לוחמי "חיות הנגב" יוצאים למערכה
מייד עם התלקחות מעשי האיבה ברחבי הארץ, ב־30 בנובמבר 1947, החלו הערבים בנגב להתנכל מדי יום ביומו ליישובים הבודדים שבאזור, בהתקפות על נקודות יישוב, מארבים, התקפות ורציחות בדרכים, חבלות בקווי המים, ועוד.
היישובים היהודיים בנגב התקשו להילחם בפורעים: כוחם הדל, מיעוט החברים ומיעוט כלי הנשק, והעובדה ששתי הפלוגות שנועדו לשמור על היישובים הועברו להגנה על ירושלים, הותירו את התושבים נואשים.
בתחילת ינואר 1948 החלו להתארגן מחלקות מה"רזרבה" (מילואים) של הפלמ"ח, מתוך מגמה להקים בנגב כוח צבאי של כמה עשרות חיילי פלמ"ח מיומנים, שיסייעו בהגנה על היישובים ועל קווי המים והדרכים ויאפשרו קווי תחבורה פתוחים בין הנגב למרכז הארץ.
היחידה החדשה, שנקראה "חיות הנגב", מנתה כ־50 לוחמים. תפקידה לא היה להתמקד בתפקידי שמירה, במארבים או בהמתנה לבוא הפורעים - אלא לצאת לפעולות תקיפה יזומות. את אופי הפעילות של היחידה גיבש יצחק שדה, המפקד הראשון של הפלמ"ח, במהלך דצמבר 1947, לאחר נפילתן של שלוש חוליות של סיורים רגליים בנגב. שדה יצא לסיור מעמיק בנגב, ובשובו הודיע לבן־גוריון: "יש להפסיק מייד את הסיורים הרגליים ולצייד את הלוחמים בנשק בעל טווח כמו רובים ומקלעים, ולאפשר ניידות בעזרת כלי רכב".
בתחילה עמדו לרשות היחידה שלושה כלי רכב ממוגנים חלקית, אולם היה ברור שללא משוריינים צבאיים יעילים לא יוכלו "חיות המדבר" לעמוד במשימתם. לכן התארגנו במהירות כמה מפעלי מתכת במרכז הארץ, רכשו משאיות פורד ושברולט ששימשו את הצבא הבריטי, ובנו על מרכבי המשאיות תאי לחימה משוריינים.
המשוריינים זכו לכינוי "משורייני פרפר", מאחר שמכסי האוורור שלהם דמו לכנפי פרפר. הם צוידו בתתי־מקלע ובמכשירי קשר חדשניים ושינו במהירות את כללי המשחק במאבק על הדרכים בנגב ובהגנה על קווי המים ועל היישובים המבודדים.
הלוחמים העניקו ליחידה את הכינוי "חיות הנגב" בשל העובדה שעשו את רוב זמנם בדרכים, והפכו ליחידה מגובשת של אנשי פרא עם זקנים פרועים, שהטילו פחד על הכנופיות הערביות. הם קבעו את הגמל כסמל היחידה וציירו אותו על דופנות כלי הרכב שלהם. עד מהרה שולבו חיילי היחידה בחטיבת הנגב, שהוקמה באותה עת.
מִפקד עם בירושלים
רוב העיתונים העבריים דיווחו בסוף דצמבר על תחילתו של מִפקד העם בירושלים. בשאר חלקי הארץ החל המפקד שבועות ספורים לפני כן.
נוער ירושלים התפקד לשירות ב־16 תחנות שהוקמו בשכונות השונות ובמרכזי העיר. "רבים כבר עומדים על משמרותיהם ומשרתים במסירות ובכישרון את ביטחון היישוב. בני ציון יקרים נפלו כגיבורים בפעולות מגן לתפארת, אולם ההרשמה בעירנו נדחתה בשל תנאיה המיוחדים של העיר", נכתב.
"המִפקד לשירות העם" היה מערכת גיוס החובה הראשונה שהוקמה על ידי הנהגת היישוב וארגון ההגנה. למתייצבים נערכו בדיקות כושר גופני, והמתגייסים נשלחו למחנות הקלט. בשלב ראשון נקראו לגיוס גברים ונשים בני 25-17, וזמן קצר מאוחר יותר הועלה הגיל המקסימלי ל־35 שנים.
לעידוד הגיוס נערכו תהלוכות של בני נוער ותזמורות בערים הגדולות, שבהן נישאו כרזות לאומיות לעידוד ההתגייסות.
ההיענות היתה המונית. עשרות אלפים התגייסו לשורות ההגנה, כולל חרדים. כך סופר באחת הידיעות: "גם בני אגודת ישראל התייצבו כאיש אחד בלב שלם לעשות שכם אחד עם שאר הכוחות ולעמוד בפני אויבי ישראל במערכה".
במקביל להתפקדות הרחבה של האוכלוסייה במפקד, החלו רבים למלא את שורות "משמר העם" בירושלים. הארגון, שהוקם שבועות ספורים לפני כן, נהנה מזרם גדול של מתנדבים בני העיר, שלא גויסו מסיבות בריאותיות או שגילם היה גבוה מגיל הגיוס שנקבע.
תושבי ירושלים סבלו אז ממחסור במצרכים חיוניים בשל המצור על העיר, ומהומות קשות פרצו מדי יום ליד נקודות האספקה, שחילקו בהקצבה מזון, מים ודלק. תפקידם הראשוני של מתנדבי משמר העם היה לשמור על הסדר. מאוחר יותר, ועם התגברות הקרבות, קיבלו על עצמם המתנדבים שורה ארוכה של משימות - כמו אחריות למקלטים, עזרה לאזרחים בשעת הפגזות, מניעת ביזה וגניבות מחנויות, ואף מניעת בריחה של יהודים מירושלים הנצורה, על ידי הקמת מחסומים. המתנדבים נשאו על דש בגדם את אות משמר העם, ובו דמויות של לוחמת ולוחם על רקע מגן דוד, כשבאופק מגדל דוד.
מאחר שפעילותם של חברי משמר העם היתה בעיקר בחוצות העיר, רבים מהם נפצעו או נהרגו בתקופת ההפצצות על ירושלים. ארגוני משמר העם הוקמו גם בחיפה, בתל אביב, בצפת, ועוד.
ההגנה מפוצצת מלון בגלל מידע שגוי
ב־5 בינואר 1948 פוצצה ההגנה את מלון "סמירמיס" בירושלים, בפיגוע שהותיר 26 הרוגים וכ־60 פצועים, רובם אזרחים. המלון בן שלוש הקומות פעל בשכונת קטמון, שהיתה ברובה ערבית בתקופת המנדט. הוא פוצץ בשל ידיעה שגויה שסיפק מודיע ערבי לש"י (שירות המודיעין של ההגנה), שעל פיה פועלת במקום מפקדה של הכוחות הערביים באזור.
התבססות כוחות לחימה ערביים בשכונת קטמון הדאיגה מאוד את יעקב דורי, ראש המפקדה הארצית (רמ"א) של ההגנה, ולימים הרמטכ"ל הראשון. השכונה שכנה בנקודה גבוהה מזו של השכונות היהודיות סביבה, והיה חשש שהיא תהווה ראש גשר שממנו יוכלו כוחות ערביים לחצות את ירושלים לשניים. כל התושבים היהודים שגרו בשכונה עזבו אותה, והעשירים הערבים נטשו את בתי האבן הגדולים והפקידו אותם בידי שומרים.
ההגנה החליטה על הנחתת מהלומה צבאית בלב השכונה. מפקד מחוז ירושלים, ישראל עמיר, העריך כי פעולה כזאת תפגע פגיעה מוראלית משמעותית בערביי ירושלים ותעלה את המוראל בקרב התושבים היהודים.
המידע השגוי על מיקום המפקדה הערבית התקבל ב־4 בינואר. באותו לילה, בשעה 00:45, הגיעו לקרבת המלון שלושה כלי רכב. אנשי ההגנה חמקו בחסות החשיכה ומזג האוויר הסוער, חדרו למלון דרך הכניסה האחורית, הניחו את מטעני החבלה והסתלקו מהמקום.
כך תואר הפיצוץ בספר "ירושלים, ירושלים", שכתבו העיתונאים דומיניק לאפייר ולארי קולינס: "הנפץ האדיר העיר את רוב תושבי קטמון. מחלון חדרו שבסמוך ראה הסטודנט למשפטים פטר צאלח, השומר שזה עתה שכב לישון, איך המלון מתרומם בשאון ואחר כך קורס ומתמוטט. ענן עשן ואבק היתמר מההריסות, בעוד גלי ההדף מתגלגלים על פני הרי יהודה".
בפיצוץ נפגעו אורחים במלון, בני משפחה של בעלי המלון, נשים וילדים רבים, וגם סגן הקונסול הספרדי בירושלים, שגר במקום. הבריטים זעמו על הפעולה וזימנו את דוד בן־גוריון לשיחת נזיפה. בדיעבד התברר שהפעולה לא קיבלה היתר מההנהגה האזרחית. כעס רב התעורר בשל העובדה ששירות הידיעות כשל בעבודת המודיעין, ולא בדק את המידע שסיפק המודיע הערבי.
בית המלון, ששכן במקום שבו נמצאים היום הרחובות שואבי המים והחי"ש, עמד בהריסותיו במשך עשרות שנים. בתחילת שנות השמונים שוקם והפך לבית דירות.
המונים פלשו לפרדס ליד שכונת מונטיפיורי
פרדס גדול, הנמצא בין שכונת הרכבת לשכונת מונטיפיורי בתל אביב, שימש אתמול מטרה לחטיפת מגרשים על ידי רבים, שעטו עליו וקבעו בו גדרות, ואף הקימו סככות.
כפי שנודע, כמה מנפגעי המאורעות הורשו להקים במקום בתי מלאכה תחת אלו שנשרפו. עוברי אורח נוספים תקעו יתדות בארבע פינות ותלו שלט: "מגרש תפוס". מייד פשטה שמועה בעיר על מגרשים פנויים לחטיפה, ועשרות באו לקחת לעצמם מגרשים.
הפרדס שייך לערבי שטיפל בעצים עד לאחרונה, אך לאחר שהפרי נשדד - עזב את המקום.
("הבוקר")
אוניית מעפילים בנהריה
סופר "דבר" בנהריה מדווח כי העיר זכתה לקבל שוב אוניית מעפילים, השלישית אחרי "חנה סנש" ו"עליה".
הספינה, "האומות המאוחדות", ובה מאות מעפילים, עלתה על שרטון בסמוך לחוף ונתקעה במקום. מייד החלה הורדת המעפילים אל החוף. הבאים - צעירים וצעירות, ובהם מספר ניכר של ילדים - ירדו עם חפציהם ונתקבלו על ידי האנשים שהיו ליד החוף. למעלה משעתיים נמשכה העברתם של מאות המעפילים אל החוף. הבאים הועברו מייד אל מקומות מבטחים.
אחרי השעה 3 לפנות בוקר הגיעו לנהריה כוחות צבא ומשטרה, וסמוך לאותה שעה הופיעה גם אוניית מלחמה בים. הצבא תפס עמדות בקרבת החוף אל מול הספינה, שהיתה עזובה מכל נוסעיה.
("דבר")
ההומור הבעייתי של השריונועים הבריטים
השוטרים הבריטים במשטרת יפו מגבירים את המתיחות בעיר בת ים המותקפת. זה הלילה השני ששריונועים משוטטים להם בשכונה, והשוטרים יורים ללא הבחנה בבתים, וליתר שעשוע אף זורקים רימוני יד. לראשונה ביקרו מכוניות השריון בבת ים במוצאי שבת לאחר חצות, ולמעלה משעה השתוללו והשתעשעו השוטרים וירו ללא הבחנה לכל עבר.
המועצה שלחה מכתב מחאה חריף למשטרת יפו, אך ללא כל תוצאות, שכן גם אמש השתוללו להם השוטרים להנאתם ברחובות בת ים.
("דבר")
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו