95 שנים אחרי פטירתו של פרנץ קפקא, ואחרי מאבק משפטי שארך 12 שנים, עיזבונו של הסופר מקס ברוד - שבו חלקים נדירים ויקרי ערך מעיזבונו של פרנץ קפקא, הוצג בספרייה הלאומית בירושלים. העיזבון הוחזק במשך עשורים רבים ברשות בתה של מזכירתו של ברוד, אסתר הופה, ואופסן בתנאים ירודים בדירתו של ברוד ברחוב שפינוזה בתל אביב, ולחילופין בכספות בנק בתל אביב, בבנק UBS בציריך ובמשטרת גרמניה.
במסיבת עיתונאים מיוחדת בספרייה הלאומית בירושלים, הציג ד"ר סטפן ליט, אוצר אוסף מדעי הרוח בספרייה, שלוש טיוטות בכתב ידו של קפקא לסיפור "הכנות לחתונה בכפר", טיוטה לסיפור "מכתב אל האב", פרגמנט אוטוביוגרפי של קפקא משנת 1909, מחברת שבה תרגל הסופר כתיבת עברית (בין היתר כתב בעברית על שביתת מורים בירושלים בשנת 1922), מכתבים אישיים של קפקא לידידו ברוד, וכן מחברת ובה שרבוטים ואיורים של קפקא שמעולם לא הוצגה לציבור, וזו לה חשיפה ראשונה. במחברת זו אף מופיע סיפור קצרצר וחידתי של קפקא בגרמנית, שבלבו שתולה מילה אחת בעברית – "סנאית".
סיפור המאבק המשפטי על עיזבון מקס ברוד מתחיל למעשה עם פטירתו ב-1924 של פרנץ קפקא, מגדולי הסופרים במאה ה-20 ממחלת השחפת. לפני פטירתו, ביקש קפקא מידידו הקרוב מקס ברוד להשמיד את כל כתביו ומכתביו. ברוד, שהבין את גדולתו הספרותית וההיסטורית של ידידו, לא שעה לבקשת ידידו, ובמשך שנים הוציא לאור את שלושת הרומנים הגדולים של קפקא - "המשפט", "הטירה" והנובלה הלא גמורה "אמריקה" (או "אמריקה: הנעדר"), לצד סיפורים ומכתבים של הסופר הצ'כי היהודי, שלא היו רואים אור לולא ברוד הפר את ההבטחה.
כתבי ידו של קפקא, הגיעו לספרייה אחרי מאבק משפטי ארוך // צילום: ארכיון מקס ברוד, הספרייה הלאומית
במרץ 1939 עלה מקס ברוד לארץ ישראל והתיישב בתל אביב, כשבאמתחתו כל כתבי היד של קפקא. בצוואתו משנת 1961 הוא הטיל על מזכירתו, אסתר הופה, לשמור על הארכיון, שכלל גם את כתבי קפקא, ולהעבירו עם הזמן לידי הספרייה הלאומית.
ברוד נפטר ב-20 בדצמבר 1968, אולם הופה לא מימשה את צוואתו, ואף החלה למכור חלקים מכתבי קפקא, כשהשיא הגיע במכירת כתב היד של "המשפט" בשנת 1988 תמורת 2 מיליון דולר. עם פטירתה של הופה בשנת 2007 ניסו בנותיה רות וחווה לקבל את העיזבון לידיהן, אולם הן נתקלו בערעור של הספרייה הלאומית שביקשה לממש את צוואתו המקורית של ברוד - להעביר את החומרים לידי הספרייה. את עיזבון ברוד ניהלו וייצגו עורכי הדין אודי סול ויוסי אשכנזי ממשרד הרצוג פוקס נאמן.
חתימתו של קפקא // צילום: ארכיון מקס ברוד, הספרייה הלאומית
המאבק המשפטי, שעלותו למדינה הסתכמה בלמעלה ממיליון שקלים, התמשך על פני שמונה שנים ושלוש ערכאות, וכלל גם עדות מרגשת של מנהלת הארכיון בספרייה הלאומית בשנות ה-60, שאירחה את ברוד בספרייה בשנה שלפני מותו. המנהלת, שהלכה לעולמה בינתיים, סיפרה על דוכן העדים כיצד התעניין ברוד בתנאי שימור עזבונו של מרטין בובר בספרייה, ואמר לה כי הוא "רוצה שכל החברים מפראג ייפגשו בספרייה הלאומית לאחר מותו". החברים מפראג, לצד ברוד עצמו, היו קפקא, הסופר פליקס ולטש והפילוסוף שמואל הוגו ברגמן.
המאבק המשפטי נמשך עד לשנת 2016, ונחתם בפסיקה של בית המשפט העליון כי יש למסור את ארכיון ברוד בשלמותו לספרייה הלאומית. בתי משפט בציריך ובגרמניה אישרו את הפסיקה.
חשיפת הארכיון בספרייה הלאומית // צילום: מירי צחי
במהלך שלוש השנים האחרונות אספה הספרייה את הכתבים הפזורים מן הכספות בישראל ובשוויץ, מן הדירה העזובה בתל אביב ומארכיונים בגרמניה. בסך הכל נאספו כ-60 תיקיות ובהן מאות פריטי טקסט של קפקא ושל ברוד. רוב החומר הועבר לחיטוי, כדי לאפשר העברה מהירה שלו לידי חוקרים ולעיון הציבור.
דוד בלומברג, יו"ר דירקטוריון הספרייה הלאומית, אמר כי העברת ארכיון קפקא לירושלים היא "עניין קיומי, בימים של תעייה ומבוכה בחברה הישראלית". לשאלה מדוע מקומו של קפקא - סופר אוניברסלי לכל הדעות על אף היותו יהודי – דווקא בישראל, ענה בלומברג ברמז לארכיון אחר, של יהודה עמיחי, שנמכר לאוניברסיטת ייל. מאז, לדברי בלומברג, לא נחקר ולא נכתבו ספרים על יצירת עמיחי, כיוון שיצירתו הוצאה מההקשר התרבותי-גיאוגרפי שאליו השתייכה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
