הזירה הלשונית: פרדוקס הפילוג המאחד

בחירות 2019 ב' הן בחירות האיחודים. כולם מתאחדים: הימין, השמאל, העבודה וגשר, הערבים. זאת אחרי שבחירות 2019א' היו בחירות הפילוגים. ה'איחודים' מוליכים אותנו אל האחד, שהוא מספר האחדות והאחידות. לעומתם המילה הנרדפת לכאורה, חיבורים, מוליכה אל החָבֵר, החברותא, המפגש בין מי שאינם מוותרים על המייחד אותם. וזו הזדמנות להציץ אל פרדוקס לשוני המלווה את החיים הפוליטיים בישראל מאז ומתמיד, ונע בין המילה המובילה, 'מפלגה', המדגישה את המפלג, לשלל המילים המרכיבות את שמות המפלגות, שלהן יש להם מכנה משותף עקבי: הן רק מבקשות לאחד את כולם, וחס וחלילה לא לפלג איש.

• צפו: ג׳ניפר לופז עושה את תל-אביב

• קייטי פרי הורשעה בהפרת זכויות יוצרים

• שיא היעדר המוסר: בקרוב בקפריסין?

• רוצים להשאר מעודכנים? בואו לאינסטגרם

'מפלגה' מופיעה בתנ"ך פעם אחת, בספר דברי הימים, ופירושה מחלקה: "לתיתם למפלגות לבית אבות". לא, הכוונה איננה למפלגת הגמלאים אלא לחלוקה לבתי אב בחברה העתיקה. הניקוד חריג: מִפְלַגָּה, ובעברית המודרנית הוא אוחד עם ניקוד המשקל: מִפְלָגָה. השורש פל"ג הוא שורש של פיצול, חלוקה, ומכאן המילים פלוגה ופְלַגָּה, שנלקחו למילון הצבאי. פלגה, המוכרת מן המונח המשנאי 'דור הפלגה' המתייחס לבוני מגדל בבל, היא השם שניתן ל'גוף משנה שגודלו אינו קבוע, והוא חלק מיחידה גדולה יותר'. פֶלֶג הוא ערוץ מים המתפצל מתוך נחל. השורש פל"ג הוא גם שורש המחלוקת והריב: פילוג, פלוגתה שהיא מחלוקת בארמית, פַלְגָן מלשון ימי הביניים ופלגָנות בעברית המודרנית, והביטוי המתפלפל 'לית מאן דפליג' הארמי-תלמודי: אין איש חולק.

ומה מספרים לנו שמות המפלגות? כאמור, האחדות מעל לכל, כבר מימי ראשית המדינה. לצד השם המוגדר כ'טכני' 'איחוד מפלגות הימין', מצאנו ב-2015 את 'האיחוד הציוני' של בוז'י הרצוג וציפי לבני. שני האישים הניצים פרץ וברק הקימו ב-1999 את "עם אחד" (פרץ) מול "ישראל אחת" (ברק) ומאז זורם ביניהם דם רע שכולו פילוג. למפלגתו של אחמד טיבי תע"ל (תנועה ערבית להתחדשות) קראו בעבר "האיחוד הערבי". לכל אלה קדמו שתי מפלגות שהתפלגו מתנועת הפועלים והתקוטטו ביניהן: מפלגת הפועלים 'המאוחדת', ו'אחדות' העבודה.

מגמה מאחדת נוספת היא בגזרת ה'אנחנו'. שם המפלגה מאחד את כל מצביעיו, ואת העם כולו, למעין קבוצה אינטימית. ב-2015 קמו "כולנו" של כחלון, וכן "העם אתנו" של אלי ישי, שלפני כן נקראה לכמה ימים "יחד", וכמובן "ישראל ביתנו" שנוסדה ב-1999.

קבוצת שמות נוספת משתמשת במונחים שהמכנה המשותף שלהם הוא התכנסות ומפגש. "יחד" של עזר ויצמן קדמה לאלי ישי, ושנים ארוכות התכתשו 'המערך' מול 'הליכוד', כשברירת המחדל של שותפי הממשלה היא 'אגודת ישראל'. המונח הצבאי 'מחנה' מככב ב'מחנה הדמוקרטי' וקדם לו 'המחנה הציוני' שירש את 'האיחוד הציוני'. 'חזית' מתחבאת בשמה של חד"ש: חזית דמוקרטית לשוויון, ושם שנשכח: חזית דתית תורתית.

ולסיום מילים המייצגות דימויים של שיתוף, התכנסות, קשר, עולם ללא שסעים. 'גשר' הייתה בעבר מפלגה שהקים דוד לוי ב-1996, והצטרפה למפלגת העבודה ולמימד. היום היא המותג של הבת, אורלי לוי-אבקסיס. 'בית' מופיעה גם אצל 'הבית היהודי' וגם ב'ישראל ביתנו'. ומעל כולם, הדגל. אצל החרדים הוא 'דגל התורה'. ובמפלגת הגנרלים, פשוט: כחול לבן.

מי שהגיע לכנסת כנגד כל מגמות האיחוד, היחד והאחדות, הוא "האיש הבודד לכנסת" שהלך השנה לעולמו: פלאטו שרון, גרסת 1977.

האיש הבודד לכנסת. פלאטו שרון // צילום: משה שי

עמוס קינן, עשור למותו

לפני עשר שנים בדיוק הלך לעולמו הסופר והפובליציסט עמוס קינן. קינן היה אופוזיציה של איש אחד לכל מה שמתרחש בשפה העברית, לצד חזיתות רבות אחרות שבהן עמד. ב-1998 ערכתי אתו ראיון לכתב העת "פנים" ובו פרש את מחשבותיו על השפה העברית. רובן ככולן אקטואליות ביותר. הראיון המלא, מהשבוע ב"במת אורח" באתר הזירה הלשונית. 

לטעימה כמה משפטים קינניים מתוך הריאיון.

"העברית שלי לא היתה דומה, בשום שמץ של דמיון, לעברית של סופרי דור תש"ח. אני תיעבתי את העברית שלהם ואני לחמתי נגדה ככל שיכולתי במדור עוזי ושות'. לעגתי לזה וכעסתי על זה".

"אלתרמן כתב בשירה שלו עברית נהדרת. עברית צבעונית, עברית מאוד מזמרת. נסים אלוני כתב עברית פשוטה נהדרת, פשוט נהדרת, גם במחזות, גם בספרים. ככה צריך לכתוב עברית".

אופוזיציה של איש אחד לכל מה שמתרחש בשפה העברית. עמוס קינן // צילום: משה שי

"חברי כנסת למשל, הם פשוט עילגי לשון. אני לא פגשתי חבר כנסת שבמשפט אחד שומר על שם הגוף שבו התחיל. הוא לא יודע מתי הוא מדבר ביחיד ומתי ברבים, אין לו שום מושג".

"אנחנו לא יודעים עברית. המורים לא יודעים עברית. אני לא אוהב את הבריחה הזו של העברית מתוך עצמה. זה כמו בריחת סידן מן העצמות, וכשאין סידן בעצמות הן מתפוררות".

"כשהייתי ילד בבית ספר עממי, מישהו תפס אותי מאחורנית ועצם לי את העיניים. צעקתי אינסטינקטיבית "קוס אמק", ואז מי שתפס את העיניים הרפה מהאחיזה שלו, וזה היה המורה שלי, המורה שיף, והוא אמר לי, למה תקלל בשפה זרה? אמור, 'ערוות אמך'".

עברית מאוד מזמרת. אלתרמן // צילום: צילום אברהם סוסקין באדיבות מכון לבון

חמש תמיהות על רשימת השמות הנפוצים לשנת 2018

1. איך צץ השם "לביא" לעשרת השמות המובילים בין הבנים? השיקו מטוס קרב חדש ולא סיפרו לנו?

2. האם דועך עידן השמות הדו-מיניים? בקרב עשרים הבנות הראשונות, השם הדו-מיני היחיד הוא רוני. בקרב הבנים: נועם, ובמידת מה דניאל.

3. אם כבר השם 'אריָה' לבנות פרץ בזכות "משחקי הכס", מה עם סנסה? ודאינריז? היא אמנם הפכה לרוצחת-על, אבל ב-2018 עוד לא ידעו את זה.

4. שני שלישים מהילדים שנקראו יורם בישראל בשנת 2018 היו ילידי נתיבות. מי יגלה עפר מעיניך, הבבא סאלי.

5. השמות עומר ואדם עלו במידה משמעותית בין ילדים מוסלמים. עומר, לשנה הבאה בדוחא.

מתקפת לביא // צילום: דו"צ

כה אמר משה: אל תעבוד קשה 

תוספות והשלמות רבות הגיעו למילון החרזן העממי מן הטור הקודם, ותודה לרבקה דבירה, אורי שגיב, ישי רונבאום, דפנה קירש, גיורא רהב, שחר, שימי, גור אריה פיפשקוביץ ויעקב יצחק.

או"ם שמום. הביטוי של בן גוריון משמש גם כיום כשהדובר רוצה לזלזל בלחצים בין-לאומיים וב'מה יגידו'. יש להוסיף כך את דפוס חרוזי הזלזול היידישאי 'שְמ', נוסח 'אבו נידאל אבו שמידאל' (רפול), 'קסאם שְמָסָאם' (פרס), 'הדתה שְמָדָתָה' (בנט) ועוד. 

אֵש על הגולֵש. גבר הנראה טוב או לבוש יפה, ובקיצור חתיך. 

בלי אבל ובלי חבל. בלי להתנצל ובלי להסתייג. חלופה לביטוי האנגלי no ifs or buts. זכור גם תשדיר הבחירות של המפד"ל מ-1984: "בלי אבל, בלי חבל, בוא הביתה למפד"ל!" 

ברוך השם, אני נושם. תשובה אמונית לשאלה 'מה שלומך'.

בשרשרת ארוכה כמו נזלת ירוקה. חרוז משחק עתיק.

דתי לפי דעתי. כינוי גנאי לאדם המגדיר עצמו דתי, אך אינו מדקדק בקיום כל המצוות. 

הרוצה את הרב יבוא אליו. נאמר כמענה לקריאה חצופה, או כשהאומר מתעצל להיענות לקריאה. 

השבח לאל, תודה לשואל. תשובה אמונית לשאלה 'מה שלומך'.

יופי טופי. ביטוי שבח עם גוון אירוני, אופייני לקהילות הייקים. 

כה אמר משה: אל תעבוד קשה. עוד משפט בטלנים.

כל הפותח כלב נובח. אזהרה של ילדי בשנות החמשישים מפני פתיחת מכתב שאינו מיועד לנמען. 

לך אל הנמלה עצל, ראה דרכיה ושב בַצֵל. משפט בטלנים נוסף.

מִבַּית לְזַית. חרוז צבאי. הדרכה לטירון כיצד לסדר את התיקים על המיטה במסדר בוקר. יש להתחיל מהתיק האישי, לאחריו להניח את הקיטבג א', ולבסוף את הקיטבג ב'. 

מה הכוונה? בירה לבנה. המשך לביטוי 'מה הקשר? בירה נשר'. 

מי שבחר בחי"ר ישלם את המחיר. ביטוי צבאי הנאמר לרוב כמענה לתלונה על הקושי בשירות. 

מי שמתבייש מתייבש. ביטוי בגנות הביישנות. מזכיר את הביטוי 'מתבייש מתבייש אבל הגרון יבש' מהסרט "חגיגה בסנוקר".

מי שֶרָב מאוהב. חרוז המשמש הורים כדי להפריד מריבות ילדים בין-מיניות. 

נשית כמו תכשיט. כינוי לגבר גיי בעל סממנים נשיים מובהקים. שימש בעבר ככינוי גנאי כולל להומואים.

הגיל והתרגיל, הפרה והדוב

חיים טוביאס כותב על מקורו של הביטוי המחורז 'הצנוע הידוע': "אבי עליו השלום, אברהם טוביאס, נהג לומר ביידיש דִּי בְּווּסְטֵע עוּנֵב - הָעָנָו המפורסם". 

הגולש גבי מתייחס לחרוז "בוקר טוב לפרה ולדוב". מקורו בשיר ילדים: "בוקר טוב, בוקר טוב, גם לפיל וגם לדב. הערְבה לכם הַשְנָת? לא היה קריר מעט?" השיר אכן פרנס אמהות שהשכימו את ילדיהן שנים רבות, אבל לא ברור מי חיבר אותו. מידע יתקבל ויצוטט.

לחרוזי המִסְפָרים מוסיפה רבקה דבירה גירסאות נוספות: "אחת ושתים, ניסע לירושלים, שלוש ארבע, האוטובוס לא בא, חמש ושש, נאכל חצי משמש". וגם: "אחת ושתים, קָנו לי נעליים. שלוש ארבע, קָנו לי גם בובה. חמש ושש, תגידו תתחדש". 

לחרוזי השנאה העתיקים לדתיים נוספו כמה, לקרוא ולזרוק: די-די-טי על כל דתי; השמד כל חרד; ובגירסה מורחבת: דרוס את הדוס, הַחְרד את החרד.

מירה הראל כתבה שיר המתייחס לחרוז "זה לא הגיל, זה התרגיל": "הגיל איננו סתם תרגיל/ שרק את השנים מכפיל/ וכמו עגיל מקשט טפסים בְחיל/ ויכול לגרום לאדם רגיל עם מוח פעיל/ לצנוח סביל כמו אוויל/ במצב קביל באיזשהו שביל./ אז איך נרתום את הגיל לזמן של גיל?/ כשנאפשר גם לבגיר בגיל להיוֹת פעיל/ בכל נתיב אוֹ בשביל,/ בשביל שיוכל להפעיל לפחוֹת לרגע של גיל/ אנשים מכל גיל!" 

חנה מוסינזון, אלמנתו של יגאל מוסינזון, כותבת: "ראיתי את רשימת האִמרות העממיות באתר, וברצוני לומר בוודאות שהאִמרה 'בשביל כבוד צריך לעבוד' הגיעה מפיו ומוחו הקודח של יגאל, עוד טרם "קזבלן". אך טבעי שהכניס אותה לטקסט של קזבלן בגירסת המחזמר, והיא נקלטה במיידית וחיה עד היום עם חיים עצמאיים משלה, כמו עוד אִמרות למכביר שהכניס לחסמבה, והשתרשו לאִמרות שבשימוש היום יומי. זה האיש וזה סגנונו". 

אברהם ישראלי מזכיר חרוז המיוחס לביאליק על המעשן: "בצד אחד אש, בצד שני טיפש, ובאמצע קש יבש". חרוז לגלגני דומה השמיע ביאליק על משחק הביליארד (ההגייה במלעיל): "חבר'ה לֵייצים אוחזים עֵייצים ומגלגלים בֵייצים".

• מרגול תחליף את רני רהב?

• הצלם הישראלי של "מהיר ועצבני"

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו