"איינשטיין ופרויד והמלחמה הבאה": מלחמת הרעיונות

בשנת 1932 כתב אלברט איינשטיין לזיגמונד פרויד: "השאלה שאני רואה כבעייתית, הדוחקת ביותר של הציביליזציה בתקופתנו, הינה האם קיימת דרך לשחרר את האנושות מפורענות המלחמה?" ועונה פרויד: "באופן עקרוני, בני האדם נוהגים להכריע בעניינים שבמחלוקת באמצעות שימוש בכוח. הדבר תקף בממלכת החי בכללותה, והאדם אינו יכול להוציא את עצמו מתוכה". 

העדות הראשונה לאופי הרצחני של המין האנושי נמצאה בחפירות ארכיאולוגיות - בג'בל סהבה שבצפון סודאן, באתר שהיה ספק אזור קבורה ספק שדה קרב. במחצית מ־61 שלדים שנמצאו ותוארכו לשלהי עידן הציידים־לקטים נתגלו פגיעות אלימות שהביאו למוות. חצי מהפגיעות היו מראשי חץ מאבן, שקועים בגופם.

מלחמת העולם הראשונה, שסיבות התלקחותה הן עדיין נושא למחקר, המיטה אסון על המנוצחים וגם על המנצחים, שגם להם נגרמו אבידות קשות, בדומה לפירוס מלך אפירוס שאמר "עוד ניצחון כזה - ואבדנו". החשש מחורבן טוטלי ומקטל המוני במלחמה הבאה הוסיף לדחיפות. אסור להמתין לאחרית הימים, שבה לפי חזון ישעיהו "לא יישא גוי אל גוי חרב"; המוות הולם עתה, בחוזקה, על דלת האנושות. 

חבר הלאומים שהוקם בעקבות מלחמת העולם הראשונה ארגן את "המכון הבינלאומי לשיתוף פעולה אינטלקטואלי". המכון יזם חליפת מכתבים פומבית בין אנשי רוח על מקורות המלחמה, ועל הדרכים למניעה. היה זה דור שבו כתבו מכתבים, ומספרים על פרויד שהקדיש למלאכה זו שעה מדי יום. המכון פנה לאיינשטיין שהציע את פרויד כחבר עט. פרויד נעתר. שני המכתבים התפרסמו בפריז במארס 1933 בגרמנית, באנגלית ובצרפתית, כחוברת דקה מהודרת שכותרתה: "למה מלחמה?" 

"איינשטיין ופרויד והמלחמה הבאה" // כריכת הספר (הוצאת כרמל)

לכתיבה קדמה פגישה בין השניים, שעליה כתב פרויד: "פטפטנו כשעתיים; איינשטיין מבין בפסיכולוגיה בערך כפי שאני מבין בפיזיקה - כך שהיתה לנו שיחה מצוינת". 

המכתבים של פרויד ואיינשטיין תופסים רק 15 עמודים מהמקראה רחבת ההיקף שראתה אור בהוצאת כרמל לאחרונה, בעריכת עופר אשכנזי, דור בר־גל וערן רולניק. את היתר גודשים מאמרי עיון בטקסטים, שעוסקים באמביוולנטיות של ההוגים כלפי המלחמה - אם זהו "השחרור מעריצות אימפריאלית במחשבתו של איינשטיין", ככותרת מאמרו של יונתן מטיוס, צלילה ל"מלחמה ומלנכוליה", כפי שמציע ענר גוברין, או העיון של פרויד במלחמה ומוות, והקושי של הלא־מודע לעכל אותם, כפי שמוצע במאמרו של לירן רזינסקי. 

איינשטיין ופרויד היו ללא ספק גאונים, שחשפו תחומים חדשים לא רק כאקסטרפולציה של ידע הנמצא כבר ברשות האנושות. בתחילת המאה ה־20 הם בישרו שמתחת לפני השטח קיימת מציאות נוספת, חשובה ומשפיעה, סמויה מעין המתבונן השטחי ושאינה חייבת להיות מקובלת על "השכל הישר". שניהם היו בני משפחות יהודיות מרכז־אירופיות אמידות שנמנו עם מעמד הביניים המשכיל והתנגדו בתוקף לדת הממסדית, אבל לא היו שונים מהם מבחינת האופי ודרכי הפעולה. 

איינשטיין לחם ללא הרף למען השלום. הוא נפגש עם מדינאים ואנשי רוח, והגיב לאירועים אקטואליים. ב־1939 חתם על מכתב המאיץ בנשיא טרומן לפתח את פצצת האטום, אבל משנות ה־40 ואילך התנגד בתוקף לחימוש הגרעיני. כמדען, סמך על היגיון ותצפית: "אלה המכונים 'האינטליגנציה' נוטים להיענות להסתות קולקטיביות הרות אסון, משום שהאינטלקטואל לא מתהווה באופן בלתי אמצעי מתוך התנסות, כי בדרך הקלה, באמצעות המילה הכתובה".

פרויד, שהיה מבוגר מאיינשטיין ב־32 שנה, התבצר בחוג תלמידיו ומעריציו. הוא ראה את עצמו כשווה ערך לדרווין, ונהג להעניק לבכירי תלמידיו טבעות זהב שבהן משובץ פריט ארכיאולוגי, המציין את אופיו של אותו תלמיד. הוא כתב: "יש להכשיר רזרבה חברתית של אנשים שוחרי אמת ואמיצים, שיראו את תפקידם בהנהגה של ההמונים נעדרי העצמאות".

הברק האינטלקטואלי של פרויד וכושר כתיבתו לא פחות ממדהימים. במשפטים בודדים הוא מבהיר מושג שרבים וטובים הקדישו לו אינספור דפים וספרים. "הנתיב מכוח לזכות נשען על העובדה שבאמצעות איחוד כוחות של חלשים ניתן לגבור על החזק. הזכות הינה התגלמות כוחו של הציבור, והציבור יכול לפעול בכוח נגד יחיד המתנגד לו". 

גם תפיסתם של השניים באשר למקורות האלימות היתה שונה לחלוטין. איינשטיין סבר ששורש הבעיה נעוץ בעיקרון שהמדינה היא הריבון בתחומה. לדעתו, עצם קיום ריבונות לאומית מוחלטת, ואפילו בדמוקרטיה נאורה, מוביל בהכרח לאלימות. בתירוץ של צורך בהגנה עצמית ושמירה על הקיים הלך איינשטיין אחורה לשלום אאוגסבורג מ־1555 שנחתם בין קתולים ופרוטסטנטים, שבו נקבע כי "למי השלטון לו הדת" - השליט הוא הקובע את דת האזרחים, ולשלום וסטפליה מ־1648, שבו התגבש מושג המדינה הריבונית והעיקרון שאל לה למדינה להתערב בענייניה הפנימיים של מדינה אחרת. מכאן נגזרה התפיסה שלפיה רק ארגון על־לאומי עשוי לבלום חילוקי דעות בין מדינות, טרם יתפתחו למלחמה. 

פרויד, לעומתו, לא ייחס משמעות למאבקים פוליטיים. מקור האלימות לדידו נעוץ בדחפי אלימות המקוננים בנפש, "והמניעים הרעיוניים אינם אלא תירוץ להילולה של הרס וחורבן". הפתרון - העברת השליטה לגוף־על. אולם נוסף על איינשטיין, פרויד גרס שלצורך ההצלחה חייב להיות קשר רגשי ואידיאולוגי כלשהו בין המדינות החברות בארגון.

במסה החותמת את הספר מעורר פיקי איש שלום, מחזיק הקתדרה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית, את השאלה מדוע יש להקשיב לדעתו של אדם שאינו מקצועי, יהיו הישגיו בתחומים אחרים אשר יהיו. לדעתו, הלא־מומחים עשויים להעשיר את הדיון ולספק נקודות מבט חדשות, אם כי ייתכן שתפיסותיהם תהיינה פחות אובייקטיביות מאלו של המומחים בנושא. 

למרבה הצער, שאלתו של איש שלום רלוונטית, שכן שני המאורות חזו את כישלון הביורוקרטיה של השלום. איינשטיין ופרויד הסכימו כי הישות המוצעת העל־לאומית, שנועדה למנוע מלחמה, לא תתפקד, אלא אם כן תוכל לאכוף את החלטותיה. כדברי איינשטיין: "עלינו להכיר בעובדה שחוק וכוח שלובים זה בזה". המילה האחרונה, הרלוונטית גם להווה, היתה של פרויד: "נראה שהרעיון בן זמננו להחליף את הכוח הממשי בכוחם של רעיונות, נדון לכישלון". 

"איינשטיין ופרויד והמלחמה הבאה" / עופר אשכנזי, דוד בר־גל, ערן רולניק; כרמל, 337 עמ'

 • מרגיז: פייסבוק מסירה קליפים ישראליים

 • נסבל בקושי: שלוש מסקנות על "גומיגם"

 • לראשונה מזה 9 חודשים: עומר אדם בחוץ

 • הסלבס שכבר אורזים ל"הישרדות VIP"

את הסטורי שלנו כבר בדקתם היום? הצטרפו כאן לאינסטגרם של "ישראל היום"

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו