לפני שבוע וחצי, לקול תשואות האוהדים, עמד איש העסקים מני גיא לראשונה על כר הדשא באצטדיון טדי. נתמך בקב שלו, הוא דידה בהתרגשות לכיוון מרכז המגרש, שם השתתף בטקס הדלקת הנרות בחנוכייה הגדולה שהוצבה בעיגול האמצע.
"בהתחשב בכל מה שעבר עלי, זה נס רפואי שאני בכלל בחיים", הוא אומר בעיניים לחות.
ואכן, הרבה מזל, נחישות וכוח רצון חברו בדרך להביא את הספונסר החדש של בית"ר ירושלים למעמד החגיגי. לפני 22 שנים, במהומות שפרצו אחרי פתיחת מנהרות הכותל בספטמבר 1996, נפצע גיא - אז חובש קרבי במג"ב - מיריות מחבלים ליד מחסום ארז ברצועת עזה. הוא נפגע אנושות משישה קליעים, בשעה שנחלץ לטפל בצוות חדשות ערוץ 2, תחת אש תופת.
"הסיכויים היו נגדי. כבר אמרו להוריי שלא אשרוד את הלילה. חשבו שאהיה מרותק כל חיי לכיסא גלגלים. אבל שרדתי הכל והשתקמתי. ניצחתי את כל הניתוחים, את קריסת המערכות בגוף, את הטיפול הנמרץ ואת לילות הבכי הארוכים והתסכול שאני לא מצליח ללכת.
"קמתי על רגליי, ועכשיו אני נרגש לצעוד לצד מושיקו (משה חוגג, הבעלים של בית"ר ירושלים; ע"נ) ולתרום לבית"ר כסף כפרויקט חברתי לכל דבר. אני רואה את העבודה הנהדרת של מושיקו, חבר הילדות שלי, בקבוצה. יש לו אפס סובלנות לגזענות ולאלימות, ואני מזדהה מאוד עם הדרך שלו.
"בכלל, מצחיק אותי שכולם קוראים לו בצורה רשמית 'משה'. מבחינתי הוא תמיד יהיה מושיקו, הילד שגדל איתי והיינו שכנים. אני מבוגר ממנו רק בכמה שנים ואני זוכר איך הייתי בוחר בו לשחק איתי כדורגל בשכונה. תמיד הוא היה ילד טוב ופיקח מאוד, אבל בכדורגל, על המגרש, הייתי יותר טוב ממנו (צוחק)".
בטקס הצגת חולצות הספונסר בבית"ר (מימין: מנכ"ל הקבוצה, מוני ברוש, חוגג, גיא, הקפטן עידן ורד וסמנכ"ל אפליצ'ק, חן כהן)
הם החלו כשני חברי ילדות קרובים ביישוב מיתר שבדרום והפכו ברבות השנים לאנשי עסקים מצליחים המגלגלים מיליונים. חוגג הוא יזם הייטק בעל חברות שונות, וגיא הוא בעליה של חברת אפליצ'ק, שייצרה אפליקציה שמציעה שירותי בדיקה, הבטחת פירעון וניכיון בטוח של המחאות (צ'קים). עכשיו התאחדו השניים מחדש - במגרש הכדורגל הססגוני של הצהובים־שחורים.
בתחילת העונה רכש חוגג את בית"ר ירושלים מידיו של אלי טביב, בסכום של 26.5 מיליון שקלים, והפך רשמית לבעלי הקבוצה. גיא מספר שמהרגע הראשון היה לו ברור שגם הוא יהיה שותף בפרויקט של חוגג.
"ברגע שמושיקו קנה את בית"ר, ידעתי שגם אני רוצה להיות שם. אנחנו חברים טובים ויש לנו המון שיחות. ראיתי את הרוח החדשה, את הדרך הקהילתית והחברתית שמושיקו מכניס בבית"ר. בנוסף, רצינו לצאת במהלך אסטרטגי לחברה שלנו, שיכירו אותנו יותר, ובית"ר זה מקום טוב לעשות את זה".
על פי הפרסומים, חתם גיא (42) עם חוגג על חוזה מתן חסות לקבוצה למשך שנתיים, תמורת מיליון דולר לעונה. לוגו החברה של גיא יופיע על חולצות השחקנים. "זה סביב המספרים האלה", מאשר גיא ומסביר שמדובר ב"מהלך אסטרטגי חשוב" לחברה שבבעלותו, ששווה, לדבריו, כ־150 מיליון שקלים.
למה למתג את עצמכם דווקא בבית"ר - קבוצה עם "קומץ" אוהדים שקוראים קריאות גזעניות, פועלים באלימות ומתנגדים לשילוב שחקנים ערבים בקבוצה?
"בית"ר היא הקבוצה של המדינה. יש לה את הקהל הכי גדול בארץ, וגם כעת, כשהיא במקום האחרון, באים הכי הרבה אוהדים למשחקי החוץ והבית. הקהל של בית"ר לא גזעני. אני לא שמעתי שום קריאה גזענית, וגם אם תהיה אחת כזאת, זה לא אומר שצריך לעזוב את הפרויקט החשוב הזה. נכנסנו למהלך ארוך טווח, ועבורי זו תרומה חברתית. אני לא רואה בזה רק חסות כדי לשים את השם של החברה שלי על החולצות".
המצב בטבלה קשה, והמשטרה נאלצה לחלץ את חוגג מהמגרש בסיום אחד המשחקים האחרונים.
"זה לא נכון. הוא ירד ודיבר עם הקהל. הוא לא בורח משום דבר. אני רואה את העשייה שלו בבית"ר, והוא בא לשם להרבה שנים. הוא רוצה להיות היעקב שחר של בית"ר (איש עסקים שהפך לבעלים של קבוצה ושמו לא נפרד ממנה; ע"נ). הייתי איתו במגרש האימונים, ראיתי אותו נפגש עם הילדים שמשחקים בקבוצות הילדים והנוער של בית"ר, עם הוריהם, וזה היה משמח וחשוב מאוד. מנשבת שם רוח חדשה".
הקהל של בית"ר יסכים לקבל שחקן ערבי בקבוצה?
"אני לא מחליט מקצועית, אני ספונסר. אבל אם יש שחקן שהוא שובר שוויון ומושיקו יחשוב שהוא יכול לעזור לבית"ר - הוא יביא אותו והקהל יקבל אותו. אם, למשל, זינדין זידאן, שהוא מוסלמי, היה מגיע בזמנו לבית"ר, הקהל לא היה מקבל אותו? לא צריך להביא סתם שחקן ערבי כדי להביא, צריך שיהיה מישהו כזה שטוב באמת למערכת".
היו חברים שניסו להניא אותך מלתמוך בבית"ר? שייעצו נגד החיבור למותג כזה, עם קהל כמו "לה פמיליה" והשם שדבק בקבוצה?
"היו כאלה. אמרו לי, 'מה אתה צריך את הבלאגן הזה של בית"ר? תישאר עם אפליצ'ק מתחת לרדאר, יבוא האקזיט הגדול והכל יהיה בסדר'. אבל אני הייתי נחרץ".
אתה אוהד הפועל באר שבע ושיחקת בה עד הנוער. גם חוגג אוהד באר שבע. פתאום תהפוך לבית"רי?
"אני אגיע למשחקים של בית"ר, ברור. אחרי הפועל באר שבע, בית"ר תמיד היתה הקבוצה שלי. אני מאמין שלא אתחרט. מושיקו עובד יפה ויהיו עוד ספונסרים לקבוצה אחרינו. הוא קיבל הרבה הצעות ובחר בנו. אנחנו רואים עין בעין את הדרך להפוך את בית"ר למקום טוב, תרבותי, עם קהל אדיר ותומך שמתעסק רק בספורט ולא, חלילה, באלימות או בגזענות".
• • •
גיא, ילדם השלישי והצעיר של עדה ויוסי, נולד וגדל בבאר שבע, ובכיתה ד' עבר עם משפחתו למיתר. "נולדתי בפברואר 1976. אבא שלי לקח אותי כתינוק בעגלה לווסרמיל (האצטדיון הקודם של הפועל באר שבע; ע"נ) לראות את האליפות השנייה ברצף של באר שבע באותה שנה", הוא מספר.
בילדותו שיחק בקבוצות הילדים והנערים של באר שבע. "הייתי שחקן קישור חבל על הזמן. היו לי שליטה טובה בכדור, מהירות, שתי רגליים. זכיתי באליפות המדינה עם קבוצת הנערים".
גם במיתר היה משחק כדורגל שכונתי עם החברים, שם התקרב לחוגג. "בימי שישי היינו משחקים חמש על חמש. עושים טורניר של ארבע קבוצות. תמיד הייתי בוחר את מושיקו לקבוצה שלי. הוא היה מצוין. היה לו טאץ' עם הכדור כמו אייל ברקוביץ'. אבל יותר מזה, הוא היה פריק של טכנולוגיה ואינטרנט מגיל צעיר. לא סתם הוא הצליח בהייטק. היינו יושבים שעות אחד אצל השני בבית ומשחקים 'פיפ"א 98'. שם באמת היתה לו עליונות עלי".
לצבא התגייס בסוף 1994. "עברתי גיבוש לחיל הים, אבל הלחיצו אותי שבסוף 'אדבר עם הדגים' מתחת למים, אז התגייסתי למשמר הגבול. שם אמרו לי שאוכל להתקדם ולהיות מפקד וקצין, וזה קסם לי".
במהלך שירותו במג"ב יצא לקורס חובשים והפך לחובש קרבי. ב־26 בספטמבר 1996, כמעט שנתיים אחרי גיוסו, התרחש האירוע ששינה את חייו.
"זה קרה שלושה ימים אחרי פתיחת מנהרות הכותל. היו מהומות קשות בירושלים, בגדה וגם סביבנו, בצפון רצועת עזה. ישבנו אז ליד ניסנית, באזור התעשייה ארז, ואני זוכר שבלילה, במשמרת, שמענו היטב יריות לכיוון הבסיס.
"למחרת, בעשר וחצי בבוקר, הושמעה בבסיס אזעקה. פלשתינים יידו אבנים ובקבוקי תבערה והסתערו על ניסנית ועל הבסיס שלנו, שישב מעל היישוב. הם התכוונו לפרוץ פנימה, מהומת אלוהים.
"ירדנו למטה להגן על היישוב, כשאנחנו יורים גז מדמיע וכדורי גומי. מולנו הבחנו בשוטרים פלשתינים, באנשי ג'יהאד אסלאמי ובפעילי חמאס - כולם ירו עלינו וזרקו מלא בקבוקי תבערה. השטח בער ממש. החפ"ק היה בתנועה ונתנו לי הוראה להיות אחראי לבסיס. פתאום אני רואה צוות של חדשות ערוץ 2 מסתובב אצלנו בשטח".
מדובר היה בכתב יוסי עין־דור, בצלם חיים אסיאס ובמקליט יניב שמואלי, שהגיעו לסקר את המהומות ונקלעו לתוך חילופי האש.
"הם חיפשו עמדה טובה לצילום ורצו לעלות על מגדל הבטון בגובה 15 מטר, שצופה ושולט על הצד של עזה. אמרתי להם שזה שטח צבאי סגור ושאין להם אישור לעלות על המגדל. היה ירי מאסיבי על כל הגזרה שלנו, אז עזבתי אותם והלכתי להילחם בשוטרים הפלשתינים ובהמון שהסתער לכיוון שלנו. הצוות החליט לעלות למעלה בכל זאת ולצלם מהמגדל.
"תוך כדי לחימה בשטח שמעתי צעקה 'יש פצוע על המגדל'. לא חשבתי פעמיים, אני חובש קרבי, אז מייד עליתי לטפל. לקחתי איתי את כל הציוד החיוני לחובש, תחבושת אישית, חוסם עורקים וכאלה, ותוך כדי הטיפוס יריתי בנשק שלי - עד שנגמרו לי כל הכדורים וזרקתי אותו למטה".
שוכב פצוע במגדל בניסנית, ספטמבר 1996. "מהיריות שפגעו בי קפצתי כמו ברווז. פתאום קלטתי שאני פשוט עומד למות שם" // צילום: אי.אף. פי
תחת האש הצולבת התחיל גיא לטפל בצלם חיים אסיאס, שנפגע מקליע בחזהו. "זיהיתי את פצע הכניסה בחזה ואת חור היציאה מהגב. עצרתי מייד את הדימום בתחבושת אישית, אבל היא לא החזיקה מעמד הרבה זמן. אחרי עשר דקות שמתי לו תחבושת בטן, שהחזיקה מעמד חצי שעה. כל הזמן הזה לוחמי יחידת העילית 'כוח 17' של הפת"ח ירו עלינו אש תופת. ממש טיווחו אותנו. בנס גדול לא פגעו בנו.
"צעקתי לאנשים למטה שאני חייב חילוץ. שאנחנו למעלה, חשופים, מול 500 קני אש. תוך כדי הטיפול, אסיאס חטף כדור נוסף ביד. אני ויוסי עין־דור ליפפנו לו חוסם עורקים, אבל הוא איבד דם והתחיל למלמל, והרגשתי שאני מאבד אותו. הורדתי את השכפ"ץ הקרמי שלי וקיבעתי לו אותו לגוף, כדי לעצור לו את הדימום. ידעתי שרק כך אוכל לשמור עליו בחיים".
במשך שעות נותרו גיא ואנשי הטלוויזיה לכודים במגדל. "אסיאס שכב לידי, וחיכינו ככה כמה שעות, על הרצפה. לא היה אפשר לחלץ אותנו, כי האש מסביב היתה מטורפת. הכדורים שרקו מעלינו. חבלן משטרה עלה בכל זאת לחלץ את אסיאס, אבל בדרך למעלה הוא נפגע מקליעים ונפל מגובה 15 מטר למטה, כשהוא פצוע".
גיא עוצר לרגע את שטף דיבורו, שואף אוויר ולוגם מים. "קראו לרכב כיבוי אש מאשקלון. עוד חצי שעה של המתנה. הכבאית היתה אמורה להעלות אלינו סולם, שבאמצעותו היינו צריכים לרדת למטה, בזה אחר זה. כשהכבאית הגיעה, יוסי ואני דחפנו יחד את חיים ל'כלוב' שיש לה בקצה הסולם. יוסי עצמו ירד בסולם למטה, ומייד חטף כדור או שניים ונפצע תוך כדי הירידה. נשארנו רק שניים למעלה: יניב הסתתר מאחורי בטון והיה מוגן, ואני שכבתי על הרצפה.
"סולם הכבאית עלה שוב למעלה, ואני זוכר שאמרתי לעצמי, 'זהו, יניב מוגן היטב, אני תופס את הסולם, יורד - ונגמר האירוע'.
"איך שהושטתי יד לתפוס את הסולם, אני מרגיש בום. קיבלתי כדור בגב. האמת היא שכמה דקות קודם לכן ראיתי דם גם על הרגל שלי, אבל רק בדיעבד הבנתי שכבר אז חטפתי שם כדור - ופשוט לא הרגשתי".
למזלו של גיא, כבלי הבטיחות שעטפו את המגדל מנעו ממנו ליפול לקרקע. הצלפים הפלשתינים המשיכו כל העת לטווח אותו, כמטרה נייחת. "חטפתי עוד ועוד כדורים, בכתף, בירך, ברגל, סך הכל שישה. ניסיתי להניע את הרגליים, ושום דבר לא זז. הכדור בגב שיתק לי את כל הגוף מהחזה ומטה.
"קפצתי שם מהיריות כמו ברווז. ראיתי שאני מלא בדם, כל הגוף שלי היה חם. ניסיתי לשלוט בעצמי, לשלוט בנשימות, לא לאבד את עצמי. לא היה אפשר לחלץ אותי בגלל תופת הירי על המגדל. פתאום קלטתי שאני פשוט עומד למות שם.
"זאת היתה אימה אמיתית. צעקתי למטה, לאנשים שהיו שם, 'תגידו לאמא שלי ולרינת (חברתו באותם ימים; ע"נ) שאני אוהב אותן'. ההכרה שלי כבר היתה מעורפלת.
"אומרים שכל חייו של אדם עוברים מול עיניו לפני מותו. אני ראיתי פתאום את המחנכת שלי מכיתה ד', ורד אברהמי, עומדת עם הגיר ליד הלוח, ואת הכלב שלי רץ איתי בשדות של מיתר. ראיתי גם איך אנשי קצין העיר באים ודופקים בדלת להורים שלי בבית".
גיא המשיך לשכב פצוע במגדל, מצבו הידרדר מרגע לרגע. מי שהציל אותו ממוות ודאי היה חבר ילדות, עודד ועקנין, ששירת איתו באותו בסיס. "עודד החליט, בלי שום פקודה, שהוא עולה למעלה ויהי מה, תוך סיכון חייו. הוא משך אותי בכל הכוח למשטח שהיה מחובר לסולם, תוך כדי אש, וככה עזר להוריד אותי למטה. הוא עצמו נפגע משני קליעים, שנבלמו בשכפ"צים.
"בשטח עברתי ניתוח שדה שאותו אני כבר לא זוכר, כי איבדתי את ההכרה. אמבולנס לקח אותי לבית החולים סורוקה בבאר שבע".
• • •
שישה ניתוחי חירום עבר גיא, שאושפז מורדם ומונשם ביחידה לטיפול נמרץ. "אחרי כמה ימים התעוררתי וכתבתי למשפחה שלי שאלה על דף: 'האם הצלם, חיים, חי?' אמרו לי שהוא חי, ואמא שלי צעקה לי שאני גיבור".
אחרי שלושה שבועות הידרדר מצבו. "היה לי חום גבוה, איבדתי דופק ועשו לי הנשמות. הרופאים אמרו להוריי שייתכן מאוד שלא אעבור את הלילה.
"למזלי, הרופא המרדים החליט להרים את הרגליים שלי ולהפוך אותי על המיטה. בדיעבד התברר שהצעד הזה הציל את חיי, כי הוא הזרים לי דם בגוף".
גיא שרד את הלילה, אך בחודש וחצי הבאים המשיך להיטלטל בין חיים למוות, ומעליו ריחפה כל העת סכנת שיתוק. בסופו של דבר, מצבו התייצב, והצוות הרפואי בסורוקה החליט להעבירו לשיקום בתל השומר. "השיקום היה מפרך. כאמור, הכינו אותי ואת המשפחה שלי לכך שאני עלול להישאר לצמיתות בכיסא גלגלים. לא הסכמתי להשלים עם זה בשום אופן. דיברתי עם עצמי, עודדתי את עצמי וידעתי שיש לי תקווה. בכל פעם שהיו נוגעים בי בגוף, הרגשתי משהו - וזה נתן לי דרייב אדיר.
"עברתי את השיקום על כיסא גלגלים, והיו ימים ולילות שזה שיגע אותי, תסכל, הטריף. הרגליים שלי לא זזו. אמרתי לעצמי, תילחם, אל תוותר. שאלתי את עצמי, אתה רוצה לחזור לרקוד במועדון הפורום בבאר שבע? אתה רוצה להתחתן ולגדל ילדים כמו שצריך? תעבוד, תשקיע. היו לי טיפולי פיזיותרפיה, הידרותרפיה וטיפולים נוספים, אבל שום דבר לא זז".
גם בתל השומר חווה גיא הידרדרות במצבו והובהל לטיפול נמרץ. "זה קרה ארבעה חודשים וחצי אחרי שהגעתי לשיקום. פתאום היתה שוב קריסת מערכות, אבל הרופאים נלחמו שוב על חיי ושרדתי גם את זה".
במהלך השיקום הזיז מעט את רגליו, "אבל זה לא היה אפקטיבי". עד שבאחד הלילות החליט שזהו - הוא יורד מהמיטה ומתחיל ללכת, ויהי מה.
"זה קרה ב־11 וחצי בלילה. היה שקט במחלקה, ואמרתי לעצמי, יאללה, זה הזמן. הורדתי את הרגליים מהמיטה ופשוט קרסתי, נפלתי בבום למטה לרצפה. חבטה שכולם שמעו. האחיות נזעקו, הרימו אותי בחזרה למיטה ושאלו למה ניסיתי ללכת לבד.
"אני רק בכיתי. לא הסכמתי לדבר עם אף אחד. הייתי בדאון של החיים. שוב חשבתי מה יהיה עלי. אני אשאר משותק? לא אוכל לעולם לרקוד? לחיות? ללכת? לגדל ילדים?"
למרבה הפלא, יום אחד בלבד אחרי השבר הגדול הוא התחיל בכל זאת ללכת. "יום למחרת הנפילה עליתי על המקבילים בפיזיותרפיה והתחלתי לעשות את הצעדים הראשונים שלי. אני זוכר שהתקשרתי לאמא שלי וצעקתי משמחה: 'עשיתי צעד!' היא פרצה מייד בבכי.
"עשיתי מאמצים אדירים, עד שהצלחתי. אנשי השיקום מסביבי עודדו אותי שאני אמשיך להתחזק ולהתקדם ויהיה בסדר. זה היה ממש נס עבורי. שאני בחיים, ששרדתי את התופת, ושמכאן והלאה אלך ואתקדם, ושבסוף אצליח ללכת".
צעד אחרי צעד, בנחישות ובמסירות, הוא המשיך להתקדם, עד שמקץ שבעה חודשים בשיקום שוחרר לביתו במיתר. "במצטבר הייתי מאושפז תשעה חודשים, בסורוקה ובתל השומר. הייתי מאושר לחזור הביתה. ידעתי שאני חייב להמשיך לעבוד קשה, אבל שבעזרת כוח הרצון האדיר שלי אני אנצח הכל".
על פעולותיו בתקרית הקשה קיבל סמ"ש מני גיא את עיטור האומץ ממשטרת ישראל ואת אות נשיא המדינה מידי הנשיא דאז, עזר ויצמן, שהגיע לבקרו בבית החולים.
שלוש שנים אחרי שהשתחרר התחיל בלימודי תואר ראשון במזרח תיכון באוניברסיטת בן־גוריון בנגב. "עשיתי את התואר בכיסא גלגלים. הייתי אטרקציה גדולה שם", הוא צוחק. "המשכתי בטיפולים ובעבודה על חיזוק הגוף בבית הלוחם בתל אביב, ובסוף התואר קמתי מהכיסא והתחלתי ללכת. בלי קביים! איזה אושר זה היה.
"כיום יש לי סד בכל רגל שתומך בכפות הרגליים ומאפשר להן תנועה. אני נתמך בקב ביד ימין רק בשנים האחרונות, כי היתה הידרדרות במצב הגופני שלי ואני צריך לחזק את צד שמאל".
הוא המשיך לתואר שני במזרח תיכון בבן־גוריון. "היה לי חבר טוב שגר בארה"ב והתעסק שם בנדל"ן. הוא קרא לי להצטרף אליו, וב־2005 החלטתי להפסיק את הלימודים ולחבור אליו".
ארבע שנים התפרנס מעסקי הנדל"ן בארה"ב, וכמעט התחתן עם צעירה נוצרייה. "ביום החתונה עצמו אמרתי לה שאני לא מסוגל לעשות את זה. לא ראיתי את עצמי חי עם קתולית וממשיך לגור באמריקה. כולם כבר חיכו לי בכנסייה שבה היינו אמורים להתחתן, אבל הברזתי מהחתונה שלי".
בתחילת 2009 חזר לארץ ועבד כחוקר ברשות ההגירה, שם הכיר את שני בורובסקי (35), בתו של ניצב בדימוס עו"ד יעקב בורובסקי, לשעבר מפקד המחוז הצפוני של המשטרה. כעבור שנה פרש ועבר לעבוד בחברת מימון וניכיון צ'קים, אך המשיך לשמור על קשר עם שני, שהיתה חוקרת ברשות (והיום היא עורכת דין שם).
"בהתחלה שני חששה להציג אותי לאביה, שנלחם כל ימיו במשפחות הפשע. היא לא ידעה איך לספר לו שאני עוסק בניכיון צ'קים, עסק שסובל מדימוי ציבורי שלילי. הסברתי לה שהכל חוקי בעבודה שלי, אבל בכל זאת חששתי מהמפגש איתו. הגעתי אליו לחוץ מאוד והחלטתי לספר לו מייד על האירוע בארז, הפציעה שלי והשיקום - ורק אז לדבר על העיסוק שלי. יעקב חיבק אותי ושאל, 'אתה עושה הכל חוקי?' עניתי שכן, והוא נתן לנו אישור. כולנו נרגענו (צוחק)".
עם אשתו שני והילדים, עדי ושיר. "הם התרופה שלי"
בארבע השנים האחרונות פיתח גיא עם שותפים את חברת אפליצ'ק, שפועלת מהיישוב עומר בדרום ומעסיקה 30 עובדים. האפליקציה שפיתחה החברה, ושיצאה לשוק השנה, מאפשרת ביצוע חיתום מהיר ("בתוך שניות") על המחאות ומקילה על בעלי עסקים ואנשים פרטיים לבצע עסקאות צ'קים בצורה בטוחה ויעילה - דבר שלפי אנשי אפליצ'ק, מפחית בצורה משמעותית את מספר מקרי ההונאה בתחום.
האפליקציה נשענת על אלגוריתם ייחודי הבוחן אונליין יותר מ־300 נתונים על נותן הצ'ק, מתוך מאגרי מידע ורשתות חברתיות, ומאמתת אם מדובר בהמחאה תקינה ו"טובה", שתכובד על ידי הבנק. על השימוש בה גובה אפליצ'ק עמלות.
קשה להתכחש לדימוי השלילי שכבר הזכרת.
"כאמור, הכל אצלנו חוקי. באפליצ'ק אנחנו עובדים מסודר מאוד. מלווים על ידי משרד עורכי דין ומשרד רואה חשבון, נכנסים ברישיון למאגרי מידע חוקיים".
• • •
לפני חמש שנים נישא גיא לשני, והשניים הפכו מאז להורים לעדי, בן 4, ולשיר, בת שנה וחצי. "שני מדהימה. היא מכילה אותי, את הפציעה שלי, את המגבלות הגופניות שלי. תמיד מחייכת ודואגת לכל. יש לה אישיות של לביאה ונתינה אינסופית.
"לפעמים אני מתבונן על החיים שלי, על כל מה שעברתי, ואני מרגיש שטוב לי. אני עדיין סובל מכאבים, בעיקר בגב, אבל הילדים ושני הם התרופה הכי גדולה שלי בחיים".
אנחנו נפגשים בביתו שבמודיעין. במהלך הראיון הוא מבקש לעיתים שאסלח לו ומתרכז בהעברות כספים שקיבל זה עתה מלקוחות. נתמך ביד ימין בקב הוא מתאמץ בהליכה צעד אחר צעד, מעט מדדה, עם שקיות האשפה מדירתו לפח המרכזי שבמורד הרחוב. אני מציע לו עזרה. "תודה, אני מסתדר", הוא משיב נחרצות בנימוס.
"חשוב לי, עם כל המגבלה שלי, להשתתף בעבודות הבית. אתה יודע, הייתי מוותר על כל הכסף שאני מרוויח רק כדי לחזור בריא לכר הדשא. אני רוצה לשחק כדורגל כמו פעם, בשכונה, באצטדיון".
erann@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו