קחו נשימה עמוקה: כשחינוך וקשב נפגשים

בית ספר, תחילת יום לימודים. כ־30 תלמידים טרוטי עיניים, מי יותר ומי פחות, ישובים בתוך כיתה כשפניהם אל המורה. על השולחנות שלפניהם אין קלמרים או מחברות, גם לא ספרי לימוד או מחשבונים. הם מוצאים תנוחת ישיבה נוחה, עוצמים את עיניהם, ונושמים. המורה מנחה אותם להיות ערים לתחושות שחולפות בגופם, לשים לב לכל שאיפה ונשיפה, לדמיין את היום שהם רוצים לחוות היום, או להעלות בדעתם דמות אוהבת שמקבלת ומכילה אותם. 

עבור רבים מיוצאי מערכת החינוך הממלכתית, התיאור הזה נשמע כמו פנטזיה נאיבית שלקוחה ממערכות חינוך אלטרנטיביות, דוגמת החינוך האנתרופוסופי או הדמוקרטי. אולם הפנטזיה הזו מגשימה את עצמה מדי יום בבתי ספר ואף בגנים "רגילים" לחלוטין. נסו אתם לבצע על עצמכם מעין דמיון מודרך, רק לכמה רגעים, ולהיזכר בעצמכם כילדים בבית הספר היסודי. עכשיו נשמע הצלצול שמבשר על תחילת יום הלימודים. אתם נכנסים לכיתה, מתיישבים בכיסאותיכם, ומתבקשים על ידי המורה לעצום את עיניכם, ולהתבונן פנימה. עכשיו דמיינו שכל יום לימודים שלכם נפתח בדיוק כך. איך זה גורם לכם להרגיש?

"אחרי מדיטציה אני מרגיש שאני נרגע ושהיום הזה עומד להיות יום טוב", מעיד עומר כהן (10), תלמיד כיתה ה' בבית הספר היסודי דבורה עומר שבכפר סבא. "כשאני עושה את הדמיון המודרך, אני מרגיש שיש לי סבלנות לחברים. שאם קורה משהו, אני יכול להירגע ולא להגיד ישר איזה משהו תקיף. המדיטציה עוזרת לי להיות מרוכז בזמן הלימודים, למשל אם יש מבחן או שיעורים חשובים מאוד. זה גורם לי להיות מול המטרה".

מנהלת בית הספר שבו לומד עומר, אור־לי עדי, החליטה לשזור את המדיטציות ואת הדמיון המודרך בשגרת בית הספר בעקבות חווייתה האישית כאם צעירה. "כשהפכתי לאמא הייתי צריכה המון רגעים של שקט רק לעצמי בתוך כל העשייה. הייתי כל היום כעוסה ואנרג'ייזר, ופתאום גיליתי שיש דבר שנקרא דמיון מודרך, ולמדתי את זה בכוחות עצמי. התחלתי לעשות את זה עם הילדים הפרטיים שלי, ואז עם הילדים בכיתות שלימדתי. כשהפכתי להיות מנהלת, זו היתה אחת מאבני הדרך שאמרתי שאני רוצה להנחיל לצוות ולתלמידים שלי. התחלתי עם זה בשנה הראשונה שלי כמנהלת בחדר המורים: אני הנחיתי את המורות, והן התחילו להתחבר אלי. להגיד לך שכולן קיבלו את זה? לא, וזה בסדר. גם בכיתה לא כולם מקבלים, וזה בסדר גמור".

שיעור דמיון מודרך בבית הספר דבורה עומר בכפר סבא // צילום: יהושע יוסף

 

"אין אלימות בגן"

עדי מספרת כי בעקבות ההתנסות האישית של המורות בדמיון המודרך, החלה הגישה לחלחל לאט־לאט אל תוך הכיתות והשיעורים. המורות לחינוך גופני בבית הספר, שגילו כי טוב (להן), החליטו ללמוד יוגה באופן אישי, והיום הן משלבות יוגה בהוראתן. כמו כן, המורות שמדריכות את הדמיון המודרך מעודדות את התלמידים לתמלל את החוויה שחוו במהלך התרגול ביומן אישי. הודות לכך, השפה הבית־ספרית השתנתה מקצה לקצה. "יש אצלנו המון הכלה והקשבה. את צריכה לראות איך המורים פונים לילדים שבוכים: 'בוא נחשוב יחד, איזה כוח יכול עכשיו לעזור לך שלא תבכה, שלא תתגעגע לאבא או לאמא?'" מתארת עדי ומוסיפה שעוד הרבה הורים מעידים על שינוי לטובה בילדיהם, שמורגש גם בבית.

גם בבית ספר המתמיד ברמת גן, שבו לומדים בכיתות א'-ח', מובילה המנהלת שרון חיון תוכנית הוליסטית שצמחה מתוך צורכי התלמידים והמורים. מורן קלדרון, מחנכת כיתה א' ורכזת חברתית־ערכית בבית הספר, מספרת: "אצלי בכיתה א' בחודש־חודשיים הראשונים של השנה אנו עוסקים בהסתגלות. כל יום מתחיל בפתיחות בוקר שונות, אשר מתמקדות במעברים, מהמקום שבו היינו למקום שבו אנחנו נמצאים עכשיו, מהבית לבית הספר. הפתיחות אמורות להימשך 15 דקות, אבל בפועל זה לפעמים גולש אפילו לשעה, כי התלמידים סוחפים אותנו למקומות שנכונים להם". 

אחת הטכניקות שמיושמות בבית הספר היא מדיטציה. "הם כל כך רגילים שכל הזמן דורשים מהם, שכל הזמן הם עסוקים וכל הזמן יש להם מה לעשות, שהם לא יודעים מה זה לא לעשות שום דבר. הם לא יודעים מה זה להביט פנימה, להתרכז במחשבות שלי - ולקבל אותן. להבין שגם אם יש לי מחשבות שליליות זה בסדר. למשל, 'אוף, לא בא לי לעשות עכשיו את הדבר הזה שמורן עושה'. אנחנו מוכנים לקבל את התלונות האלה - אבל להכיר בהן, להקשיב להן לרגע. להבין שמשהו עומד מאחורי 'משעמם לי'".

גם דמיון מודרך הוא חלק מהשיטות המגוונות שבית הספר אימץ. "אני שמה להם מנגינה מרגיעה ומכניסה אותם לתוך העולם שלהם", מתארת קלדרון, ומכניסה גם אותי אל תוך הלך הרוח השלו. "אנחנו עושים מין חשיבה חיובית: 'קמנו בבוקר בבית, שטפנו פנים, צחצחנו שיניים, התלבשנו והבטנו במראה. מה אנחנו רואים?' ואז נותנים מחמאות לעצמנו. 'אני יפה, אני חכם, אני נעים, אני אדיב'. אנחנו ממשיכים ב'היום יהיה לי יום...' וכל אחד משלים איזה יום הוא רוצה שיהיה לו, למשל: 'היום יהיה לי יום טוב, היום אני אהיה הכי אדיב שאני יכול, הכי מרוכז שאני יכול'. ואז אנחנו אומרים: 'ואם לא?' כי הרי אנחנו לא יכולים להבטיח לעצמנו שהכל יהיה טוב. אז הילדים יודעים להגיד: 'אז לא'. אני שואלת: 'ואז מה אעשה?' והם עונים: 'אני אבקש עזרה, אני אפנה לחברים'. הם מקבלים כלים להתמודדות עם היומיום שלהם".

ואם בבית ספר המתמיד מתחילים לתרגל בכיתה א', בגן העירוני ספיר שבשכונת רמות ספיר בחיפה מתוודעים הילדים למדיטציה כבר בגיל 5. "מדיטציה זו מילה מאוד גדולה שאנחנו מכירים בתור מבוגרים", מחדדת הגננת אפרת הילדסהיים. "לילדים אני לא אומרת מדיטציה, אלא יותר משהו כמו 'הירגעות' - ואפילו זה לא תמיד". הילדסהיים, שהתוודעה ליוגה ולמדיטציה במהלך שליחות משפחתית בהודו לפני ארבע שנים, מתארת את ה"הירגעות": "כל אחד מהילדים יושב על הכרית האישית שלו, ששמו רקום עליה. המהות היא בעצם מהות אישית - אני יושב עם עצמי ונרגע, מסתכל רגע פנימה, ולומד לעצום עיניים ולהרגיש בנוח עם זה - דבר שאינו טריוויאלי בגיל הרך. החוויה הזו נמשכת בתחילת השנה רק כ־60 שניות, ואחר כך עוד דקה ועוד דקה".

"צריך לזכור שאנחנו עדיין בתחילת השנה, ועדיין יש קשיי הסתגלות ופרידה, אבל נראה שהילדים הם קבוצה כבר שנים", מספרת הילדסהיים ומדגישה כי "הילדים לא הגיעו כולם מאותו הגן. אני חושבת שהחוויה המשותפת הזו מאוד מעצימה אותם כקבוצה". לדבריה, "חודשים ספורים אחרי תחילת השנה, ואין מקרי אלימות בגן. גם בשנה שעברה לא היו מקרי אלימות בכלל. זה לא ייאמן".

שעת ריכוז // צילום: יהושע יוסף

 

פדגוגיה של אכפתיות

מדוע בעצם המדיטציה משפיעה כפי שהיא משפיעה? כיצד דקות של התבוננות שקטה פנימה או דמיון מודרך מיתרגמות ליכולת להכיל אחרים, להתרכז בלימודים ולהימנע מאלימות? ד"ר רוני ברגר, מרצה בכיר וחוקר באוניברסיטת תל אביב, במחלקה לרפואת חירום באוניברסיטת באר שבע ויועץ למרכז האלטרואיזם והחמלה באוניברסיטת סטנפורד בארה"ב, מבדיל בין שני סוגי מדיטציות: הראשונה היא מיינדפולנס והשנייה היא חמלה או נתינה אכפתית, כפי שהיא קרויה בתוכנית "קריאה לנתינה" ("Call to Care"), אשר נבנתה על ידי ברגר וצוות מהמכון שייסד הדלאי לאמה בארה"ב, ה־Mind and Life Institute.

"מיינדפולנס זו דרך להסתכל על המציאות מרגע לרגע", מסביר ד"ר ברגר. "אתה לומד להכיר גם את המציאות הפנימית שלך, וגם את המציאות החיצונית, בצורה לא שיפוטית. למה זה כל כך חשוב? משום שרוב הבעיות האנושיות כרוכות בשני תהליכים בסיסיים: בושה וביקורת עצמית. אנחנו דוחים חלקים מעצמנו או מבקרים את עצמנו בצורה קלינית. חשוב לציין כי המיינדפולנס הוא לא תהליך מרגיע בהכרח. הוא תהליך של התבוננות פנימית, והרחקה מסוימת כדי לבחון את הדברים ולא לפעול באופן אוטומטי או באופן שיפוטי".

לעומת זאת, המוקד במדיטציית החמלה או הנתינה האכפתית הוא "הרצון להיטיב עם עצמך ועם אחרים, לגרום להם למניעה או להפחתה של סבל". לדברי ברגר, "זו בעצם המהות של הבודהיזם". 

התוכנית "קריאה לנתינה" פועלת מהמרכז לחינוך קשוב ואכפתי, ומבוססת על מחקר אמפירי מקיף. היא פועלת בעשרה בתי ספר בארץ, במגזר היהודי והערבי כאחד, ומשלבת פרקטיקות של מיינדפולנס וחמלה עם גישות חינוכיות ופסיכולוגיות של למידה חברתית־רגשית, שנמצאו יעילות בטיפוח קשב ולמידה ובעידוד התנהגות פרו־חברתית ואתית. ברגר מדגיש כי "אנחנו מלמדים מיינדפולנס, אבל עושים זאת בקונטקסט של נתינה אכפתית. התוכנית נקראת 'קריאה לנתינה' כי הרעיון הוא פדגוגיה של אכפתיות. זה הרבה יותר גדול ממיינדפולנס, כי מיינדפולנס זו טכניקה שבה אתה מזמין את תשומת הלב בצורה לא שיפוטית מרגע לרגע, אבל את יודעת מי עוד עושה את זה? הצבא האמריקני, עם צלפים. גוגל, כדי שהעובדים יעבדו טוב יותר. המוטיבציה היא שונה. חמלה זו לא טכניקה - זו מוטיבציה. הדחף הוא להיטיב.

"אחת השאלות ששאלתי את התלמידים היא כזו: 'הגיע מיליונר שתרם הרבה כסף כדי לתת צעצועים ובגדים לילדים נצרכים בקהילה שלכם. כל מה שהוא ביקש בתמורה זה שבמקום ללכת לחוגים או להיפגש עם חברים אחרי הלימודים, תישארו בבית הספר ותעבדו נורא קשה באריזה במשך שבוע. כמה מכם מוכנים?' יצאנו מהכיתה, והתלמידים מילאו את השאלונים. היתה לנו גם קבוצת ביקורת של בית ספר שלא עבר את אותה תוכנית. בתחילת השנה כ־30 אחוזים מהתלמידים, בשתי הקבוצות, היו מוכנים לבוא לארוז בכל השבוע. עבדנו איתם במשך שנה, ובסופה שאלנו אותם שוב את השאלה. בקבוצת הביקורת קצת פחות מ־30 אחוזים הסכימו לבוא ולעזור, ואילו בקבוצה שעברה את התוכנית כ־60 אחוזים אמרו כן - פי שניים. למה זה חשוב? כי זה כבר לא דבר תיאורטי. אם ילדים מוכנים להקריב את הזמן שלהם למען האחר - אני רואה שינוי משמעותי". עוד ממצא מעורר השתאות של המחקר מעיד על ירידה משמעותית בסטריאוטיפיזציה כלפי ערבים בקרב התלמידים. 

"מחקרים רבים מראים שמדיטציות מחזקות קשב, זיכרון ויכולת אמפתית, אך מעבר לכך, מחקרים נוירופיזיולוגיים מראים שהן גם מאיטות את תהליך ההזדקנות", מספר ברגר. "הזדקנות מתרחשת כשהתא לא משכפל את עצמו. מה שגורם לתא לשכפל את עצמו הוא מעין מעטפת בקצה הדנ"א, אשר נשחקת עם הזמן. בשנתיים־שלוש האחרונות יש מחקרים שמראים כי כאשר אנשים עושים אימון קבוע של מיינדפולנס, המעטפת נשחקת פחות. המוח הוא דבר פלסטי, ומיינדפולנס הוא אחד הדברים היחידים שיכולים לשנות את מבנה המוח".

בית הספר דבורה עומר. התרגול התחיל בצוות ההוראה // צילום: יהושע יוסף

 

לדעת את עצמך

הן בבתי הספר דבורה עומר והמתמיד והן בגן ספיר החל התרגול כחוויה אישית של יחידות, המנהלות והגננת, שהחליטו מתוך ניסיונן הפרטי החיובי להנחיל את הפרקטיקה למורות, והן בתורן לתלמידים ולתלמידות. תחושתן ש"משהו עובד שם" מגובה במחקרים מדעיים רבים. אך מה בעצם אנחנו עושים כשאנחנו מתרגלים מדיטציה, ובפרט במערכת החינוך? 

ד"ר אורן ארגז, מרצה בכיר לחינוך במכללה האקדמית בית ברל ועמית הוראה באוניברסיטה העברית, מעיד על עצמו כי "המקום שאני מגיע ממנו הוא חינוך ותרגול. אצלי הם אחד, אין הבדל". בשיעורים שהוא מלמד התרגול עומד במרכז הקורס. "אנחנו מתרגלים מיינדפולנס בעיקר, ומתוך זה אנחנו מנסים לחשוב על הרעיון של חינוך. הטענה העקרונית שלי היא שאנחנו מספרים לעצמנו סיפור מסוים על החינוך שאנחנו עושים בבית ספר - אבל הסיפור הזה לא בדיוק מממש את עצמו. בקורס שאני מעביר באוניברסיטה העברית, על השיעור הראשון, הדבר הראשון שאנחנו עושים זה לתרגל מדיטציה בעמידה. "אם כל המהלך החינוכי שעושים בבתי הספר הוא לספק לאנשים ידע על העולם, אז המהלך הנגדי שצריך להוסיף לו הוא שהעולם יהיה קצת בשקט, ואנשים יוכלו להקשיב לעצמם".

בתחילת הקורס מבקש ארגז מהסטודנטים להגדיר מהו חינוך. "מה שקורה הרבה פעמים הוא שההגדרה הראשונה שלהם היא חינוך כמעין חִבְרוּת, להפוך את האדם לחלק מהחברה. זו כמובן פונקציה אחת של חינוך, אבל לא יכול להיות שהחברה תמציא משהו שאינו טוב לבני האדם. במהלך הסמסטר הסטודנטים מתחילים להתמודד עם התרגול ועם הקשיים שהוא מביא - ומתחילים לגלות שגם להם יש חלק בסיפור הזה של חינוך. בשיעור היסטוריה בכיתה מורה באה ומספרת משהו, אבל יש שם 30 חוויות שונות של תלמידים, שבעצם מתרחשות בזירה שהיא פנימית לגמרי. מה זו הזירה הזו? מי זה האני הזה שחווה את ההיסטוריה, המתמטיקה וכל מקצוע אחר? הרבה פעמים אנשים עוברים חינוך של שנים בבית הספר וזוכרים מעט מאוד, אז מה בעצם קורה פה? מה באמת מתפתח? אלה שאלות שקשורות בלהביא חינוך מתוך תודעה מתבוננת". 

ארגז מדגיש כי "המטרה שלי היא לא שאנשים יתחילו להפיץ את זה הלאה. אני בא להציע את זה לאנשים עצמם. בכלל, ההפצה של הדברים האלה צריכה לנבוע מכך שאדם מזהה שהתרגול הוא טוב וחשוב לו, ומתוך זה הוא נשאר נאמן אליו וממשיך לתרגל". 

 

"אנשים יוכלו להקשיב לעצמם". ד"ר אורן ארגז // צילום: Ben Bobbit

תומר ישראל מליחי (27) סיים את הקורס של ד"ר ארגז בשנה שעברה, השנה השנייה ללימודי התואר הראשון שלו בחינוך ובסטטיסטיקה באוניברסיטה העברית. "הגעתי לקורס כשהייתי רחוק מאוד מכל התחום הזה, אף שהייתי ארבע פעמים בהודו והתנסיתי במדיטציות בעבר. אני מאובחן מגיל צעיר עם הפרעות קשב וריכוז חמורות מאוד, לקויות למידה, ונטלתי כדורים יומיום מכיתה ב' - כך שהייתי קצת סקפטי לגבי העניין". 

אולם אז החליט מליחי לעשות שינוי. "החלטתי שהפעם אני כן לוקח דברים ברצינות - וזה הסוד של המדיטציה. בהתחלה הכל נראה לך רדוד, ואתה אומר לעצמך: 'עלי זה לא ישפיע, זה לא רציני'. אבל חלק מהתהליך הוא לעבור את הקו הדק הזה, וברגע שאתה מתחיל להתמסר ולתעד באופן קבוע את שלומך לפני ואחרי המדיטציה, אתה מתחיל לגלות הרבה דברים בתוכך. אני, כאדם שמאופיין בחוסר סדר ובחוסר ארגון, מצא סדר וארגון בתוך התהליך החינוכי שלי: שעות שינה מסודרות, למידה מאורגנת, לדעת להיות יותר קשוב ולהבחין בין העיקר לטפל". 

בעקבות החינוך העצמי ותוצאותיו החליט מליחי לנסות להגיע לשיעור הבוקר של ד"ר ארגז בלי ליטול את הכדורים. "היה לי מאוד קשה. בכל פעם רציתי לזוז, והרבה פעמים גם השתעממתי. אבל היה משהו בגישה המקבלת והמכילה של אורן, היכולת להגיד 'בוא, תהיה אתה, תזוז. המדיטציה מקבלת אותך ככה או ככה', וזה גרם לי לרצות להמשיך עוד. הרגשתי שיש מסגרת חדשה שמוכנה לקבל אותי כמו שאני. ומה שיפה הוא שאני זה שבסופו של דבר אחראי למסגרת הזו, אז אני זה שצריך לקבל את עצמי.

"בתחילת סמסטר ב' אמרתי לעצמי שאנסה להגיש בקשה לכתוב סמינר בקורס, והיא התקבלה. החלטתי לקחת יוזמה ולתרגל יותר - וגם להפסיק עם הכדורים. כסטודנט שכל חייו לקח כדורים, ובשנה העמוסה ביותר בתואר, הצלחתי לבנות לעצמי מסגרת בתוך המסגרת החינוכית האקדמית, שבה אני מצליח ליישם את השלווה, הניתוק, ההבנה וההשקעה. הצלחתי לסיים את אחת מתקופות המבחנים הקשות שהיו לי ללא תלות בריטלין ובקונצרטה, ואת הסמינר שכתבתי לאורן סיימתי בהצטיינות. כיום התחלתי את התואר השני בסטטיסטיקה. אני חושב שהרבה מהגילוי והיישום בין שנה ב' לג' התחיל בזכות הקורס הזה, שלימד אותי, בשני משפטים, שימת לב להווה, יישום של הכאן ועכשיו".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו