הזירה הלשונית: היציאה של אבי גבאי

הציטוט של אבי גבאי מהישיבה הסגורה "אכלתי ממנה חרא", הציף את השיח הציבורי והאפיל גם על המילים שהטיח בציפי לבני בישיבה הפתוחה. 

'חרא' היא מילה מבוזה, מילת טאבו שלכאורה אין לה מקום במרחב הציבורי, אבל היא אחת המילים הנפוצות ביותר בעברית המדוברת, וזאת גם על פי בדיקה סטטיסטית שהוצגה באתר הזירה הלשונית בעבר. ה'חרא' מבוזה כבר במקרא. בהופעתה היחידה בספר ישעיהו יש לכתוב 'חראיהם', אך לקרוא במקומה "צואתם'. עם זאת, לסלנג הישראלי היא התגלגלה מן הערבית הפלסטינית.

החרא האפיל על המילים שהוטחו בה. ציפי לבני // צילום: אורן בן חקון

'אכל חרא' אינו אלא תרגום מיידיש: עסן דרעק, והיא מופיעה גם אצל הגששים, במערכון "שירים ושערים וטכנאים" של הגשש החיוור: "בסוף אנחנו שאוכלים את החרא". 'חרא' עצמה היא רבת שימושים. 'היה סרט חרא' – כלומר, גרוע. אדם רשע הוא 'חתיכת חרא', וגם "חרא של בן אדם", כפי שהונצח במערכון "הוא היה סקפטי" של החמישייה הקאמרית. אדם מצוברח "מרגיש חרא". ברקע מהדהד הציטוט "אתם נוער אתם? אתם חרא", מילקוט הכזבים המיוחס לאברהם שפירא. שפירא טען שהוא אמר דווקא "אתם בררה". 

'חרא' צץ לו גם בשירים. באתר זמרשת מושמע בחדווה שיר השטות "גימנזיסט חלב פרה, במקום חלב יצא חרא". ומאיר אריאל שר ב"זנב הלטאה של שיר המקצוע": "חתיכת בוץ עם חוש מאוד מפותח להוציא זהב מברארה – נרשמתי בשוק ההון המאובטח כחברה שמייצרת חרא".

היציאה (תרתי משמע) של אבי גבאי בהחלט אינה ההופעה הראשונה של 'חרא' בפוליטיקה הישראלית. שתי חברות כנסת לשעבר התכתשו ביניהן באחת מוועדות הכנסת. "אני לא מאמינה, היא אומרת לי חתיכת חרא", הטיחה רונית תירוש ביולי תמיר. "לא אמרתי חרא. אמרתי, יש לך חרא וזבל במערכת, תטפלי בה", ענתה יולי. רון קופמן עורר בשעתו סערה כנגד חברי כנסת שנסעו לדרום קוריאה ברדיו 102: "הדרעקס האלה יושבים באגם של חרא". רובי ריבלין, אז יו"ר הכנסת, הודיע שיגיש תביעת דיבה מטעם הכנסת. ולמי ששכח, החרא כיכב גם במערכת הבחירות של קדימה, בהנהגת שאול מופז, רגע אחרי שציפי לבני המובסת פרשה ממנה: "למה לאנשים טובים אסור להיכנס לפוליטיקה? פוליטיקה זה חרא".

תביעת דיבה נגד הדרעקס האלה. רובי ריבלין // צילום: קוקו 

ל'חרא' מילים נרדפות שמצאו אף הן מקום במרחב הציבורי, וביניהן 'דרעק' היידי-גרמני שהוליד את הביטוי 'חרא בלבן', שהוא תרגום/שיבוש מן היידיש: דרעק מיט לעבער (חרא עם כבד). הגידוף הנפוץ 'שיט' נשמע מהוגן יותר מ'חרא', שהרי הוא באנגלית הגלובלית, שלא לדבר על 'קאט זה בולשיט' של מירי רגב, מילולית: חתכו את החרא של הפר.

הפועל לחרבן התגלגל בדרך מפותלת במקצת. מקורו בפועל הערבי חַ'רְבּאן שפירושו מקולקל, פגום. מכאן נוצרה במילה חרבון, כלומר, תקלה, כישלון, וכן הניב "אכל חרבון". זה גם המקור לפועל בבניינים הכבדים: 'התחרבן', כלומר, התקלקל, 'מחורבן', כלומר גרוע, וגם 'חִרבן' במשמעות קלקל.

למה קקה? // צילום: getty images

הפועל לחרבן עבר לתחומי ההפרשות בזכות האותיות חר, המוכרות גם במילה שמקורה ערבי חרה (או חרא), או בלשון המקרא "חראיכם". "החריא" כמעט אינו בשימוש. בעבר זכה לגירסה "הכריע", ככתוב בשיר העממי: "ט"ו בשבט הגיע, והחמור הכריע. ט"ו בשבט עבר, והחמור גמר".

גם הצד השני של ההפרשות, מה שקרוי בלשון החרדית 'קטנים' מול 'גדוילים' משמש בסלנג במשמעות של ביזוי, תיעוב והשפלה. אדם שמזלזלים בו "לא משתינים לכיוון שלו", ובביטוי מהופך: "משתינים עליו", ואפילו "משתינים בקשת". על כך נאמר בביטוי צבאי המופיע בספר "נח יש רק בתיבה": "כשאתה משתין על הצבא הוא נרטב, כשהצבא משתין עליך אתה טובע". מי שעושה בפומבי מעשה אסור, שבדרך כלל עושים אותו במסתרים, הוא "משתין מהמקפצה", בעקבות מערכון "המציל" של גדי יגיל. מי שכולם מזלזלים ביידיש 'פישר', המשתין, ובנקבה: "פישרקה". אדם בזוי, מזולזל או סתם רשע הוא 'קָקֶר'. 

לכל אלה יש כבר מקור בתנ"ך, וזאת בשש הופעות בסיפורי דוד ובסיופרי ירבעם. כך בשמואל א': "אִם אַשְׁאִיר מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ עַד הַבֹּקֶר מַשְׁתִּין בְּקִיר". על פי פרשני המקרא הכוונה לכלבים, אך 'משתין בקיר' הפך שם נרדף לאדם עלוב ומבוזה.

ובאותו עניין שואלת גילי כץ: "מעניין אותי למה ילדים (וגם מבוגרים) אומרים 'פיפי' ו'קקי' במקום שתן וצואה? 

שתי המילים הגיעו מכמה משפות אירופה, ובראשן השפה הרוסית. 'קקי' היא מעין כינוי חיבה בעקבות המילה הרוסית (ולא רק) קקה. 'פיפי' זכתה בשנים האחרונות לשימוש נרחב בסלנג במשמעות 'מצחיק מאוד'. דוגמה מהרשת: "לראות את המורה תמר נופלת מהכיסא זה פיפי". היא גם הגיעה ל"ארץ נהדרת" כסימן היכר לשוני של אופירה אסייג. 'פיפי' במשמעות הזו נבחרה לאחת המילים המעצבנות של 2017. בצדק.

חרא, דרעק, קקי וקקה, קטנים וגדוילים // צילום: getty images

אוסף דמויות אגדיות שהפכו למונומנט

בשבוע הראשון של פברואר 2019 יתקיים כנס "לשון ראשון", זו השנה ה-12. לכבוד הכנס נכתב על ידי עבדכם "מילון ראשון לציון", וזאת בשיתוף עם מוזיאון ראשון לציון ובית לעברית, ובייעוץ וסיוע ארכיוני של ד"ר דליה גרפי. המילון שופך אור על ההווי המיוחד של העיר, בדגש על שנותיה הראשונות ועד היום, ובו כ-80 ערכים. המילון יילמד בבתי הספר בעיר. המילון השלם מופיע החל מהשבוע באתר הזירה הלשונית במסגרת "פינת עיון". והרי מקבץ ערכים לדוגמה.

אנשי הכפר ואנשי העיר. שני צדדים בוויכוח הסוער על הפיכת ראשון לציון לעיר בראשית שנות הארבעים של המאה הקודמת. ראשון לציון הפכה ממושבה לעיר בשנת 1950.

אנשי הכפר ואנשי העיר // צילום: באדיבות עיריית ראשל"צ

באר "מצאנו מים". הבאר הראשונה שבה נמצאו מים שאפשרו את קיום המושבה. ממוקמת בדרום-מזרח המדרחוב, ולצידה מגדל המים הישן. הביטוי "מצאנו מים" מופיע במכתב של זלמן לבונטין, המתאר את גילוי הבאר.

הגברת והשפחה. כינוי ליחסי העברית והצרפתית, במסגרת הוויכוח האם יש ללמד במושבה בצרפתית. ב-1899 החליט ועד המושבה שהעברית היא השפה השלטת. אחד ממורי בית הספר קבע כי העברית היא הגברת והצרפתית השפחה, "אך אוי לה לגברת שיש בביתה צרה כזאת".

הסופר קלאסיקו של הכדוריד הישראלי. מפגש בין שתי הקבוצות המובילות בכדוריד הישראלי לאורך שנים רבות: מכבי והפועל ראשון לציון.

הפרלמנט של רישון. מפגש שבועי של קבוצה מובחרת מאנשי ראשון לציון שנהגו להתכנס עוד בימי היישוב ולהחליף דעות נחרצות בכל נושא שעל הפרק. הוא שימש השראה לפרלמנטים דומים בערים אחרות. העיתונאי הראשוני אורי פורת פרסם את עלילות הפרלמנט בספר, וכתב בסופו: "רישון שלי היא אוסף דמויות אגדיות שהפכו למונומנט/ וכל קורותיהם הריהם כתובים בדברי ימי הפרלמנט".

יהושע הידוע. דמות מרכזית בפרלמנט של רישון, שהיה רואה שחורות ושונא אדם. פעם אמר למי שביקש ממנו טובה: "אני מזמין אותך לעבור את רישון לאורכה ולרוחבה, אם תמצא אחד שפעם עשיתי לו טובה, אתה תהיה השני".

עיר היין. כינוי לראשון לציון בעקבות היקב שפעל בה לאורך 120 שנה. רמי דקל כתב לכבוד חג היין בראשון לציון שיר שנפתח במילים "פה נחיה בראשון עיר היין / הביאו אשכולות הענבים".

ציפור מעופפת. כינוי שהעניק הניו יורק טיימס ליעקב חודורוב, השוער האגדי של נבחרת ישראל, תושב ראשון לציון שהחל את דרכו במכבי המקומית.

ציפור מעופפת. יעקב חודורב // צילום: משה שי

ראשון לציון. שמה של העיר, בעקבות הפסוק מספר ישעיהו: "רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן הִנֵּה הִנָּם, וְלִירוּשָׁלִַם מְבַשֵּׂר אֶתֵּֽן" (מא 27). את השם הציע זלמן דוד לבונטין ביג ניסן תרמ"ב. הוא כותב בספרו "לארץ אבותינו": "ואקרא שמה ראשון לציון עד היום הזה". על בחירת השם השפיע גם שילוב הפסוק בתפילת מוצאי השבת. העיר נקראת גם בדרך קיצור 'ראשון', במלעיל, ונכתבת לפעמים 'רישון'. 

שמֶנדריק. כינוי לגלוג לתומכי השפה העברית בראשון לציון בראשית דרכה. 'שמנדריק', ביידיש, פירושו פרחח, שובב. המילה חדרה ליידיש ולסלנג הישראלי בעקבות שמו של טיפוס חסר אישיות במחזותיו של אברהם גולדפדן. 

הספר המושלם של עמוס עוז

"סיפור על אהבה וחושך" הוא לדעת הכל היצירה השלמה, המרשימה והמשפיעה ביותר של עמוס עוז. ועם זאת, בעיני, בהיבט הלשוני, עומדת מעל כולן נובלה קצרה שכתב עוז ב-1971, והוא בן 32, הנובלה "עד מוות". עוז חוזר כאן לתקופה הצלבנית, ויוצר בשפה מוקפדת, מלוטשת את תמונת ימי הביניים. בחירת המילים, הטיפול המוקפד וההתאמה בין העולם בו מתרחשת הנובלה ללשון יצרו פנינה ספרותית. לא פנינה, יהלום.

והרי פסקה, לטעימה בלבד:

"רואה היה את אנשיו, איש-איש מהם ותנועת פניו וגופו באכילה, בשחוק, בתרדמה, ברכיבה. וכי יש טעם לחפש סימנים בספירה המוחשית. ומה יהודי ביהודי, ודאי לא צורה או דמות כי אם יסוד מופשט. אפילו תנועות הנפש אינן מקומו של הניגוד. הנה, אולי כך: נוכחות נוראה. ממארת. הלא זו מהות הבגידה, לחדור פנימה. להיות בתוך. להתמזג. לשלוח שורשים ולצמוח במוגן ביותר. כמו אהבה. כמו זיווג בשרים. איש יהודי בתוכנו. אולי התפזר היהודי ונטמע, קצתו בזה, קצתו בזה, וכבר נגועים אנחנו עד אחד".

פרוזה שהיא שירה. שירה טהורה.

פרוזה שהיא שירה. טהורה. עמוס עוז // צילום: הרצי שפירא

שאלות השבוע

האם המילים 'לזרוק עצם' משמשות כביטוי? ואם כן - מה מקור הביטוי? 

'זרק לו עצם' הוא ניב לכל דבר. משמעותו: נתן למישהו דבר מה פחות-ערך כדי לסתום את טענותיו. הניב לקוח מיחסי אדם וכלב. הוא מופיע בכמה משפות אירופה, כגון בצרפתית: jeter un os â quelqu’un ובאנגלית: throw someone a bone. ביידיש נאמר: אונטערוואַרפֿן אַ הונט אַ ביין: לזרוק לכלב עצם.

מה מקור הביטוי "אהבה אפלטונית"?

המושג נטבע בתקופת הרנסאנס, ומציין אהבה ללא קשר גופני. הוא מופיע בשפות רבות כגון אנגלית, צרפתית ויידיש, וגם בעברית. הביטוי מסתמך על הדיאלוג "המשתה" לאפלטון, שבו דנים המשתתפים בנושא האהבה. אחד מהם, פאוזאניאס, משווה בין האהבה הגופנית והרוחנית, ומעלה על נס את עליונותה של האחרונה.

 

 • ערה? הפוסט שאיחד את כל העם

 • "באסה סבבה": השיר החדש של נטע

 • חדש: הקליפ החושפני של אברהם טל

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו