נהוג לייחס את האמרה ״אל תשאל מה המדינה תעשה עבורך אלא שאל מה תעשה אתה עבור המדינה״ לנשיא ג'ון פ' קנדי, שהשתמש בה על מדשאת הבית הלבן, ביום ההשבעה שלו כנשיא ארה״ב בינואר 1961. לא ידוע מי כתב לקנדי את הנאום עם הציטטה, אבל היא שייכת לאדם אחר - לג׳ובראן ח׳ליל ג'ובראן, סופר, משורר וצייר.
ג'ובראן כתב מילים דומות 35 שנים קודם לנאום נשיא ארה"ב. במכתב גלוי ששלח בשנת 1925 לחברי הפרלמנט בלבנון שהיו מסוכסכים ביניהם, הוא כתב: ״האם אתה פוליטיקאי השואל מה המדינה שלך תעשה עבורך או שאתה איש מסור השואל מה אתה יכול לעשות עבור מדינתך?"
אלא שיש חלק שני לאותה אִמרה. בהמשך המכתב, ג׳ובראן משלים וכותב לפרלמנטרים: "אם אתם משתייכים לקבוצה הראשונה, אז אתם נחשבים לפרזיטים; אם אתם נמנים עם הקבוצה השנייה, אתם כמו נווה מים בלב המדבר".
כותבי נאומו של קנדי הסתפקו בחלקה הראשון של אִמרת ג׳ובראן, והפכו אותה לאמרה מפיו של הנשיא, אשר חבקה עולם בעוצמתה המוסרית. אך זכויות יוצרים ראוי לקדש.
ג׳ובראן ח'ליל ג'ובראן נולד בשנת 1883 בעיירה בשרי (Bshere), בחלקו הצפוני של הר הלבנון, לא הרחק מעמק קדישה (עמק הקדושים) בואך ארזי הלבנון התנ"כיים. זהו אזור הררי בגובה 1,400 מטרים מעל פני הים, ובו נופיה המרהיבים ביותר של לבנון.
העיירה בשרי היא מעוז נוצרי מרוני לאומני. שנים ארוכות של רדיפות קשות של העות'מאנים המוסלמים נגד הנוצרים בלבנון, השפיעו על משפחתו של ג'ובראן. ב־1895, ביוזמת אמו, המשפחה כולה - על האחים והאחיות - היגרה לארה"ב. ג'ובראן היה אז בן 12. המשפחה התיישבה בבוסטון, בשכונה בדרום העיר שבה כבר התיישבו בעבר סורים אשר התערבבו יחד עם פליטים ממדינות אחרות.
השפה הערבית והמנהגים הזהים ללבנון ולסוריה, שהיו נהוגים בשכונת הפליטים הבוסטונאית, סייעו בהתאקלמות. ג׳ובראן עשה את צעדיו הראשונים בעולם החדש, והשקיע מאמצים בלימוד השפה האנגלית. כמצוות אמו הוא חזר ללבנון להשלים את לימודיו התיכוניים, ואחרי שנתיים שב לבוסטון. מאז, לא ראה עוד את ארץ הולדתו.
ג'ובראן בלט בכישרונותיו הפיוטיים ובמכחולו הזריז, אבל טרגדיה שחווה הותירה חותם על התפתחותו כנער, ויותר מאוחר כאדם בוגר. בתוך כשנה אחותו ואחיו החורג מתו משחפת, ואמו הלכה לעולמה ממחלת מסרטן. ג'ובראן נותר בבית עם אחות נוספת בלבד. בפניה אף הביע משאלה: אם ימות אף הוא, אמר לה, הוא רוצה להיקבר בעיירת ילדותם בלבנון.
ג׳ובראן פרסם 12 ספרים. הוא חשב בערבית אבל כתב לרוב באנגלית. סגנונו ותכניו נחשבים למרדניים, שהקדימו את דורו. הוא הטיף למוסר אוניברסלי, צייר קרוב ל־700 ציורים ויבולו האמנותי שימש השראה לסרטים, לנאומים ולשירים. ספרו "הנביא", שפורסם ב־1923, גילם את תמצית מחשבותיו. במרכזו עומד הנביא אל־מוסטפא, הניצב לפני הפלגה למולדתו. אלא שבדרך הוא נעצר על ידי קבוצת אנשים שעימם הוא מנהל שיח אידיאי על הנושאים המהותיים של החיים - מאהבה וכסף ועד אוכל ונתינה.
"הנביא" נחשב ליצירה שהושפעה ממכלול הדתות. ג'ובראן הושפע מהמיסטיקה הסופית של האסלאם, אך גם הוקסם מהאמונה הבהאית ומרעיונות תיאולוגיים שטיפחו יוצרים אמריקנים כגון וולט ויטמן ורלף אמרסון. הספר תורגם ליותר מ־100 שפות, כולל לעברית (בידי נועה זאלוד, בהוצאת מודן, 1990). רק בארה"ב מכר הספר יותר מ־9 מיליון עותקים ברבות השנים. הצלחתו של ג'ובראן היתה כה גדולה, שהוא הוכתר לדיקן הספרות הלבנונית המודרנית, אייקון לאומי לבנוני בעל מעמד בינלאומי. במערב משווים את כתביו לאלו של דנטה. "האיש עם המכחול והעט".
שני דברים סירב ג'ובראן לעשות בחייו - לשאת אישה ולקבל את האזרחות האמריקנית. למרות שהיו נשים בחייו, הוא סירב למסד קשר משפחתי, אולי מפחד לגרום צער לאחרים אם ימות, בדומה לצער שחווה כאשר מחצית ממשפחתו מתה בתוך שנה. ואכן, הוא בעצמו מת צעיר, בגיל 48, ממחלת כבד שנגרמה, ככל הנראה, משתייה מופרזת ומעישון.
לאחר מותו נזכרה אחותו במשאלת הלב שאחיה הביע בפניה, להיקבר בעיירתם בשרי שבלבנון. ב־1931 האחות רכשה את מנזר מר אליאס, מבנה מהמאה השביעית בעיירה, ושם קברה אותו. במקום נוסד גם מוזיאון הפעיל עד היום, ובו מוצגים חפציו האישיים, מכתביות מקוריות מחדרי העבודה שלו מתקופת שהותו בבוסטון ובניו יורק ועוד 450 מציוריו המקוריים, פרי מכחולו.
מתחם הקבר והמוזיאון למורשתו של ג'ובראן, בעיירה בשרי בלבנון
פרנק סלאמה, נוצרי מרוני לבנוני, הוא כיום פרופסור בבוסטון קולג׳ שבארה"ב. לאחרונה פרסם ספר מחקרי על יהודי לבנון, המתבסס בחלקו הארי על מקורות לבנוניים מקומיים משנות ה־20 של המאה הקודמת - עת הוקמה לבנון הגדולה כפי שהיא בגבולותיה של היום. סלאמה ביקר במוזיאון בבשרי ב־1986, ביקור שבשיחה עימי השווה לביקור בוותיקן. באותן שנים, סוריה שלטה בלבנון, ובביקורו במוזיאון ראה סלאמה מנורה ניצבת על אחד הרהיטים של ג'ובראן. סקרנותו גברה כשהבחין שליד המנורה לא צורף כל כיתוב או הסבר.
כשפנה סלאמה למדריך במוזיאון, זה הסביר לו כי אין המדובר במנורה יהודית, אלא בפמוט בעל שבעה קנים. לדברי סלאמה, אותו מדריך התעקש כי ג'ובראן שנא יהודים - ואכן הנרטיב שלפיו המשורר החזיק בדעות אנטישמיות מוצקות (כיאה לתקופה), טופח על ידי הסורים ועל ידי פרנסי המוזיאון. ובכל זאת, סלאמה לא השתכנע.
בשנות ה־20 של המאה הקודמת ראה אור בביירות שבועון בשפה הערבית בשם ״אל־עאלם אל־איסראילי״ - העולם היהודי. המונח "אל־איסראילי" הוא תרגום של המילה בצרפתית Israelites, המתייחס ליהודים ואינו קשור לישראל של ימינו. אותו שבועון התמקד בידיעות מהעולם היהודי בלבנון, ועם השנים הפך לביטאונה של הקהילה היהודית הלבנונית בתפוצות.
השבועון דגל במתן זכות ליהודים להקמת בית בארץ ישראל. בין היתר, פורסמו בו ראיונות עם זאב ז׳בוטינסקי, אחד העם ודמויות ציוניות אחרות. במהדורת אוגוסט 1931 פורסמה בו מסה קצרה על אודות ההלוויה שנערכה לג'ובראן ח'ליל ג׳ובראן. מהכיסוי העיתונאי, שנכתב בלשון אוהדת, מתברר כי הקהילה היהודית בלבנון רחשה כבוד למשורר, והביעה צער על מותו.
כריכת "הנביא" בעברית. נמכר ב-9 מיליון עותקים בארה"ב
מסע ההלוויה יצא ברגל מנמל ביירות ועד לעיירה בשרי - מרחק של כ־80 קילומטרים. בדרך, המלווים עברו בכ־20 כפרים, כדי לאפשר לתושבים לחלוק כבוד אחרון לדמות הנערצת. כל הסלתה והשמנה של לבנון השתתפה במסע, ובהם בלט ראש הכנסייה הנוצרית איגנסיוס מובארק, שהיה ידוע באהדתו ליהודים וצידד בצורך בבית לאומי עבורם בארץ ישראל.
במאמר ב"אל־עאלם אל־איסראילי" מתואר כיצד בחורי תנועת מכבי בלבנון (שעם חבריה נמנתי אני שנים רבות לאחר מכן) וכן פעילי תנועת הצופים (שאחותי נמנתה עם חבריה), צעדו לצד ארונו של ג'ובראן לאורך כל הדרך; לבושים בבגדי חג, נושאים את דגלי שתי התנועות היהודיות. זאת ועוד, במאמר מוזכר ארגון ״חסד של אמת״, חברה קדישא של הקהילה היהודית בלבנון, כמי שנטל חלק בארגון ההלוויה. במסע אף השתתפו נציגי "הכנסת אורחים״ ו״מתן בסתר״ – מוסדות שהיו פעילים מאוד בקהילה היהודית בלבנון של התקופה.
כל אלה מעידים כי הקהילה היהודית בלבנון כיבדה את ג'ובראן; האנטישמיות, אם כבר, היתה נחלתם של הסורים, שניסו להלביש על המשורר תפיסה אנטי־יהודית.
לג׳ובראן היו דעות מוצקות בנושאים פוליטיים וחברתיים. למרות שהתרחק מפוליטיקה, הוא נחשב לאוונגרד, אמיץ ופורץ דרך. הוא סירב לכהן כשר בלבנון, אך תמך בפומבי ובהתמדה בזכות הנשים לבחור בבחירות, כאשר בארה״ב טרם הוענקה זכות זו לנשים. הוא האמין בשבירת מוסכמות של חברה פטריארכלית, והימנעותו מנישואים, כדי לא להמיט צער על אלמנתו לעתיד - היא עוד נדבך לתפיסת עולם זו. ידוע כי ג'ובראן שמר אימונים למרי הסקל, מנהלת בית ספר בבוסטון שלקחה אותו תחת חסותה לאחר הטרגדיות המשפחתיות שחווה. היא עודדה אותו לכתוב ולצייר - ואף התאהבה בו.
ג'ובראן מתח ביקורת על הכנסייה הנוצרית. בהיותו נוצרי, הוא אמנם נזהר מדברי כפירה, אבל הדגיש ללא מורא את הבדל בין ישו של נצרת - השייך לכלל הנוצרים - לבין ישו של הכנסייה. בעיניו, הכנסייה היתה עושקת הציבור. הוא התפאר באהבתו לשלוש הדתות המונותאיסטיות, כדי להפגין זאת.
בזמן נעוריו ובגרותו בבוסטון, ג'ובראן התרועע עם יהודים, רוסים ואיטלקים - שכניו לשכונת המהגרים בדרום העיר. הוא אף כתב למרי הסקל על חוויותיו ״היהודיות״ בניו יורק. במכתב, סמוך למעבר לניו יורק בשנת 1911, כותב בין השאר ג'ובראן: "כל אדם שני שאתה רואה ברחובות ניו יורק הוא יהודי; ובצהריים, כשאנשים יוצאים לאכול, אתה רואה רק יהודים. ראיתי אלפים מהם צועדים בשדרה החמישית. המראה מעורר את הדמיון ומעורר מחשבה. הוא מזכיר את דברי הימים של היהודים כעבדים בבל, ואת ימי אומללותם בספרד. זה גורם למשורר לחשוב לעומק על עברם במצרים ועל עתידם במדינה הזו".
השפעתו של ג'ובראן היתה גדולה על ציבור רחב בארה"ב. מספרים שאלביס פרסלי נהג לקרוא לאמו החולה קטעים מ"הנביא". ג׳ון לנון העריץ אותו ויש האומרים כי גם הנשיא רוזוולט. בשנות חייו המעטות נהפך ג'ובראן מסופר שנולד בפרובינציה עות'מאנית בלבנון, לאמן אמריקני המביע דעות בעלות אופי אוניברסלי. אם יש משפט המייצג נאמנה את דמותו ומחשבתו, הוא זה שביקש לחרוט על קברו בעיירה בשרי: "אני עדיין חי כמוך. עצום את עיניך והסתובב. תמצא אותי לידך".
יצחק לבנון נולד בביירות, כיהן כשגריר במצרים וכיום הוא מרצה במרכז הבינתחומי הרצליה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו