הייקו ותיהנו

בריכה עתיקה

צפרדע קופצת פנימה

צליל מים (באשו; תרגום: יואל הופמן)

 

פגש ראשוני עם שיר הייקו עשוי לעורר קשת רחבה של תגובות, מהפתעה, להסתייגות (זה שיר?), לזלזול, לאדישות ואף להתפעמות ולחיבור מיידי; לא מפתיע בהתחשב בכך שמדובר באמנות שמקורה ביפן העתיקה, תרבות שגם בלבושה העכשווי נראית לעיתים כמו גלקסיה רחוקה. אך דומה שבשנים האחרונות המפגש עם שיר הייקו, בין שתורגם מיפנית או נכתב בעברית, כבר לא נושא ניחוח עז של זרות. "מנקודת מבטי הייקו נהיה דיאלקט בתוך העברית", אומר הסופר והמשורר דרור בורשטיין. "לפעמים זה מצליח ולפעמים לא, כמובן, אבל אין את התחושה שאנחנו עוסקים במשהו אקזוטי, מיובא. זה מיובא כמו שמייבאים היום טלפון סלולרי. שמים בכיס וממשיכים ללכת". 

ואכן, הנתונים בשטח מצביעים על התערות מרשימה של ההייקו בארץ. מי שחפץ להכיר את הז'אנר מקרוב ימצא לא מעט ספרי שירה ועיון, הרצאות וסדנאות כתיבה, בלוגים ופורומים שונים, ויגלה קהילה לא קטנה: "יותר חלונות מבית", מאת גארי הותם, אחד ממשוררי ההייקו האמריקנים הבולטים, נמכר בישראל ב־500 עותקים עד כה, "יותר מאשר בארה"ב", מחדד בורשטיין, שגם ערך ותירגם את הספר. "בארה"ב ספרי הייקו שזוכים לפופולריות לא מגיעים לכמות כזאת, לא באופן אבסולוטי ולא ביחס לכמות האוכלוסייה, ואני חושב שזה ייאמר לזכותנו. זו קהילה שמונה כמה מאות אנשים ויש לי הרגשה שחלקם לא קוראי שירה, דהיינו לא חלק מקהילת המשוררים המודעת לעצמה ושעימה נמנים קוראי וכותבי שירה, אלא דווקא אנשים שמגיעים מעולם התרגול הבודהיסטי לסוגיו, שהייקו מתאים להם כשירה. זו לא קהילה עצומה, אבל אלה אנשים שהייקו חשוב להם מאוד, זה לא משהו לשעות הפנאי וזה לופת אותם באיזשהו אופן, כך אני מרגיש". 

 

•••

אחד התוצרים המקוריים והמעניינים של קדחת ההייקו הוא "ירח חסר", בלוג והוצאת ספרים שהקימו בורשטיין, ליאת קפלן, יעקב רז, איתן בולוקן, יובל אידו טל ואלכס בן־ארי - כולם משוררים ואנשי רוח שעוסקים בהייקו זה שנים, כל אחד בדרכו. עד כה פורסמו שני ספרים בהוצאה, הראשון הוא אותו ספר של גארי הותם, והשני, שפורסם לאחרונה, הוא "קומץ", המאגד שירי הייקו שכתבו השישה בשנים 2016-2015, מלווה ברישומים של רז, פרופסור בחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב, חוקר ומתרגם של זן בודהיזם, תרבות ושירה יפנית. 

 

רגע לפני

שנכתבו המילים

צבעי הענן 

(כל השירים בכתבה מתוך "קומץ")

 

שיחה עם רז ובורשטיין על "ירח חסר", "קומץ" והייקו בכלל מוציאה במהרה את כל האוויר הפוטנציאלי והיומרה ההיפותטית שלכאורה טמונים ביוזמה שמורכבת משישה אנשים מוכרים ומוערכים כל כך בתחומם, ומתנקזת לספרון קטן. "ההוצאה פשוט צמחה", אומר רז, "מתוך עניין משותף, טעם משותף, חברות ארוכה עם חלק מהמשתתפים". 

בורשטיין: "אם היה מדובר בעניין אידיאולוגי אז זה היה צריך לקרות לפני עשר שנים. זה לקח יותר זמן כי זה קרה מעצמו. זו קבוצה, אבל אין כנסים או ועדות, אין חזון משותף ויועץ ארגוני", הם צוחקים. 

הספר יוצא דופן בכך שהשירים לא חתומים, ואי אפשר לדעת מי מכם כתב אותם.

רז: "זה אולי יוצא דופן, אבל אין בזה אידיאולוגיה או פאתוס או כל דבר אחר. ניסינו, זה כיף, חשבנו שזה יכול להיות ניסוי מעניין. האמת היא שמכיוון שישבנו לא מעט על השירים יחד אז אנחנו קצת שותפים זה לזה, עד כדי כך שתחילת העבודה יחד היתה בלי לדעת מי כתב את השיר, למעט מי שכתב אותו כמובן, ורק בהמשך הוא היה נחשף, מה שנקרא". 

נוצרו משחקי ניחושים?

רז: "בטח. וכמובן אפשר לזהות טון, צבע של כותב. מטבע הדברים את שלי אני לא יכול לזהות". 

מה זה אומר על החשיבות של סגנון הכתיבה?

בורשטיין: "היות שמדובר במגרש כל כך קטן וצר, לסגנון יש פחות אפשרות להביע את עצמו. ברומן סגנון הוא מבנה אדיר שאתה רואה על כל צעד ושעל. אתה יכול להבחין בין רומן של א"ב יהושע לרומן של עמוס עוז מקריאה של חצי עמוד. 

"בהייקו, סגנון בא לידי ביטוי ברמה מינימלית מאוד. זה מה שאני אומר לאנשים שרוצים לכתוב בכוונה לעודד - בהייקו, באופן פרדוקסלי, אתה לא צריך כישרון כתיבה; אתה לא צריך להיות מילולי במיוחד. בניגוד לשירים כמו של אלתרמן למשל; הרי אפילו על מנת לכתוב סונטה גרועה צריך כישרון כתיבה. כאן להפך; המילים צריכות תמיד להיות פשוטות, ואם יש חלופה פשוטה עוד יותר כדאי ללכת עליה. במסגרות מסוימות בארה"ב מלמדים הייקו לילדי גן וכיתה א', יש על כך ספרים ומערכי שיעור, וכשקוראים אותם מתברר שמערכי השיעור לא רחוקים מאלה שתיתני לבני 70 שרוצים לכתוב הייקו, ולא במקרה". 

רז: "בהקשר קרוב, לפעמים אני עושה עבודה אישית עם אנשים, מה שנקרא ליווי במצבי מצוקה, ואם אני רואה שזה מתאים, לפעמים אני מציע להם לכתוב הייקו ונמצא שם לסייע. פעם אחרי פעם מדהים אותי עד כמה הפעולה הזו משנה את ההסתכלות ואת הרווחה האישית. מהצד התרפויטי, אנשים, במיוחד בעיתות של חולי או מצוקה קשה, לפעמים ההגדרה של קיומם היא 'אני חולה' או 'אני שכול'. ומה שעושים בכל הליך תרפויטי הוא מה שמכונה 'פיזור הסיפור הנוקשה מדי' בכל מיני דרכים. כאן, במקום להתעסק בפיזור, אני פשוט מעודד אותו לרדת במדרגות, לצאת החוצה, לקרוא קצת הייקו, להתבונן, לכתוב הייקו אחד ביום. והאנשים האלה כותבים שירי הייקו מופלאים. אותו אדם לא רק גילה שירה, אלא גילה עולם, מבט. זו לא שירה רגילה. זה רגע עירום כזה והוא באמת מרפא". 

 

היתוש על כף רגלי

אינו יודע שזו

סעודת חג

 

שיר הייקו הוא שיר זעיר בעל מבנה קבוע בן 17 הברות (הגירסה העברית מרשה לעצמה לשחק ביתר חופשיות עם המבנה) המסתכמות לכדי חמש עד תשע מילים, ולרוב מתאר רגע צלול של התבוננות קשובה שעשוי להוביל להארה בזעיר אנפין. יש המגדירים הייקו כקריאת התפעלות שאורכה כנשימה; "אהה!" ההייקו מראשיתו קרוב מאוד לטבע ולרוב תופיע בשיר, במיוחד בהייקו יפני, מילה שתתייחס לעונה שבה הוא נכתב. כאמור, שיר הייקו חותר לפשטות, ולכן כמעט שאין בו סמלים, מטאפורות או חרוזים. 

למרבה ההפתעה, מתברר שהייקו בעברית קיים זה שנים, גם אם בווליום נמוך. "שריפטן", קובץ ספרותי יידי שראה אור בניו יורק ב־1930 ונערך על ידי דוד איגנאטוב, תורגם לעברית על ידי המשורר יהודה גור אריה ב־1993; ב־1958 פורסמה "שקא", אנתולוגיית שירי הייקו שתירגם המשורר והמו"ל איתמר יעוז־קסט מתוך אנתולוגיית הייקו שתורגמה להונגרית דווקא. רז, לצד הסופר והמשורר יואל הופמן, אחראים לתרגום לא מעט קלאסיקות הייקו יפניות, וספריהם, בין היתר "זן בודהיזם - פילוסופיה ואסתטיקה" מאת רז או "לאן נעלמו הקולות?" מאת הופמן, משמשים ספרי יסוד עבור לא מעט קוראים וכותבים שמעוניינים להיכנס בסודו של עולם ההייקו. 

 

ההפתעות של היקום

לצד זאת, הפריחה הגלובלית שחווה ההייקו מאפשרת לקורא גישה ללא מעט ספרי שירה וספרי עיון באנגלית, לצד שגשוג של תרגומים לעברית וכאמור הייקו מקומי לכדי מבחר עשיר ומגוון. עם זאת, קשה שלא לתהות לפעמים אם אין בהשתקעות בתוך הייקו משום הפניית גב למציאות הישראלית האלימה והמייאשת.

"זה דבר שאני חושב עליו הרבה בזמן האחרון", מקדים אותי בורשטיין לפני שאני מעלה את הנושא בעצמי. "צריך להיזהר שהמשיכה להייקו, כלומר למקום שאין בו קונטקסט, להקטנה של הפריים לכדי יתוש או ענן, בתוך מציאות ישראלית, לא תגלוש לסוג של אסקפיזם, כי באמת נוח יותר להסתכל על העולם מתוך הזווית הזאת. לפעמים אני מרגיש שהיה לי הרבה יותר נוח לחיות בתוך עולם של הייקו, שבו אתה רואה חד מאוד, ולא את הדברים שמסביב". 

רז: "יש מעט שירי הייקו שמתייחסים ישירות לסביבה גדולה יותר, כך שהסכנה קיימת. זו בועה, קפסולה, על התאגיד היא לא שמעה. עם זאת, קחי לדוגמה את השישייה של 'ירח חסר' - כל אחד מהשישייה פעיל חברתית כך או אחרת. אז אפשר לרדת לרזולוציה של עלה, וברגע אחר לנסות להזיז תהליכים ביורוקרטיים גדולים. אבל הסכנה קיימת". 

אתם מרגישים שצריך להיכנס למצב תודעתי מסוים כדי לכתוב שיר הייקו? קשה לי לדמיין שמתיישבים לצורך כך במיוחד מול המחשב.

בורשטיין: "זה לא שצריך, אבל בפועל, בדרך כלל יש סוג של שקט שאופף את זה; כשמורידים את הכלב או מצחצחים שיניים ולא מתכננים להיות במצב מיוחד. זה באמת מסוג הדברים שמופיעים מתוך הבהייה בזבוב. מבחינתי, הקסם או הכוח של ההייקו זה שהוא מפתיע אותך בכל מיני רגעים שאתה לא יכול לנסח מראש. זה יכול לגרום לשמחה מסוימת, לא במובן של ציפייה לכתוב היום שיר מדהים, אבל אתה לומד להכיר את זה שהעולם נותן לך כל מיני הפתעות קטנות. אתה מקבל את המטבעות הקטנים האלו בכל מיני רגעים בלתי צפויים". 

רז: "אני מכנה את זה 'מבט הייקו'. הבודהיזם אומר שהתודעה שלנו מוכתמת - הקשרים ביוגרפיים, פוליטיים, אסתטיים, שאנחנו לרוב לא שמים לב שהם עומדים בינינו ובין המציאות. ההייקו הוא מקום שבו המבט הולך ומשתכלל. וזה לא שאין הקשרים; זה לא איפוס לכדי עולם חסר מילים, אך הן נטולות המשמעות הכבדה שאנחנו לרוב מעניקים להן. יש לי פנקס קטן בכיס, ובגלל השיטוטים הארוכים שלי עם בני יוני אני מתבונן כל הזמן; אני לא מכריז בפני עצמי שזה הזמן לכתוב שיר הייקו, אני פשוט משוטט, בוהה ופתאום מוצא את עצמי בזה". 

בורשטיין: "אני אומר משהו שבמובן מסוים יסתור את מה שאמרתי קודם לכן, כי האמת היא שלעומקו של דבר זה בדיוק להפך. כלומר, אם חוזרים לרגע של ההסתכלות, ומסתכלים ביושרה, אז כשאתה לא מבחין בין מבט ביתוש, בפרה או בבן אדם, זה סוג מסוים של פתיחות. אפשר לומר שבהגדרה נובעת מתוכו סוג מסוים של חמלה. ובמובן זה הייקו הוא כלי שמצד אחד יש בו מיצוי אסתטי נפלא ומצד אחר גם מיצוי אתי, ויש חוסר הבנה בהפרדה בין השניים. כי אדם שמתבונן כך בצפרדע או ביתוש, יש לקוות שיתבונן כך גם בשכן, במשפחה, וגם באויב שלו. במובן הזה זה כלי פוליטי, אבל מעודן ומתוחכם. הוא לא מצביע לך על הקבוצה הפוליטית ה'נכונה', אבל אולי לתוך המבט ייכנסו דברים אחרים". 

 

השתקפותי בבריכה

נדמה

שמשהו חסר 

 

הכתיבה של שניכם נעה בין מגוון סוגות. האם התנועה בין הייקו לכתיבה אחרת היא טבעית?

בורשטיין: "הייקו הוא כלי מסוים שטוב לדברים מסוימים, אבל הוא לא יכול לכסות את הכל. הוא יכול לטפל ברגעים קצרים בחיים, אך לא כשאתה רוצה להגיד משהו עם משך גדול יותר. כמו שאי אפשר לדפוק מסמר בקיר עם כינור. גם משוררי ההייקו הגדולים לא כתבו רק הייקו". 

רז: "אני לא מרגיש מחויב. יש לי פרצים. לרוב אני צריך לכתוב לפחות שני דברים יחד. המעבר בין טקסטים מאוד מפרה אותי, ואני שם לב לאט לגלישה של ההייקו גם לתוך הטקסטים הללו - כתיבה סמי־אקדמית, פרוזה שירית". 

דרור, זכור לי ראיון שבו אמרת, בהלצה אמנם, שיש צורך במידה של טמטום על מנת לכתוב הייקו.

בורשטיין: "תמימות היא אולי מילה פחות חזקה. הכוונה היא שאם אתה יודע הכל על הכל, איך תכתוב על הדברים האלה? אדם שבקיא מדי בציפורים, למשל, יכול להיות שהדיבור שלו ילך למקומות אינפורמטיביים מאוד, וזה יהיה מעניין, אבל הוא לעולם לא יראה את זה כמו בפעם הראשונה בחיים. זה נכון לא רק לגבי הייקו". 

רז: "האוטומטים של הפרשנות שקופים לנו. הכלים והפרשנויות לא פעם מחמיצים את האדם. לא רואים אותו, את הרגע האנושי החד־פעמי שעשוי להיווצר. ההייקו פורם את המכניזמים האלה, הוא מכוון למה שנקרא תודעה עדינה מאוד. שם זה נמצא, במרחב חמקמק כל כך. הרי דקה אחרי זה אסתכל על אותה תלולית חול; מה היה שם בעצם?"

בורשטיין: "המבחן או האינדיקציה של ההייקו, אני חושב, הם דברים שאתה יכול להגיד עליהם 'so what?', וכאן זה דווקא סימן טוב. כי אם אתה אומר את זה מנקודה אחת, ומנקודת מבט אחרת אתה יכול לראות מה יש שם, זה אומר שהמשמעות או הכוח של הדבר קיימים, אבל זה לא דבר גדול, אין בזה את הפאתוס, וזה שומר עליו. כי אם זה רק מלא במשמעויות כמו רומן של עגנון, למשל, מנקודת מבט מסוימת יש בזה בעיה. נוטים לומר שהייקו הוא צורת הספרות המינימלית ביותר, ואחרי 25 שנה שאני קורא הייקו אני חושב שהוא צורת הספרות המקסימלית ביותר. במובן שיותר מזה אני לא בטוח מה עוד אפשר להגיד".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו