רמי וייץ || בן 65. שדרן ספורט. נשוי לחלי, עובדת משרד המשפטים, אב לדן (38) ולמיכל (36) מנישואיו הראשונים, ללי (13) ולמאי (10). סבא לאור, בן 4. מתגורר בגבעת יערים, סמוך לירושלים. שדר בכיר בצ'רלטון והשדר הראשי של מונדיאל 2018 ב"כאן", שישדר את המשחקים המרכזיים בטורניר, ואת הגמר ב־15 ביולי
מתי בפעם האחרונה לבשת מדים?
"ביום האחרון של המילואים, לפני כ־18 שנה, אבל הזיכרון המשמעותי שלי מצה"ל הוא ממלחמת יום הכיפורים. הייתי חייל סדיר בחיל האוויר, ולהקת כוורת שהתה בבסיס שלי כדי להופיע מול החיילים. ב־14:00 בצהריים החלה ההפצצה של מצרים - במרחק כמה עשרות מטרים מאיתנו. כסמל תורן הרצתי את האנשים לבונקרים, ופתאום אני רואה אחד שקוראים לו גידי גוב עומד זקוף בחוץ, נושא עיניו לשמיים. אני אומר לו 'גידי, אנחנו צריכים לרוץ למקלט', והוא אומר, 'תן לראות'. עמדנו וצפינו בהפצצות, גידי אפילו רצה לעלות על הגג כדי לראות יותר טוב, ורק כשראינו איך תופרים לנו את מסלול ההמראה ירדנו למקלט. לא היה לי צ'אנס להזכיר לו את זה מאז".
מתי בפעם האחרונה חזרת לבית ילדותך בטבעון?
"לתוך הבית לא חזרתי, כי גרים שם, אבל נכנסתי לחצר בפעם האחרונה ביום הלווייתה של אמא שלי, לפני חמש שנים. אצלנו במשפחה היה נהוג שבמקום לשים אבן על מצבה שמים ענף של עץ, ובחצר הבית בטבעון עדיין קיים ארז לבנון שסבא שלי הביא משם לפני 70 או 80 שנה. הרגשתי צורך להניח ענף מהארז הזה על קברה של אמא, ולכן ביקשתי רשות מהדיירים העכשוויים, והם נענו לי בשמחה. אבא שלי היה אחד ממנהלי הקרן הקיימת לישראל, ואמא היתה עקרת בית. הם היו הורים נפלאים, ולגדול בבית הזה בטבעון היה גן עדן".
מתי בפעם האחרונה התרגשת כמו ילד?
"לשמחתי זה קורה כמעט כל יום. אני כזה טיפוס".
בחיי, הייתי בטוחה שתגיד גמר הצ'מפיונס 1999, כאשר מנצ'סטר ניצחה את באיירן בדקה ה־93.
"לא, גמר הצ'מפיונס זו עבודה. אולי אחרי אני מתרגש, אבל לא באותו רגע. אני לא מרשה לעצמי כי אני צריך להיות קול. התרגשתי יותר כשכלתי ובני בישרו לי שהם מצפים לילד שני לפני כמה חודשים".
מתי בפעם האחרונה פגשת חבר ילדות?
"החודש. לשמחתי הרבה, לפני ארבע או חמש שנים פגשתי באקראי אחד מחברי ילדותי מבית הספר היסודי בטבעון. מתברר שהוא והחבר'ה ניסו לעשות סוג של מפגש מחזור, ומאז הקשר חודש ואנחנו נפגשים אחת לכמה שבועות. אנחנו דואגים להגיע לשמחות אחד של השני, ולא לדברים עצובים".
הם הופתעו לראות להיכן התגלגלת בקריירה?
"ממש לא. זה היה ברור שאני אגיע לתקשורת מאותו יום בכיתה ב', שבו תליתי על לוח המודעות כתבה על טורניר הכדורגל שקיימנו מול בית ספר אחר. אצלנו בבית היה אחד ממכשירי הטלוויזיה הראשונים בארץ, עוד לפני שהיו שידורים של הטלוויזיה הישראלית. אבי הביא מכשיר, תקע בו צינור שהיווה אנטנה וראינו שידורים מלבנון. מהרגע שהתחלתי לראות טלוויזיה הייתי סקרן ומהופנט".
מתי בפעם האחרונה פגשת מישהו שאתה מעריץ?
"ביורו 2016, לפני שנתיים. נתקלתי ביום של משחק הפתיחה בחדר העיתונות בארסן ונגר, המאמן המיתולוגי של ארסנל, ששימש פרשן של הטלוויזיה הצרפתית. ביקשתי ממנו סלפי קטן, לא לחצתי, ותוך כדי הצילום התפתחה בינינו שיחה. הוא שאל לשלומי ואני לשלומו ודיברנו על מה יהיה בטורניר. אלו היו חמש דקות קסומות, שבהן הבנתי שמדי פעם חשוב גם להתחכך באנשים שעושים כדורגל".
מתי בפעם האחרונה קבוצה שברה לך את הלב?
"אני לא רואה דברים בשחור או לבן, ואף קבוצה לא שברה לי את הלב, אבל קשה לי עם העובדה שנבחרת איטליה לא הצליחה להעפיל למונדיאל. בתור מי שהמונדיאל הראשון שלו היה באיטליה, אני מאוהב לחלוטין בארץ הזו, ובמיוחד אני עצוב עבור השוער בופון, שלא ישתתף במונדיאל שהיה אמור להיות האחרון שלו".
שום מילה על חיפה?
"הייתי מזכיר את מכבי חיפה, אבל זה לא שיברון לב, זו מין אכזבה באוקטן נמוך. מכבי חיפה זה דבר שקיבלתי בירושה. נדבקתי בה מאחי הגדול, יחיעם, כשהייתי בן 8. כמו כל אהדה לקבוצה, יש שנים פחות טובות ואתה מתמודד עם זה. זה לא עניין של אכזבה, מתרגלים וסובלים בשקט. אהדה לקבוצה זו ירושה שאתה לוקח איתך לכל החיים ואתה מתמודד איתה. אין פטור".
מתי בפעם האחרונה טיילת במקום חדש?
"בשנה שעברה, כשנסעתי עם הנבחרת לליכטשנטיין. מקום זעיר, עם אצטדיון זעיר ונבחרת זעירה, ואחרי קאמפ נואו, סן סירו ואולד טראפורד, מן הראוי להיות גם במקום כזה, לקבל פרופורציות".
מתי בפעם האחרונה למדת שפה חדשה?
"בימים אלו אני לומד רוסית. לא באופן רשמי, אבל אני מנסה להגיע לעלייה למטוס למונדיאל עם אוצר מילים סביר. בינתיים למדתי 'איפה כאן השירותים?', ואחר כך אלמד 'איך מגיעים למסעדה?'. אני לומד דרך שיחות עם אנשים ודרך האינטרנט. פעם אלכס גלעדי - שהפיק את שידורי האולימפיאדה במוסקבה ב־1980 - שלח אותי ואת המועמדים האחרים לנסיעה לקורס רוסית של חצי שנה. אחר כך בא החרם של ארה"ב על המשחקים, ובעקבותיו גם החרם של ישראל, והוחלט לבטל את נסיעת השדרים. את הקורס, אגב, סיימתי. חבל שאני לא זוכר משם הרבה".
במונדיאל 2002 בדרום קוריאה בטח היה קשה עם השפה.
"היה נורא. המפיק שלי ואני נסענו למשחקים עם נהג בעל אנגלית רצוצה, שנהיה חבר שלנו. יום אחד המפיק שלי שם דיסק של גלי עטרי, והנהג אומר באנגלית 'אני מוכן לא לגבות מכם כסף, רק תשאירו לי את הדיסק של הזמרת הזו'. גם שילמנו, אבל עד היום נוסעת בסיאול מונית עם השירים של גלי".
מתי בפעם האחרונה קראת סטטיסטיקה?
"אתמול. אני קורא כמעט בכל יום, בכפוף לשידור שאני עושה באותו יום. יש בצ'רלטון חבורה נהדרת של תחקירנים שמעדכנת אותי לפני שידור בטריוויה הספציפית לשידור הזה. אני חושב שאני אוהב את זה, כי הקהל אוהב את זה. אני עובד בשביל מישהו, וקיבלתי פידבקים שזה דבר שמאוד מעניין את הצופים. החוכמה הגדולה היא לדעת בדיוק מתי להשתמש בזה. יש לי טריוויות וסטטיסטיקות שאני לא משתמש בהן כי הן לא רלוונטיות, וצריך לדעת לחכות לרגע מתאים ולשלוף אותן. זו בעצם המיומנות".
מתי בפעם האחרונה יצאת לדייט?
"החודש, הייתי עם אשתי חלי בהופעה של פורנר בהיכל הספורט ביד אליהו. אנחנו אוהבים מוזיקה, ומאוד נהנינו מההופעה. אנחנו יוצאים הרבה גם למסעדות. הכרתי את חלי כשהייתי בן 38 וגרוש. יצאתי ערב אחד לדייט במועדון בירושלים שקראו לו האנגר. זוג ידידים שלי קרא לי, והידידה התחילה לחקור אותי על הדייט שלי ומייד פסלה אותה. היא הציעה לי מישהי אחרת. שאלתי מי והיא הצביעה על אישה צעירה שישבה על הבר, הסתכלתי והתלהבתי. באותו ערב לא היה כלום, יצאתי מהמועדון עם הבחורה שהגעתי איתה, אפילו טלפון של חלי לא קיבלתי באותו לילה, אבל ידעתי שזה יקרה. אחרי זה שוחחנו, ומאז הכל היסטוריה".
מתי בפעם האחרונה שמחת שאתה ישראלי?
"כל בוקר כשאני קם וכל ערב כשאני הולך לישון. יש לי פה ושם ביקורת על מה שקורה פה, על ההתנהלות, אבל לא היתה לי מחשבה לא לחיות בארץ. אני רואה את זה כמזל גדול שסבא שלי החליט לארוז את הפקלאות ולבוא ארצה מפולין בגיל 17, לפני מאה ומשהו שנים, וייסד פה שושלת".
אתה שמח לשדר את נבחרת ישראל?
"תמיד. פעם הנבחרת מנצחת 0:5 את אוסטריה ואתה יוצא עם חזה מנופח, ופעם היא מפסידה 1:0 ללטביה ואתה לא יודע איפה להתחבא. אבל אני אשמח לשדר אותה גם אם היא תפסיד לאינדונזיה".
מתי בפעם האחרונה עשית ספורט?
"היום. כמעט כל יום אני עושה הליכה של 50-40 דקות, בדרך כלל בבוקר או בצהריים. כשאתה מתחיל את היום בהליכה זה מסדר לך את הראש בצורה כזאת שאתה מוכן לכל משימה שתחכה לך במהלך היום. זה בריא ותורם מאוד למצב הרוח. אני צועד לבד, בלי מוזיקה ובלי כלום, מרוכז בעצמי. אני לא הולך בחברותא כי לפטפט מוריד המון מהאנרגיה".
מתי בפעם האחרונה אכלת ארוחה מדהימה?
"כל מה שחלי מבשלת לשישי מדהים בעיניי. כל דג שעובר תחת הידיים שלה הופך למעדן, וכל מנת עוף או בשר יוצאת בלתי נשכחת. כשיש לי זמן, אני מסייע לה בהכנת האוכל לנו ולילדות".
מתי בפעם האחרונה התפללת?
"אם הכוונה לתפילה בצורה הממוסדת, אז בבר המצווה שלי. אבל מדי פעם אני עוצם עיניים ומבקש כל מיני דברים. אם זה נכנס לקטגוריה של להתפלל, אז זה קורה לא מעט".
מתי בפעם האחרונה עשית משהו ספונטני?
"שאלה טובה, כי אני איש מאוד מתוכנן. עצם העובדה שאני לא מוצא תשובה ספונטנית אומר הכל".
מתי בפעם הראשונה אחזת מיקרופון בשידור חי?
"אני חושב שזה היה באולימפיאדת מונטריאול 1976. שידרתי כמעט במקרה את תחרות הרמת המשקולות שבה השתתף הישראלי אדוארד וייץ, וכולם חשבו שאנחנו קרובי משפחה. הוא די התקדם בתחרות, ובאיזשהו שלב קיוותי שאשדר מדליה ומאוד התרגשתי, אבל הוא סיים בסוף רק במקום החמישי והמכובד. עד מונטריאול האמנתי שהתפקיד שלי יהיה מאחורי הקלעים, ושם הכל השתנה".
shirshirziv@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו