השיר "כאן השיריוֹנים", בשינוי קל, "כאן השריוּנים", הפך להמנון הפריימריז בליכוד ובעבודה. מועמדים מאוכזבים מבקשים לשפר את מיקומם על ידי ריצה למתחם המבוצר של "המשוריינים".
'לשריין' הוא פועל חדש שמקורו במילה המקראית שריון. לעקרון השריוּן ותק לא מבוטל, וכבר ב-1944 נכתב ב"על המשמר" על הצעה לשריין מקומות עבודה לעולים חדשים במוסדות ההסתדרות והמדינה שבדרך. העיקרון מתייחס לעניינים מגוונים. ב-1962 נכתב על "הצורך לשריין תקציבים לקליטת העולים מדרום אמריקה". שנה אחר כך נטען שיש "לשריין שטח לנמל תעופה המתאים למטוסים על קוליים, ויו"ר הכנסת הציע ב-1959 "לשריין את שיטת הבחירות". שימוש אחר המוכר גם היום הוא "שריון תאריך" לצורך אירועים.
הדיון בשריון מקומות ברשימות לכנסת ולמוסדות נוספים מוכר החל משנות השבעים. מזכ"ל ההסתדרות ירוחם משל תבע ב-1970 "לשריין נציגות מתאימה למקומות העבודה בייצוג המפלגתי". חברות מפלגת העבודה תבעו ב-1971 לשריין להם 25 אחוז במרכז המפלגה. מעט קודם לכן, ב-1968, הציע ספיר לשריין מקומות לצעירים בוועידה. השריון נועד אפוא במקורו לצורך אפליה מתקנת, גרסה של התקינות הפוליטית בתקנוני המפלגות, והוא נולד במסדרונות המפלגה השלטת דאז, מפא"י. השריון בגרסת 2019 נועד להעצים את השפעתו של יו"ר המפלגה על הרשימה, תוך כדי שימוש במונח צבאי אחר: הצנחת מועמדים.
מה נאה ביתך, איכר, ג'ירופלֶה ג'ירופלָה
ואם ב"כאן השריונים" עסקינן, זה המקום לעדכון ביחס להמנון השריון שנכתב בידי חיים חפר. שלא במפתיע זהו שיר הלל לכוחו ועצמתו של החיל. למשל: "שוב השמש מלבנת בנשימה חמה, שוב פוקדת האנטנה: קום למלחמה! שוב אל יום קרבות נצא נא, שוב נהיה ראשונים: כאן השריונים! כאן השריונים!". השיר נכתב למנגינה צרפתית של השיר ג'ירופלֶה-ג'ירופלָה. המקור בשיר ילדים עתיק, אך הוא זכה לגרסה אנטי מלחמתית מובהקת בביצועו של איב מונטאן, ובניכוס שלו לשיר השריונים יש מידה לא מבוטלת של ציניות.
וזהו נוסח השיר, בתרגומו של גידי רוזנטל, שנפל במלחמת יום הכיפורים, מתוך הספר שיצא לאחר מותו "הה ברברה, איזו זנות המלחמה":
מה נאה ביתך, איכר, ג'ירופלֶה ג'ירופלָה/ בגנך שושן פורח, האביב נפלא/ בחלון אודם רקיע עם שקיעה -/ את ביתך המטוס ישרוף, המטוס ישרוף.
מה פורה שדך, איכר, ג’ירופלֶה ג’ירופלָה/ אסמך שופע בר, החיטה בָשלה/ קול מנוע במוסך צוהל ברון -/ את שדך המטוס ישרוף, המטוס ישרוף.
ובתך אף היא, איכר, ג’ירופלֶה ג’ירופלָה/ מתוקה מדבש, איכר, ויופייה נפלא/ דובדבן שפתיה, שערה חלק -/ את בתך החייל יאנוס, החייל יאנוס.
חזקים טובים בניך, ג’ירופלֶה ג’ירופלָה/ לַקהל עִם חג נותנים הם בשירה קולם/ עוד שמונה ימים יקחו אותם מכאן -/ את בשרם העורב יאכל, העורב יאכל.
כל עוד קרב יהיה בארץ נהיה אחים/ לא הטוב ישלוט כל עוד ישלוט קול תותחים/ ישתיקוך כמו כלב במִרמה, וכל זה/ על לא כלום לשווא, על לא כלום לשווא.
יידיש ועברית, בין השפחה והגברת
בכינוס לשון ראשון 12, שנערך בשבוע שעבר בראשון לציון, התקיים ערב מחווה לסופרת נאוה סמל, שהלכה לעולמה לפני כשנה וחצי. נאוה עסקה רבות בחיבור בין מקורות משפחתה ויהודי אירופה בכלל בארצות הגולה, לישראל החדשה. לעיסוק הזה היה גם פן לשוני, והוא המלחמה בין היידיש והעברית.
בעניין זה הציגה ד"ר דלית אסולין מהחוג ללשון העברית באוניברסיטת חיפה את תולדות המאבק בין שתי השפות, מלווה באיורים וקריקטורות מן העיתונות במעבר המאות הקודמות. ויש הפתעות. הגרסה המקובלת היום לפיה יידיש היא שפת העבר ועברית שפת העתיד לא הייתה מובנת מאליה. במאה ה-19 דיברו על עברית ויידיש כעל שתי נשים, רות ונעמי, שתי נשים שיש ביניהן היררכיה. ואולם, מי הייתה רות ומי הייתה נעמי?
לכאורה, היום היינו מקשרים את רות עם העברית. רות הצעירה, המואביה, שחוזרת עם נעמי חמותה העצובה לארץ יהודה ועוזרת לה בשנותיה האחרונות, והיא הסבתא של דוד המלך, כלומר, העתיד אצלה. אבל אז, היה ברור שרות היא דווקא היידיש - הצעירה, הפורחת והמתחדשת, בעוד נעמי היא העברית, הבכירה, המיוחסת, המכובדת. רות היא גם גיורת, כמו היידיש שהיא במקורה שפה גרמנית שהתייהדה. רות, יידיש, היא העתיד. בתחילת המאה ה- 20 היו שחשבו שיידיש היא שפת העתיד של העם היהודי. ב-1939 דיברו יידיש 11 מיליון איש, יותר ממספר דוברי העברית היום, שהוא מספר דוברי העברית הגדול ביותר מאז ומעולם. יהודים אשכנזים דיברו יידיש עוד מימי הביניים. יידיש הפכה במהלך המאה ה-19 לשפת תרבות, ספרות, שירה ותיאטרון. לרגע אחד היה נדמה שהיא יכולה להפוך לשפה הלאומית של יהודי מזרח אירופה, שיקימו במזרח אירופה תרבות יהודית-חילונית, לא ציונית, ביידיש.
אי אפשר היה לדמיין שהשפה הנשמעת יום יום ברחבי וורשה, ניו יורק, בואנוס איירס, בכל מקום שחיו אשכנזים יהודים, תיעלם. אי אפשר היה לחשוב על כך שתרבות יידיש הגדולה תילמד בחוג קטן באוניברסיטה, ושכדי לשמוע ילדים מדברים יידיש נצטרך לנסוע עד למאה שערים. העברית לעומתה דוברה במאמץ גדול בפי מעטים. ב-1900 היו בארץ ישראל רק כמה מאות שדיברו עברית כשפת יום יום. על פי עדויות מן התקופה אפילו ילדים בבתי ספר עבריים דיברו יידיש בהפסקות. אי אפשר היה לנחש אז שהעברית תנצח.
כאן נכנס לתמונה הדימוי הידוע: יידיש היא השפחה. העברית, נעמי, היא הגבירה. גם כאשר היידיש הייתה דומיננטית ההיררכיה נשמרה, יידיש ממשיכה להיות רות, היא המשרתת, היא השפחה, שפה עממית, שפה לא מכובדת, שפת המטבח. אוהבי היידיש נלחמו בדימוים האלה, וחלמו להוציא את היידיש מהמטבח, ולהפוך אותה לשפה מכובדת.
העיתונות היידית והעברית של אותן שנים הרבתה להציג את היידיש והעברית כשתי נשים, ונתנה לכך ביטוי בקריקטורות. את הקריקטורות אסף ופרסם היידישיסט יהושע "שיקל" פישמן. בקריקטורה אחת ניתן לראות את נחום סוקולוב, שכתב גם עברית וגם יידיש, כשלצדו שתי נשים, דמות שפחה ודמות גבירה. העברית לובשת שמלה מפוארת, היידיש היא שפחה צעירה ועגלגלה. הטקסט היידי מספר לנו שנחום סוקולוב הוא ביגמיסט, כי הוא כותב גם בעברית וגם ביידיש. מסתבר שיש לפנינו משולש רומנטי, שתי נשים נלחמות על לבו של גבר אחד, ובהשאלה, שתי שפות שנלחמות על אהבת העם היהודי, אחת מבוגרת, מכובדת ומיוחסת, השנייה צעירה ולא ממש מכובדת. במי יבחר העם? אולי יבחר בשתיהן, אבל יש לשמור על הבדלי מעמדות. העברית תהיה האישה החוקית, ויידיש השפחה הופכת להיות פילגש.
שתי שפות שנלחמות על אהבת העם היהודי
דימוי הפילגש בא לידי ביטוי בקריקטורה נוספת. ביאליק הולך ברחוב עם אשתו, העברית, הלבושה בבגדים נאים. מי מציצה מעבר לכביש? זו היידיש, עם סינר, צעירה ויפה, וחובקת ילד, ממזר, בן לא חוקי שילדה לביאליק, והילד צועק טאטע!, "אבא".
היידיש כבן לא חוקי
השאלה שעמדה בפני ביאליק ואחרים באותה תקופה הייתה קשה: עברית או יידיש? העברית אצילית יותר, אבל יותר קל לכתוב ביידיש. יותר מכובד לכתוב בעברית, אבל האם יש שם תשוקה או "חשק"? האם יש עסיסיות ביצירה?
ביאליק זנח את היידיש לטובת העברית, ועל פי הקריקטורה התכחש ליצירותיו ביידיש. לעומתו, י.ל פרץ בקריקטורה הבאה בוחר בשפחה, ביידיש, והופך אותה לאישה מכובדת. היא עדיין ענייה, אין לה נעליים, אבל הוא בוחר בה בכל זאת, והעברית המפוארת נשארת יושבת לבדה. ביאליק, סוקולוב, פרץ ואחרים נקרעו בין היידיש לעברית, בין הגבירה והשפחה. אין מדובר בהכרח במחנות שנלחמו אלה באלה. בשלב הראשון אותם אנשים ממש היו אחראים הן לתחיית היידיש והן לתחיית העברית.
העברית המפוארת נשארת לבדה
בקריקטורה האחרונה ניתן לראות את עלייתה של השפחה, וזאת במקום מחייתה של היידיש בעולם החדש - בארצות הברית. השפחה לשעבר לבושה בהידור, ואילו העברית הקשישה מבקשת נדבה. העברית היא עיתון הדואר, שבועון עברי שיצא בארה"ב ונאבק על קיומו. היידיש שעלתה לגדולה, מוציאה מהארנק כמה מטבעות, ותורמת לגבירה המכובדת שירדה מנכסיה. גלגל השפות ממשיך להסתובב.
איך שגלגל השפות מסתובב לו
אז מאיפה הגיעה אלינו הסבבה?
הדיון ב"באסה סבבה" מן הטור הקודם הוליד שורה של תגובות והשלמות. אורי הייטנר כותב: "כשהייתי בסדיר הייתה אמירה שהצנחנים לקחו את הכותל בדמעות, גולני לקח את החרמון בדם, והנח"ל לקח את הבאסה בסבבה". הצייר אברהם אילת כותב: "לפני שנים רבות הייתה לשחקן שמעון ישראלי הופעה במועדון התיאטרון בחיפה ושמה: לקחת את הבאסה בסבבה. כרגיל אצלו: מסכת של שירים ומונולוגים. ביים: אילן תורן והיה לי העונג והכבוד לעצב את הבמה".
עוד כמה עדויות מגוונות מגיעות למקור המילה. אריאל קסטל זוכר ש"סבבה הוא הסמבוק השחור". רביב כותב: "בעבר, כך נדמה לי, מצאתי את המילה במילון ערבי במשמעות של "השלב שלפני האורגזמה". ייתכן שזה מקור הביטוי". קובי מלר שואל: "סברה נפוצה שהמילה 'סבבה' התעברה מצרפתית: קומו סאווא? (מה נשמע?) סאווא ביאן (הכל בסדר)". ההשערה הצרפתית מוכרת אך אין לראות בה את מקור המילה. השפעת הצרפתית על הסלנג העברי מוגבלת ואינה מתאימה ללוח הזמנים. יש אפילו טענה שסבאבה התגלגלה מביטוי המתייחס למסיבה: "מי סֶבָּא בא". חמוד ומופרך.
הבאסה של נערות כיכר תחריר
גם על 'באסה' הגיעו הערות מחכימות. אברהים אבו ח'ליל כותב כי "למילה באסה בערבית שתי קונוטציות שונות זו מזו כמרחק מזרח ממערב: האחת היא המילה بَأْس (באס) שאחד מפירושיה הוא "חסר תוחלת, מייאש". ילידי צפון אפריקה כשנשאלים "מה נשמע" הם עונים בביטוי הנפוץ "لابَأْس، لابَأْس" (לא באס, לא באס), כלומר לא רע, לא רע. מכאן נגזרת המילה המילה השניה بَأسَة (באסה) שמשמעותה "מקור לייאוש", וככל הנראה במובן זה מילה זו השתחלה לשיח העברי העממי.
מילה אחרת, פוגענית, היא البعصة (אלבעצה) שהסתננה אף היא לסלנג העברי, אך כפי שהודגש בכתבה מילה זו לא נהגית בחברת אנשים בעלי רמה תרבותית. את עיקרה של מילה זו ממלאת האצבע האמצעית, במגעים מיניים לא כשרים. הביטוי עשה שַמות בנשים והנערות שהעזו להשתתף בכיכר אלתחריר בקאהיר בימי האביב הערבי, או אפילו ביום יום כנוסעות התמימות המזדמנות במטרו הקהירי. "באסה" אינה רק ניסיון להחדיר את האצבע האמצעית לפי הטבעת, אפילו דרך השמלה או הג'ינס, אלא גם התנועה המגונה שעושים באצבע זו והמכונה תנועה מזרחית. קיום המילה והתנועה הוא ממאפייני בתי הבושת והח'מארות, המסבאות הזולות שבשולי השוליים של החברה הערבית, ומן הסתם גם הפלסטינית".
גולשים שונים סברו שמדובר במילה 'בסה', שפירושה ביצה. אין קשר בינה לבין באסה או בעצה, והיא נכתבת בערבית בַּסָּה, המזכירה את השורש העברי בצ"ץ, שממנו נגזרו בוץ וביצה. דב ששון מזכיר שבחיל האוויר בס"א הוא בסיס אספקה.
ובאשר לתהייה על תפוצת המילה 'גילגמש' במילון המילים השכיחות. מסביר דור: "גילגמש הוא שם משתמש לעורך מאוד פעיל וותיק בוויקיפדיה, והמיפוי של עמודי השיחה בוויקיפדיה ודאי יצר את ההטיה הזו בנוגע לתפוצת השם".
אין קשר לבאסה של נטע // צילום: ThinkStock
שוריינתם במקום סבבה? כנסו עכשיו לאתר הזירה הלשונית
• רוצים להישאר מעודכנים? בואו לאינסטגרם
• דודו פארוק מקונדומים, נטע ברזילי מפאייטים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו