בסיפורי האימה של מריאנה אנריקס, סופרת ארגנטינאית צעירה (ילידת 1973) שזהו ספרה הראשון המתורגם לעברית, החיים האורבניים השאננים של מעמד הביניים מסתחררים לתוך מערבולת של פשעים נוראיים, חזיונות זוועה וטירוף - מערבולת שמתיכה יחד מציאות והזיה ולא נעתרת להסבר ברור, פסיכולוגי או אחר.
אבל ככל שפרטי התיאורים הם לפעמים מזעזעים למדי, חוויית הקריאה רחוקה מלהשרות קדרות או להעיק, והסיפורים מצליחים איכשהו לשמר קלילות מפתיעה.
כפי שקורה בהרבה סיפורי אימה, גם כאן נקודת המוצא של הסיפורים היא באפיזודות מתוך המציאות המוכרת, נטולת המסתורין לכאורה - מעבר לדירה חדשה, טיול לצפון, נסיעה ברכבת תחתית - שלא ישמרו על סתמיותן עד סוף הסיפור. הגיבורות של אנריקס (כמעט בכל הסיפורים מדובר בנשים) מצטיירות בדרך כלל, לפחות בתחילת הסיפורים, כגלויות־לב ומודעות לעצמן. נדמה כאילו הן שומרות מרחק בטוח ממחוזות ההזיה והשיגעון. גם השפה שבה כתובים הסיפורים פתוחה וטבעית, פרוזה ישירה שנדמה כאילו אין לה דבר להסתיר והיא רחוקה מאוד מהטשטוש הלח והטחוב של עולמות אפלים.
רק מאוחר יותר, כשמתברר עד כמה הדברים אינם כשורה, מתחילים לעלות ספקות עד כמה מוצק וברור הגבול שבין העולם המואר לעולם החושך. אלא שגם אז, במבט לאחור, קשה לשים אצבע על המקום שבו מתחיל לחדור לסיפור אותו יסוד מעורער, והישירות גלוית־הלב של הכתיבה הופכת להיות חלק בלתי נפרד מהאפקט המתעתע כל כך שלה.
המספרת של הסיפור הראשון, "הילד המלוכלך", היא דוגמה טיפוסית: אישה צעירה ומפוכחת, מעצבת גרפית שעובדת במוסף אופנה ובוחרת להתגורר בבית המשפחה הישן בשכונה מסוכנת של בואנוס איירס. נדמה שהיא מודעת לסכנות ויודעת לעקוף אותן. היא לא מחפשת צרות, ולא מעוניינת לשמוע סיפורי אימה על השכונה שלה. אבל סיפורי האימה באים ודופקים לה בדלת.
היחס הרומנטי של המספרת לשכונה הענייה מתנפץ בפרצופה. דברים שאמרה לה חברה מהשכונה בתחילת הסיפור מקבלים משנה תוקף: אולי היא בכל זאת רק "אישה ממעמד הביניים שחושבת שהיא מרדנית כי החליטה לגור בשכונה הכי מסוכנת בבואנוס איירס", אישה שמתגוררת בשכונה ועם זה אינה יודעת עליה כלום ונשארת "מעולם אחר". אפשר לקרוא את הסיפור כסוג של "חזרת המודחק", שבו החלקים המוזנחים ביותר בעיר זוקפים את ראשם כנגד הפלישה השאננה של צעירים בורגנים (תהליך המוכר בשם ג'נטריפיקציה) שמתכחשת לעומק הפערים ביניהם.
כריכת הספר (עם עובד)
ברבים מהסיפורים בקובץ ממקמת אנריקס את האימה לאורך קווי מתח חברתיים ופוליטיים בארגנטינה: היא פורצת במפגש עם עוני, סמים, פשעי השלטון הקודם, "סטיות מיניות", אפליה ממוסדת של נשים. ככל שהאימה לא עשויה כאן רק מחומרים ריאליסטיים - היא מערבת רוחות רפאים, מתים־חיים וקולות מעולמות אחרים - יש בה גרעין קשה של אמת שמחזיר את הסיפורים עמוק לתוך חיק הריאליזם.
דוגמה טובה לתהליך הזה אפשר למצוא בסיפור "מתחת למים השחורים", שהוא גם החזק ביותר בקובץ. הגיבורה היא תובעת מטעם המדינה, החוקרת מקרה רצח כפול שבו שוטרים שיכורים התנכלו לשני נערים עניים, היכו אותם ואז דחפו אותם מהגשר אל תוך נהר ריאָצ'וּאֵלוֹ המזוהם בפרברי בואנוס איירס. מי הנהר מכוסים שכבת שמן ואשפה, תוצאה של שחיתות מתמשכת, והרצח האכזרי שביצעו השוטרים הוא כאין וכאפס לעומת המוות היומיומי שגורם הנהר המזוהם: רבים מהילדים בשכונת הפחונים הזאת חלו בסרטן אלים, ותינוקות נולדו עם מומים איומים.
החקירה מתנהלת במשרדה של התובעת, הרחק מהשכונה המסוכנת. אבל אז מספרת לה אחת מתושבות השכונה שאחד משני הנערים הטבועים יצא מהמים השחורים אחרי שחי בתוכם, מתחת לשכבת הזיהום, כמה שבועות או חודשים, במשך כל הזמן מאז שטבע. והמידע הזה על המת־החי מעורר את התובעת לצאת לשכונה בעצמה - המונית לא מסכימה להיכנס לשכונה - ולפגוש את מה שמתחולל שם.
הסיוט שמתחיל מכאן ואילך נקרא כהמשך של הריאליזם ולא שבירה החוצה ממנו. אנריקס מתארת את מה שהתובעת מוצאת בשכונת העוני כרצף של סמלים וחידות שמעצבים את הביקור בשכונה כאילו היה חלום. אבל כמו בתפיסה הפסיכואנליטית של חלומות, זהו חלום שאינו מאפשר באמת ובתמים לברוח מהמציאות החברתית אלא מסמן דווקא את הפצע המוגלתי שלה, את החומרים שהבורגנות דוחקת החוצה ממודעותה והם חוזרים אליה בשינוי צורה.
האימה כאן איננה אלגוריה למציאות הפוליטית: היא המציאות עצמה, שכאילו חושפת את פנימיותה החולנית כלפי חוץ. הסיוטים שבוראת אנריקס הם בעת ובעונה אחת גם המשך מעוות של החלום הבורגני הרומנטי על הפשעים המסעירים שמתרחשים בשולי החברה, וגם המסר ששולחים הדחויים חזרה אל החברה הבורגנית האטומה - תשובה זועמת, הרסנית ובלתי מובנת.
אנריקס יוצאת מתוך הכתיבה האניגמטית של ענקי הסיפור הקצר בני ארצה כמו בורחס, קורטאסר וסילבינה אוקמפו. אבל בשונה מהם, סיפוריה מעגנים את האימה אל המצוקות החברתיות העכשוויות בארגנטינה. האימה בסיפוריה איננה יסוד חופשי ופרוע לגמרי אלא מה שפורץ מתוך הבקיעים של המציאות הקונקרטית. לכן ככל שהפוליטיות המובהקת של כתיבתה מעניקה לה כוח רב, היא גם מספקת משמעויות שמקהות את היסודות המטרידים, המזעזעים, הבלתי מפוענחים של כתיבתה, ומגבילה אותה.
ובכל זאת, לפעמים מצליחה אנריקס ליצור סמלים שנחלצים מתוך המשמעויות הפוליטיות הראשוניות ופונים נגדן. כך, למשל, בסיפור האחרון בקובץ. לאחר כמה מקרים קשים של שריפת נשים בידי בני זוגן, נשים מתחילות להתאגד ולשרוף את עצמן על המוקד. הסמל המוזר והמחריד הזה - ספק שחזור של ציד המכשפות, ספק מרידה הרואית, או דווקא כניעה מוחלטת - מטיל גם את הפוליטיות שלו אל הקלחת, אל בין היסודות המתערבלים בו. הוא מצליח להפעיל את המשמעויות הפוליטיות, בלי להשתעבד לאף אחת מהן.
הדברים שאיבדנו באש / מריאנה אנריקס; מספרדית: אדם בלומנטל; עם עובד, 170 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו