הייתי בן 18, ילד מחוצ'קן עם מכנסיים מתרחבים ושיער ארוך מדי שחושב שהוא רוקסטאר כי הוא יודע לעשות סולואים על גיטרה חשמלית. ערן ויץ, גיטריסט אגדי שלימים הפכתי לסוג של בן טיפוחיו, השלים הכנסה ועשה הפקה מוזיקלית ללהקת נערים שניגנתי בה באולפן בדרום תל אביב. בסוף היום הוא פנה אלי ואמר: "גיל, בוא תקשיב לזמרת שאני הולך לנגן איתה. לא תאמין איך זכיתי". ואז שמעתי את הסקיצות של "לנשום בספירה לאחור" של רונה קינן. מצב צבירה: עור ברווז.
לימים יצא האלבום. קניתי אותו מיד וחפרתי בו בלי הפסקה. שייטתי בין ההפקה הרגישה של יזהר אשדות לבין השירה הקרובה והחשופה של רונה, בין הסולואים של פיטר רוט לבין הגיטרה החשמלית האקספרסיבית של אדם שפלן (שעשה גם עיבודי מיתר לאלבום וניגן בו על שלל כלים משונים, כולל מברגים וצבתות ומנדולינות).
"לנשום בספירה לאחור" מיזג בין האיכויות של מוזיקה לועזית, שאליה תמיד התחברתי יותר, לבין השפה העברית שלפני כן תמיד נשמעה לי פחות מוזיקלית. משהו בתמהיל של אנגלית עם עברית, בפזמונים ההמנוניים לצד האינדי בהגשתה של קינן - כבש אותי. המילים צימררו אותי ("מי מפחד מהזריחה" אני, רונה. כל כך אני), המלודיות חדרו לי לעצמות. ומעל הכל ניצבה רונה קינן אחת. זמרת־יוצרת־גיטריסטית, ילדה־אישה, מורכבת, חרדתית כמוני, בטוחה בעצמה כמו שהייתי חולם להיות, שונאת את עצמה כמו שאני שנאתי את עצמי, משוררת, נערת רחוב.
האלבום הזה לימד אותי כל כך הרבה על מה זה בכלל שיר ישראלי, מהי הפקה מוזיקלית, איך הם חוברים זה לזו, ובעיקר: מה הופך אמן לאמן. זה אלבום שתמיד נמצא אי שם בתת־מודע. לא משנה מה, לא יהיה שיר שאכתוב או אפיק ולא תעבור לי בראש המחשבה: "זה טוב, אבל האם זה טוב כמו 'מבול'"? אגלה לכם ספוילר: רוב הזמן, זה לא.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
