בינואר 1945, בשלהי מלחמת העולם השנייה, מצבו של הצבא הנאצי בחזיתות היה בכי רע. יחידות שלמות נפלו בשבי הסובייטים שתקפו ממזרח ובעלות הברית ממערב. באחת מאותן קבוצות שבויים רבות מספור מצאו החיילים הסובייטים קצין בדרגת "האופטמן", המקבילה לסרן, בשם וילהלם (וילם) הוזנפלד.
* הסרט "יומנו של נאצי", שיצר חנוך זאבי ישודר ביום רביעי, ערב יום השואה, בשעה 21:30 בכאן 11
מסמכיו גילו שהצטרף למפלגה הנאצית כבר ב־1935, כשהדבר עוד לא היה בבחינת חובה לכל החפץ בקריירה מוצלחת. אם לא היה די בכך, הבירור העלה שהקצין המבוגר (בן 50) עסק בתפקידיו האחרונים בחקירת אסירים פולנים משתתפי המרד נגד הכיבוש הגרמני, ושלח אותם למעצר. מבחינת המנצחים הסובייטים, כל החלקים השתלבו לכדי תמונה ברורה: בידיהם נמצא עוד נאצי מתועב שראוי לעונשים קשים. הוא נידון ל־25 שנות מאסר עם עבודות פרך בגין פשעי מלחמה וכצפוי לא שרד אותן, ומת במחנה סובייטי בקרבת העיר סטלינגרד ב־1952.
אלא שהאופטמן הוזנפלד היה רחוק מאוד מלהיות קצין נאצי רגיל. אילו למשפט שלו היו מגיעים כמה עדי מפתח, התמונה שהיתה מצטיירת בעיני שופטיו היתה עשויה להיות שונה בתכלית. אחד מאותם עדים יכול היה להיות לאון וורם, יהודי מוורשה שנשלח ברכבת לטרבלינקה, אך הצליח לברוח מהקרון. הוא התגנב חזרה אל בירת פולין וניצל בזכות הוזנפלד: הקצין הגרמני סיפק לו זהות מזויפת ומקום עבודה נקי מכל חשד. וורם לא היה לבד. במתקן הספורט שתחת ניהולו, אשר שימש מתחם הכושר של הצבא הגרמני, העסיק הוזנפלד בחשאי עוד עשרות עובדים, שאילולא הוא היו נידונים למוות - חלקם יהודים וחלקם פולנים קתולים שהיו מבוקשים על ידי הגסטפו. אלה לא היו סיפורי ההצלה היחידים. בנובמבר 1944 מצא הוזנפלד בין הריסות הבתים של העיר החרבה יהודי מפוחד ורעב, וסייע לו לשרוד עד לשחרור ורשה בידי הצבא האדום. לניצול קראו ולדיסלב שפילמן, וסיפורו המיוחד הונצח בסרט "הפסנתרן" של הבמאי רומן פולנסקי.
תפיסה הומניסטית
כיצד מעשים מנוגדים כל כך - ההצטרפות מרצון למפלגה הנאצית והצלת יהודים כעבור כמה שנים - מתיישבים יחד במוחו ובגופו של אדם אחד? הפתרון לשאלה נמצא ביומנים שניהל הוזנפלד במהלך מלחמת העולם השנייה ובמכתבים ששלח הביתה, לכפר הקטן טלאו, לאשתו אן־מארי ולחמשת ילדיהם. הסופר הגרמני הרמן וינקה נחשף ליומנים ב־2011, כאשר פגש רופא זקן ושמע ממנו על חומרים היסטוריים לא שגרתיים של הוריו. לזקן קראו דטלב הוזנפלד, והוא היה אחד מילדיו של וילם.
וינקה עשה קריירה ארוכה בתחום העיתונות. בעבר שימש, בין היתר, כתב התקשורת הגרמנית ביפן, בצפון אמריקה ובמדינות הבלטיות, אך התפרסם במיוחד בזכות ספרים שכתב על הפרקים האפלים בהיסטוריה של ארצו. בשיחה עם "ישראל היום" הוא מודה שיומני הוזנפלד ריתקו אותו מייד. כעבור ארבע שנות מחקר פרסם וינקה ספר על הוזנפלד, שתרגומו לעברית עתיד לצאת לאור בקיץ השנה בהוצאת "כותרים".
מדוע דווקא הוזנפלד עבר את כל הדרך מהתלהבות והערצה להיטלר אל עזרה לקורבנות תוך סיכון עצמי? מדוע עמיתיו לצבא לא עברו שינוי דומה? על השאלות המרכזיות האלה קשה לענות גם עכשיו, אבל וינקה מנסה למצוא את התשובות.
יומניו ותמונותיו של הוזנפלד // צילום: מאיה הפקות בע"מ
"אני חושב שהוזנפלד ניחן במצפן מוסרי פנימי ברור", אומר וינקה, "שיסודותיו באו משני מקורות - אמונה נוצרית כנה ועקרונות תנועת הנוער ואנדרפוגל (Wandervogel, "ציפורים נודדות", אשר ביקרה את השפעות העיור והתיעוש ודגלה בערכי חירות הפרט והשיבה לטבע) שאליה הוא השתייך. וילם היה מפעילי התנועה בכפר מגוריו עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, ואחריה כבר עמד בראש הקן המקומי, דבר שהרגיל אותו לעמוד על שלו אל מול הביקורת של הכנסייה, של כמרים או של אנשים אחרים. בין מלחמות העולם הוא היה מורה, ותפיסתו החינוכית התאפיינה בגישה הומניסטית ומתקדמת - רחוקה מאוד ממה שהיה מקובל אז בחברה גרמנית. הוא שאף להבין לנפשם של הילדים ולשכנע את עמיתיו המורים שעליהם לשמש דוגמה מוסרית לתלמידים. כבר אז ההתנהגות הזאת הביאה לחיכוכים עם איגוד המורים הנאצי, שבו רוב המורים היו חברים".
ובכל זאת, האדם הזה השתפך בדברי שבח להיטלר, צעד נמרצות במצעד הנאצי בנירנברג ומחא כפיים לכיבושים המהירים של הצבא הגרמני.
"זה באמת הפרדוקס. הוא היה קצת נאיבי לגבי היטלר, כוונותיו והאידיאולוגיה שלו. ואז באה מלחמת העולם השנייה. הוזנפלד הוצב תחילה בעיר הפולנית פביאניצה, והוטל עליו להקים מחנה מעצר לשבויים פולנים. מן היום הראשון הוא גילה אנושיות ודאג לבני אדם באשר הם. זאת היתה התנהלות לא טיפוסית עבור הצבא הגרמני. כך, למשל, אישה פולנייה הגיעה אליו וביקשה שלבעלה הכלוא במחנה יתאפשר לצאת ממנו כדי לעזור לה בעבודות השדה, אחרת המשפחה תגווע ברעב - והוזנפלד נעתר. הוא התעניין בחיי האוכלוסייה הפולנית, ובמקום לבקר בכנסייה פרוטסטנטית בהנהגת כומר גרמני, כפי שהיה נדרש מקציני וורמכט, הלך לכנסייה פולנית קתולית. ככל שנחשף למציאות החיים תחת הכיבוש הגרמני, ככל שראה את האכזריות של הצבא הגרמני כלפי השבויים הפולנים או כלפי העילית הפולנית דוגמת הכמרים - כך הבין את המשמעות האמיתית של המכונה הנאצית. במהרה ההבנה הזאת הביאה אותו לצומת מוסרי, שבו צריך היה להחליט אם להישאר בצד הדיכוי או לסייע למדוכאים, בין אם הם פולנים קתולים ובין אם הם יהודים. הוזנפלד בחר בדרך שהיתה בשבילו מזוהה עם המוסר".
לא קנה את התעמולה
"אם מסכמים את התיאורים שמופיעים ביומנים ובמכתבים שלו, ומוסיפים לכך את העדויות שסיפקו הניצולים אחרי המלחמה, מתברר שהוא הציל בדרך זו או אחרת לא פחות מ־60 בני אדם, אולי אפילו יותר", אומר וינקה.
וינקה (משמאל) וזאבי. "כמורה, הוזנפלד שאף להבין לנפשם של הילדים" // צילום: אקהארד שולץ
"27 מתוכם, חלקם יהודים, הועסקו על ידיו במתקן הכושר הצבאי בוורשה. ב־1944 הם חששו שהמפקדה הגרמנית עלולה להעביר את הוזנפלד מפיקוד על המתקן ולשלוח אותו מן העיר לאחת היחידות הלוחמות. כדי למנוע זאת הם כתבו מכתב מרגש ומצמרר, ובו שיבחו אותו בלי להסגיר מה באמת הוא עשה בשבילם. זהו אחד המסמכים המדהימים ביותר שהחזקתי בידיי".
הוזנפלד לא היה קצין בכיר, ואף על פי כן ידע היטב על הזוועות שהגרמנים מבצעים. האם זה מפריך את התירוץ הרגיל שנשמע מפי חיילי וקציני הוורמכט - "היינו ברגים קטנים, לא ידענו, לא שמענו, לא ראינו"?
"כמובן. הרבה מן האכזריות הוא ראה בעיניו. במכתבים לאשתו הוא מספר על הזוועות שמבצע הצבא הגרמני על יחידותיו השונות. אלה לא רק חוויות אישיות, אלא אוסף של עדויות מפי עמיתיו לצבא. הוזנפלד רצה לדעת מה באמת קורה בחזית. הוא ביקר חיילים פצועים שהועברו לטיפול בבתי חולים בוורשה, שוחח עימם ושמע מהם את האמת על המתרחש באזורי הכיבוש הגרמני בשטחי בריה"מ. הייתי אומר שלפחות מקיץ 1942 הוא לא האמין אפילו למילה אחת מן התעמולה הנאצית. הידיעות על פשעי עמו גרמו לו לזעזוע ולסלידה ממש. לאחר שחזה בחיסול גטו ורשה, כתב הוזנפלד ביומן דברים מדהימים בחריפותם: 'ברצח ההמוני של היהודים הפסדנו את המלחמה. הבאנו על עצמנו קללת נצח ולעולם נישא אות קלון זה. איננו ראויים לחמלה ולרחמים. כולנו שותפים לאשמה'".
וינקה מספר כי הוזנפלד - מודע לדברים החריגים שכתב - חשש שהם עלולים להתגלות, ולכן גם אשתו ביקשה ממנו להיות זהיר יותר. "אני משתדל להבין מדוע בכל זאת המשיך לכתוב, ומעריך שהסיבה נעוצה ברגש האשמה על מה שעמו עושה", מסביר הסופר, "הוזנפלד ראה כיצד בשמו ובשם גרמניה מתבצעים הפשעים הנוראים ביותר, וניסה למחות בדרך היחידה שעמדה לרשותו, באמצעות התיעוד עבור אחרים, אולי אף עבור הדורות הבאים. ייתכן שמה שהניע אותו, אחרי שאמונתו בעם הגרמני קרסה, זה הרצון התת־מודע להיתפס. כעבור שנים, בשבי הסובייטי, הוא התייחס לגורלו בהשלמה, משום שראה בו ובאסונות הקולקטיביים שהתרגשו על העם הגרמני, מעין עונש משמיים".
אולי המחשבות על תגמול משמיים לא היו רחוקות מן האמת, לפחות במקרה הפרטי של הוזנפלד. אחרי המלחמה, כמה מן היהודים שהציל ניסו לפעול מול השלטונות הפולניים כדי לשחרר אותו, אך לשווא. ולדיסלב שפילמן פנה למוסד יד ושם ב־1998, שנתיים לפני שנפטר, בבקשה להכיר בקצין הגרמני כחסיד אומות העולם. לפני שהעניקה את התואר, נדרשה הוועדה לציון חסידי אומות העולם לוודא שהוזנפלד לא לקח חלק בפשעי מלחמה. יומניו ומכתביו, יחד עם אישור מן הוועדה הפולנית לחקר פשעי מלחמה נאציים, סייעו להפריך את החשד שלצד מעשי ההצלה הוא ביצע גם פשעים שיש עימם קלון.
שלב ההתפכחות
למרות ההכרה מ"יד ושם", כמה מסימני השאלה והדילמות המוסריות נותרו בעינם. הרי בכל שנות המלחמה הוזנפלד המשיך לפעול כקצין גרמני מסור, תרם את חלקו למאמץ המלחמתי הנאצי ואולי הביא למותם של אלה שלחמו נגד הגרמנים או מרדו בהם. האם מי שהציל ביד אחת והרג ביד אחרת יכול להיחשב גיבור? והאם מי ששנותיו המוקדמות מוכתמות בכתם ההשתייכות לתנועה הנאצית ראוי לכבוד של חסיד אומות העולם?
השאלות האלה התעוררו כאשר בכפר טלאו נולד הרעיון לקרוא לבית הספר המקומי על שמו של הוזנפלד. הקולנוען הישראלי חנוך זאבי, שביים והפיק, בין היתר, את סרט התעודה המדובר "ילדי היטלר", שמע על היוזמה ונמשך לוויכוח. "המתנגדים טענו שלא נכון להנציח את שמו של נאצי, וזהו בוודאי נימוק הגיוני", הוא מספר, "אולם מאחוריו הסתתר עוד שיקול שאיש לא העז להשמיע - אם מתחילים להיזכר במעשיו של הוזנפלד, הרי זה רק עניין של זמן שגם לגבי יתר תושבי הכפר ישאלו את אותן השאלות: מה הוריהם וסביהם עשו במלחמה?"
זאבי החליט להתחקות אחר המאבק הפומבי בטלאו והגילויים ביומנו של הוזנפלד. את התוצאה המסקרנת - הסרט "יומנו של נאצי", שהופק בתמיכת תאגיד השידור הציבורי "כאן" - יציג לקראת יום השואה.
"אני לא מחפש להלל את הוזנפלד", אומר זאבי. "להפך, חשוב לי שהצופים ינועו באי נוחות על הכיסא, מכיוון שאין שום כוונה להחביא את היותו קצין נאצי. הייתי בהלם כשגילינו כיצד העביר, כמורה בטלאו, שיעור ב'תורת הגזע'. עם זאת, היומנים מגלמים את השינוי שעבר, שהתחיל בשלב הפקפוק. 'לא יכול להיות שהיטלר יודע מה החיילים שלו עושים', הוא כתב אז, 'כי אחרת לא היה מאפשר לזה לקרות'. אחרי כן בא שלב ההתפכחות, שבו הוזנפלד התחיל להסיק מסקנות, כתב שהוא 'מתבייש להיות גרמני' והגיע לתובנות חד־משמעיות. הוא תיעד משאיות גז מיוחדות, את הטבח המבוצע ביהודים בגטאות, את חיסול הקהילות הקטנות בגיאיות וביערות, וחזה שהעם הגרמני יצטרך לתת דין וחשבון על הפשעים האלה".
מדוע האשמה שהוא הרגיש לא היתה נחלתם של 8.5 מיליוני העמיתים שלו למפלגה הנאצית, ושל מיליוני גרמנים נוספים?
"להוזנפלד עצמו לא היה ספק באשר לאחריות המשותפת של העם הגרמני. 'גם ילדינו שאינם אשמים ייפגעו מכך', הוא סיכם באחד ממכתביו. הדברים שתועדו על ידיו בזמן אמת נותנים תשובה מוחצת למכחישי השואה המתרבים בימינו, הרוצים לשכנע שהשואה כלל לא היתה, או שהיקפי השמדת היהודים היו קטנים. הוזנפלד היה בשר מבשרם של הגרמנים הנאצים, בדיוק כמו ילדי הצמרת הנאצית והמעטפת הקרובה שלהם, שאותם ראיינתי בסרטיי הקודמים, ולכן לעדויות המרשיעות שלהם יש משקל מכריע. בעבר עסקנו רבות בעדות הקורבנות, ועכשיו, כדי לשמר את הזיכרון, הגיע הזמן להביט באלה שעשו לנו את הנורא מכל ולשרטט את פני הרוע".
* הסרט "יומנו של נאצי", שיצר חנוך זאבי ישודר ביום רביעי, ערב יום השואה, בשעה 21:30 בכאן 11
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו