו נטול השם של וייס שאתרע מזלו לטפל בא"ה, חייל עיוור, שבר כלי שנקלע אליו משדות הקטל של מלחמת העולם הראשונה, בורא, הלכה למעשה, את היטלר, העריץ הנורא. כדי להחזיר לחייל את ראייתו הוא משתמש בהיפנוזה וסוגסטיה, הוא מזין את שיגעון הגדלות שלו ומעצים אותו, הוא מדגיש בפניו שהוא אינו "אדם רגיל", אלא אדם בעל כוח פלאי, הוא גורם לו להאמין כי רק הוא עצמו, היטלר, יכול לרפא את עצמו בכוח רצונו.

הטיפול מוכתר בהצלחה, לפחות במובן המצומצם של הדברים: החייל שב לראות. אך כעת שיגעון הגדלות והפנאטיות שלו גדלו לאין ערוך. כעת היטלר כבר לא רואה בעצמו רב"ט, חייל פשוט, בשר תותחים, אלא גואלה העתידי של גרמניה, המשיח שלה, ולא עובר זמן רב בטרם יוביל אותה לאבדון.

לגיבור הרומן, הרופא חסר־השם, לא נותר אלא להתבונן באימה בגולם שהקים במו ידיו הולך ומשתלט על האומה הגרמנית, על חבריו, אפילו על הוריו וילדיו.
היטלר מהפנט את הגרמנים כשם שהוא עצמו הופנט בידי הפסיכיאטר שלו בפאזוולק. דווקא בנקודה זו, בחלקו האחרון של הרומן, מתלכדת הפרוזה עם המציאות המרה. גיבורו של וייס מוצא עצמו בפריז, בגלות, ממש כמוהו. שניהם שרויים במצוקה נוראה ללא מפלט. הרופא בוחר להתגייס לשורות הרפובליקנים במלחמת האזרחים בספרד - כלומר לחפש את מותו - וּוייס עוקב באימה אחר התקדמותם של הנאצים לעבר מקלטו בפריז, וכשהם עומדים בפתח, הוא מתאבד. "עד ראייה" הוא יצירתו האחרונה.

הגיבורים הנרדפים
ארנסט וייס הוא שם לא מוכר לקוראי העברית, ואלשטיין סבור כי "חשוב להתוודע אליו, כאחד בשורה ארוכה של סופרים גרמנים־יהודים טובים, שנשכחו והתגלו מחדש במרחב הגרמני או בארה"ב". הוא מזכיר עוד כי מלבד "עד ראייה" ראה אור בעברית גם "פרנטה צלין", שהופיע בתרגום לאה מור בכתב העת "מטעם" ב־2011 - סיפור מלחמה דחוס שכתב וייס, ונע במקצב מסחרר של אלימות מסלימה.

אלשטיין אף מציין את יציאת הספר סמוך לפרסומו בעברית של "המסע" מאת אולריך בושביץ, רומן שנכתב בידי יהודי ב־1939, בגרמניה, ומתאר יהודי נרדף בחתירתו הנואשת לחצות את הגבול, במסע מנוסה מטלטל ברכבות, עוד בטרם נתקבעה נסיעת היהודים ברכבות בתודעה ההיסטורית כדימוי לשואה.

"בגלל סמיכות הזמנים המקרית בהופעת 'הנוסע' ו'עד ראייה', שבשניהם הגיבור נרדף, מעניין לראות בהם משלימים מבחינות מסוימות", אומר אלשטיין, "האחד עוסק ביהודי, האחר בלא יהודי; האחד מעיד על כתיבה בוסרית למדי, כמעט תמה, של כותב צעיר בראשית דרכו הספרותית שנגדעה עם מותו, והאחר מייצג כותב ותיק ומוערך, שלמרות התכסיס הסנסציוני המשמש ציר - הופעת אדולף היטלר - מספק תיאור חי, עשיר ומעמיק של גורל יחיד, לאו דווקא מהנוראים ביותר, ובכך נעוץ לטעמי חלק מכוחו היום: לא בסנסציה של דמות היטלר הצעיר, אלא בתיאור האסון האישי שאינו הרדיקלי ביותר".  

סגל, שהתוודעה ל"עד ראייה" כשחיה תקופה בברלין, מעידה כי "מעבר לתרגום הרומן עצמו, שהתוודעתי אליו בתקופת מגוריי בגרמניה, היה חשוב לי להביא לקוראים בארץ את הרקע לרומן, שהוא סיפור מעניין בפני עצמו, וכמובן, את וייס - שהיה סופר יהודי מפורסם בזמנו ונשכח. אני מרגישה שיש בזה גם מחווה לווייס, שהכתיבה שלו נוגעת ללב בעיניי; הוא הבין שאין ממש סיכוי לפרסם את הרומן בגרמניה בזמנו, ואני בספק אם הוא חשב על האפשרות שהוא יתורגם אי פעם לעברית. נראה לי שהוא היה שמח". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו