מהפכה של שמחה

הבטתי במראה, לא מזהה את האישה העליזה שמביטה אלי בחזרה. זאת אני? איך זה יכול להיות? התסרוקת, האיפור, השמלה, האביזרים - כולם שייכים למישהי אחרת, שאותה אני מכירה, מתקופה כלשהי. היא דומה לי. יש לנו את אותם עיניים ואף, אבל היא לא אני. היא אני מתקופה אחרת.

כמה שעות קודם לכן התייצבתי בחשש מסוים בסטודיו הצבעוני של הגר צבר בבת ים. זהו יום אביב חמים, ובאתי לשם כדי להתנסות באחד הטרנדים הרותחים שרצים בזמן האחרון בפייסבוק: מהפך מצולם לנשים, ברוח שנות החמישים והשישים בארה"ב. המטרה: ליהנות, להתחפש, לדמיין שאני דמות מ"מד מן", ועל הדרך אולי גם להיפטר מכמה תסביכי גוף ונפש שמאפיינים כמעט כל אישה בימינו.

בסטודיו אני מוצאת ערימות של שמלות וינטג' מתוקות, עמוסות הדפסים צבעוניים, מפתים וילדותיים, עם חיות, נקודות, פרחים ופירות, בכל המידות עד למידה 54. אני מביטה בתמונות של נשים שעברו תחת ידיה של צבר, מבינה שכל אחת יכולה להיות חושנית ועוצרת נשימה, אם רק תרשה לעצמה להיות. אם רק תעז ללכת עם מי שהיא עד הסוף, או כמו שדולי פרטון ניסחה את זה, "גלי מי את ולכי על זה בכוונה". 

אז אני הולכת על זה. בכוונה. באתי מוכנה ליום הזה - מאז ספטמבר אני אוכלת פחמימות ללא הפסקה - וכשהשמלה הראשונה שחמדתי, משהו מעלף עם דובדבנים, לא עולה עלי, אני פורצת בזעקת שבר. צבר מרגיעה אותי בשתי דרכים. "יש לי את השמלה הזאת בעוד מידה", היא מנחמת, ואז יורה, "יש לך גוף מהמם, מדהים, מה זה הדבר הזה?". אני מודה, זה מאוד עוזר. 

האישה האחרונה שראתה אותי בבגדים תחתונים, לא כולל הבנות שלי, היתה האחות בחדר הלידה. שתינו לא היינו בשיאנו באותו יום, אני עם אפידורל והיא אחרי משהו כמו חמש לידות. צבר פוגשת אותי שנתיים וחצי אחרי הלידה האחרונה, אין לי שום תירוצים למכור לה, והיא גם לא מעוניינת. "תאהבי את הגוף המושלם שלך, תראי כמה את יפה", היא אומרת ומצביעה על המראה. 

את השמלה שבחרתי אני נאלצת להניח בצד, כי אנחנו מתחילות באיפור. יש כאן רק שפתונים אדומים וורודים, אין טרנדים עכשוויים, ואני ננזפת קלות על הלק הזרחני שעל ציפורניי ("לא היה להן צבע כזה בפיפטיז!"). "אנחנו לא מתביישות להצטלם ולהאדיר את היופי שלנו", היא מכריזה בשעה שהיא מדביקה לי ריסים מלאכותיים ומסבירה לי תוך כדי שמדובר בפריט יוקרה, מותרות. לא היום, אז. 

צבר צוללת לתוך התקופה. היא נזכרת, כאילו חייתה אז באמת בהוליווד, בתיק האיפור של מרילין מונרו: "כולן רצו את הריסים שלה, זה היה ה־דבר בהוליווד הקלאסית, אבל זה היה מאוד יקר, לעשירות ביותר. הריסים היו עשויים משיער אמיתי, ולא משיער מלאכותי, ובתמונה מפורסמת מהתקופה אפשר לראות את הריסים שלה, מותשים מרוב שימוש, מונחים במזוודה. אפילו לה לא היה מספיק כסף לרכוש זוגות חדשים בלי הגבלה". אני לומדת משהו, ומגלה בהצצה למראה שהעיניים שלי השתנו דרמטית.

"את הורסת", היא פוסקת, ובת קול בתוכי מתחילה להסכים איתה. כן, נו, ככה אני אמורה להתעורר בבוקר, עם עצמות לחיים מודגשות, שפתיים מבריקות, איפור עיניים מושלם וריסים מלאכותיים. ככה אלך לסופר, ככה אביא את הילדות לגנים, ומשם לחוגים? ועוד בשמלה המטורפת הזו שמחכה לי בצד? 

"כן, כן וכן", משיבה לי צבר, "ראיתי נשים שמאמצות את אורח החיים הזה והבנתי שיש לזה מקום. 

"כולן חוששות בהתחלה, 'איזה יופי, אבל לי אין אומץ', יש את אלו שאומרות 'זה לא בשבילי, אני שמנה', וכל התגובות גרמו לי לשאול, למה אנחנו מענישות את עצמנו? למה אנחנו לא משוויצות? אני רוצה שנשים ילמדו ממני לחגוג את עצמנו. אין פה יהירות, רק חוויה של יופי, של התרגשות, של שמחה עם מי שאני".

•  •  •

הגר לא משתמשת בצמד המילים "העצמה נשית" כמו במנטרה, אבל גם אם הן לא עולות, העצמה זה מה שקורה פה בחלל. היא לא מצפה ממני לרוץ למשרה בעירייה, לחולל מהפכה, לדרוש העלאה במשכורת (אגב, בכיף), היא רק אומרת לי שוב ושוב: "את מהממת, את פצצה", וזה עושה את העבודה. 

והיא גם מיישמת את העצות שלה על עצמה ביום־יום, כך שקשה לי להתווכח איתה. צבר ניצבת מולי בשמלת וינטג' אדומה, צמודה בדיוק במקומות הנכונים, שיערה אסוף ברישול מכוון. היא מאופרת בול במידה המדויקת, ונראית כאילו היא בדרך ליום עבודה שגרתי ב"סטרלינג קופר". 

בנוסף, היא לא מפסיקה לחייך. 

אחרי האיפור אנחנו עוברות לשיער. היא מפזרת את הרולים שעשתה לי בתחילת דרכנו, שולפת מסרקים וספריי לשיער ממגירה נסתרת. ואז הלב שלי מחסיר פעימה. כזה בדיוק היה לסבתא שלי, אני זוכרת את המיכל, את הדגם ואת הריח. הגר מפזרת את השיער שלי ומספרת איך נראתה שיגרת הטיפוח בפיפטיז. 

"מדובר בשעות של השקעה", היא מנפצת את החלום לקום בבוקר ולהיראות כמו מונרו (ותכלס, כולנו יודעות שהיא לא התעוררה ככה בכל בוקר). "הן השקיעו בטיפוח השיער שלהן והיו ישנות עם הרולים כדי שהם יתקבעו בשיער למרות אי הנוחות. הן היו מקפידות לשים רשת על השיער, כדי שריח השמפו לא יתערבב עם ריח הבישולים. הרשת הפכה בעקבות השימוש הנרחב שעשו בה לפריט אופנתי. היא בעצם הפכה מאביזר פרקטי לפריט אופנה. יש המון תמונות של נשים, גם דוגמניות, עם רשת בשיער".

הספריי והשיחה על ריח הבישולים זורקים אותי לסבתא שלי, טובה, שנפטרה ב־2009. סבתי, ילידת פולין, שעברה את מוראות השואה ושרדה את אושוויץ, הגיעה לישראל דרך קפריסין, נישאה והקימה משפחה בתל אביב. היא ילדה שתי בנות וכיהנה כעקרת בית, בתקופה שבה עקרות בית עשו הכל בבית. 

סבתא שלי לא התלבשה בסטייל אמריקני, אבל כל המלתחה שלה הורכבה משמלות ומחצאיות. לא זכור לי שהיה שם זוג מכנסיים אחד. השיער שלה תמיד היה מסורק, מסודר, היא אהבה נפוח, והיתה מוכנה לשבת שעות במספרה כדי להשיג את האפקט. הליפסטיק האדום היה חובה, צמוד אליה עד יום מותה. 

היא לא ראתה בהשקעה הזו שואו אוף, ואת רוב חייה בילתה במטבח או בטיפול בילדים ובנכדים, אבל איכשהו, אז זו לא נראתה בעיה, לא עבורה, לא עבורנו. האם היא החמיצה משהו? האם אנחנו החמצנו?

"אני לא מקדשת את התקופה. אני מקדשת את האופנה", מבהירה לי צבר כשאני שואלת אותה על הקשר בין מה שאנחנו עושות כאן היום בסטודיו לפמיניזם. "תכף תראי את הכביסה, ותביני". אם יש משהו שאני לא מחכה לו בחיים, זה כביסה. תרמתי בבית, תודה. אבל הגר מסיימת את התסרוקת ואני נראית כמו החברה הכי טובה של פגי אולסון ("מד מן") ומוכנה לצאת לסט, אפילו אם יש שם כביסה. 

אני נוחתת בדיוק בשנת 1950, בגינה קטנה הצמודה לבית שלי בפרברים. בעלי סוכן האנציקלופדיות נמצא בעבודה, הילדים בבית הספר, ויש לי זמן לבשל, לכבס ולהאזין לרדיו. חלום? לא בטוח. אבל כשצבר מעמידה אותי מעל הגיגית, אני שוכחת את הבעל והילדים הבדיוניים, ומתמסרת לצילומים.  

•  •  •

כשאני רוכנת מעל הגיגית, אני מתחילה להתגעגע למכונת הכביסה ולמייבש שלי. מה הייתי בלעדיכם, אהובים שלי. עכשיו אני מתאמנת בפעולות שסבתא שלי עשתה לא מעט, לפני שהגיעו נוזל הכביסה, המרכך ומסירי הכתמים. בדיוק כמוה אני רוכנת מעל קרש כביסה מצופה מתכת, ומתחתיי גיגית ענקית. 

"כביסה זה פחות אני", אני מודיעה לצבר, שלא מפספסת את הטרוניה. מה לעשות, לא מרגישה פמיניסטית גדולה כשאני חושבת על דורות של נשים שכיבסו ובישלו במקום ללמוד, לחקור, לכתוב או לרקוד. צבר מסבירה לי את הזווית שלה: "אני חושבת שמה שאני עושה פה מאוד פמיניסטי. אנחנו מכבסות בסטודיו כי הגענו לימים טובים שבהם אפשר לצחוק על זה, זו בדיחה. אם לא היו מכונות כביסה, בימינו גם גברים היו עושים את זה, בדיוק כמו נשים. הם היו מכבסים, כי היינו דורשות את זה". 

תכלס, צודקת. אפילו בעלי למד להפעיל את המכונה - זה לקח לו רק חמש מכונות של בגדים ורודים - ואין לי ספק שאם הוא מסוגל, כך גם כל גבר אחר. 

אני נכנסת לדמות הבאה. בשמלה אחרת ותסרוקת אחרת, אני הולכת לעבודה במשרד. עכשיו אני חוקרת או סופרת, יש לי מכונת כתיבה משלי, ואני מתקתקת עליה בהנאה. צבר מתפעלת מהלוק החדש שלי כאשת מקצוע. השמלה העסקית צמודה יותר, ויש גם חגורה, אבל אפשר לנשום בתוכה, מה שקשה לומר על סקיני ג'ינס, בעיקר כשהוא, בואי נודה, קטן עלייך במידה שלמה. 

בשמלה החדשה אני מרגישה שבת דמותה של הולווי משתלטת עלי. אני מתקשרת לבוס שלי ומודיעה לו שאני לוקחת ימי חופשה לטוס לקליפורניה - אם דון דרייפר יכול, למה אני לא? - והוא מצידו מאחל לי נסיעה נעימה. אני מוצאת מזוודה, וצבר מציידת אותי במשקפי שמש בני חמישים פלוס. אני בדרך למטוס.

•  •  •

עבור צבר, רווקה בת 35 ומורה להיסטוריה בהכשרתה, הכל התחיל בג'ואן הולווי, מנהלת המשרד האגדית שהגיחה לחיינו ב"מד מן", הדרמה עמוסת התסרוקות הנפוחות והשמלות הצבעוניות, שהתרחשה בארה"ב של 1960. הולווי, שאותה גילמה השחקנית כריסטינה הנדריקס, בלטה מייד בנוף המשרדי. אישה ג'ינג'ית מרשימה, שופעת, שלא הסתירה את חמוקיה אלא הבליטה כל קימור וקימור באמצעות שמלות צמודות בעלות מחשוף. מאחורי הוויזואליה הזו עמדה אישה שורדת, חדת לשון, עצמאית, שטיפסה אט־אט בהיררכיה של עולם הפרסום הגברי. 

"הייתי אז סטודנטית באוניברסיטת באר שבע וראיתי את הנדריקס בטלוויזיה", היא חוזרת לרגע ששינה את חייה. "היא היתה כל כך סקסית ויפהפייה שהמוח שלי עף. בהתחלה לא הבנתי איך זה יכול להיות, היא בעלת המידות שלי, ואני נחשבת לבחורה שמנמנה! לא הצלחתי לפענח איך היא נראית טוב ואני לא - למרות שאנחנו באותו משקל.  

"אמרתי לעצמי שאני רוצה לחקות אותה מא' ועד ת': התחלתי לחפש באינטרנט ובחנויות יד שנייה שמלות ופריטי וינטג', וכשהשגתי את הפריטים התלבשתי כמוה. התחלתי לגעת בבטן ובישבן שלי, ובמקום להגיד 'את זה צריך להוריד, וגם את זה', אמרתי 'יו, איזה כיף'. שיניתי את המילים מרעות לטובות. בהמשך התחלתי לעשות לעצמי תסרוקות שמדייקות את התקופה, ניפחתי, סילסלתי, הרמתי, ולמדתי לאהוב את עצמי כמו שג'ואן ובנות תקופתה אהבו את עצמן. יש כל כך הרבה מה לאהוב". 

אחרי שאימצה את הלוק של ג'ואן וקיבלה תגובות נלהבות מכל עבר, פתחה את קבוצת הפייסבוק "פין אפ הכורדייה" (פין אפ - על שם הנעיצה לקיר שבאמצעותה תלו חיילים אמריקנים פוסטרים של נשים נחשקות, כורדייה - על שם המוצא של צבר). בקבוצה, המונה כיום יותר מ־15 אלף חברות וחברים, מתקיימים דיונים ערים על דימוי גוף ואופנה, וצבר מרבה לפרסם שם תמונות של נשים שמנות, גאות ויפות, "ולו רק כדי שיהיה לחברות הקבוצה רול מודלס להידמות אליהן". 

במקביל להקמת הקבוצה, החלה הגר להציע חוויית מהפך ברוח האג'נדה שאימצה. "ראיתי שיש התלהבות סביב תלבושות שלי", היא מסבירה, "אבל הנשים שהכרתי אמרו לי שהן לא יעזו להתנהל ככה בחיים, אבל הן כן היו רוצות להרגיש איך זה לחזור לעבר ולו לרגע. הרגשתי אחרי כמה חודשים של למידה שאני בשלה לפתוח סטודיו ולהעביר נשים את החוויה שאני עברתי, בתקווה שגם הנשים שמגיעות אלי יעברו תהליך של קבלה עצמית ויפסיקו להתעלל בגופן. 

"שברתי חיסכון שהיה לי והתחלתי לאסוף ולקנות אביזרים ובגדים", היא נזכרת בתחילת הדרך. "רכשתי את השמלות בעיקר באנגליה, ואת האביזרים מהרבה חנויות אספנות בישראל. יש סוכנים שאם את אומרת שאת רוצה מגהץ, הם יוציאו לך מגהץ, או רדיו ישן, או שעון בן שישים. הכל. אספתי פריט לפריט, קרש גיהוץ, גיגית, מזוודות, משקפיים, ועכשיו כבר יש לי קולקציה מגוונת של אביזרים שמתאימים לכל סיטואציה. כל נערת פין אפ והחלום שלה".

 

"יש לך גוף מהמם, מדהים, מה זה הדבר הזה?". הגר צבר מסרקת את כתבתנו // צילום: אפרת אשל 

כיום, רוב הלקוחות שלה מגיעות מפה לאוזן, בעקבות חברות ונשים שהצטלמו אצלה בעבר. הנשים מגיעות בזוגות או בשלישיות, הרבה פעמים מדובר במתנה ליום ההולדת, ורובן בגילאי 35 עד 60. 

לדעתה, מדובר בניסיון לחזור לנשיות, בין השאר של נשים שחוו לידות או אירועים מכוננים בחיים, אבל החלום שלה הוא דווקא להגיע לצעירות. "הייתי רוצה לעשות לנועה קירל, למשל, סגנון אחר. למישהי שהיא מודל של בנות הנוער, שם עדיין מוטיב הרזון משחק תפקיד חשוב". 

עלות החוויה, שכוללת איפור, שיער, הלבשה והנצחת המהפך על ידי צלם מקצועי, עומדת על כמה מאות שקלים, והתהליך נמשך כשעתיים. 

•  •  •

ליאת הבר (35), תושבת הוד השרון, נשואה ואם לבת, היא זמרת שיוצרת שירים ברוח שנות החמישים והשישים. לקבוצת הפייסבוק של הכורדייה הצטרפה לפני שנתיים. "חיפשתי ברשת כל מה שקשור לאופנה ונוסטלגיה, וגיליתי קהילה שלמה שחיה נוסטלגיה ואופנה כמוני. אני חולת רטרו, וכשהתחתנתי שיחזרתי את סגנון הצ'רלסטון באמצעות שמלת רטרו וסרט פרח סביב הראש".

"בזכות הקבוצה בפייסבוק אני מרגישה חלק מקהילה, אני לא עוף מוזר יותר. כשאומרים למישהו שאתה אוהב פיפטיז וסיקסטיז זה נשמע מוזר, וזה מה שחיבר בינינו. נהייתי חברה של הנשים האחרות בקבוצה - ולא רק בעולם הווירטואלי. אנחנו מאוד שונות זו מזו, אבל כולנו מעריכות את הדברים שהיו אז.

"הקבוצה נותנת מקום לכל אישה להיות אישה ולהיות סקסית ונשית. בשנות האלפיים בישראל אם את מידה 46 הלך עלייך, אין לך מה ללבוש ואת צריכה לקנות סחבות. אנחנו דוגלות ברעיון שאת אישה ואת יכולה להיות יפה, לא משנה באיזו מידה את וכמה את שוקלת. מה שאת מרגישה הוא שחשוב".

ביום־יום הבר לא תמיד מעזה להחצין את אהבתה לנוסטלגיה, אבל על הבמה היא נותנת לחיבה שלה להתאוורר, כשהיא מתלבשת, מסתרקת ומתאפרת בדיוק כמו מרילין מונרו ובנות תקופתה. 

חשוב לציין שהיא לא רואה רק את הצדדים החיוביים של הימים העליזים ההם. "יש לי שיר על 'מד מן' שאני כאילו במטבח ובעלי מתקשר להגיד שהוא לא מגיע, ואני יודעת שהוא בוגד בי וצריכה להתמודד עם זה. הרגשתי את הקטע שנשים היו תקועות בבית, ואת צריכה להיות האישה הקטנה ולחייך. 

"אני ממש שמחה שנולדתי בתקופה שלנו כי אני יכולה להיות אישה משוחררת ויוצרת ואישה עם דעה, אבל מבחינת התמימות והאופטימיות והאופנה, אני מאוד אוהבת את הפיפטיז".

חברתה לקבוצה חנית שלמה, מעצבת גרפית בת 33 מבאר שבע, התמודדה עם בעיות משקל לאורך חייה. "מגיל 15 שמעתי הערות על המשקל שלי. כל הזמן הייתי עולה ויורדת במשקל כמו אקורדיון. הייתי רזה יותר ומלאה יותר בתקופות מסוימות, וזה משהו שהפריע לי מאוד", היא אומרת. 

לפני שנתיים הצטרפה לכורדייה, ומאז היא מדווחת על שינוי בחייה. "בחצי השנה האחרונה אני מרגישה שינוי דרמטי. הגישה של הקבוצה היא 'תאהבי את עצמך ושימי פס על כולם', וזה בדיוק מה שעשיתי. התחלתי לא להקשיב להערות שאמרו לי 'את צריכה להוריד כמה קילו, יהיה לך יותר יפה'".

שלמה נזכרת שחוויית האיפור, ההלבשה והצילום שעברה בסטודיו של הגר גרמה לה להתבונן אחרת על עצמה. "הרגשתי הכי יפה בעולם והבנתי שהמשקל זה לא האישיו. אני צריכה לאהוב את עצמי. ומאז אני מיישמת. אני לובשת הרבה יותר צבעוני, אני מעזה ללבוש חצאיות שלא לבשתי קודם ביום־יום, ואני הולכת ככה ברחוב. אנשים ברחוב עוצרים אותי ושואלים אותי מאיפה זה. 

"שיניתי את הגישה שלי והכרתי בן זוג חדש, שמאוד אוהב את איך שאני נראית ומחמיא לי שאני נראית טוב. אחרי שהיה לי בן זוג שכל הזמן ירד עלי בגלל המשקל, זה שינוי מבורך".

•  •  •

צבר עצמה גדלה כילדה אמצעית, בבית חילוני בירושלים. "ההורים לא התעסקו במשקל ובדימוי גוף, לא דיברו על דיאטות. הם מאוד החשיבו לימודים והשכלה גבוהה. אבל תמיד היתה לי סוגיית משקל. כל החיים, גם אם לא הייתי שמנה, תמיד על זה רחשה הסביבה שלי. ילדים הציקו לי, ונעתי על דיאטות כל הילדות והנעורים, עד שהגעתי לאנורקסיה עם העלייה לכיתה י'. 

"אחרי שירדתי 15 קילו בשלושה חודשים, אחותי הבחינה במצבי, ובזכות התערבות משפחתית אושפזתי וטופלתי. הרופא שטיפל בי הזהיר ש'ככה את לא תמשיכי לחיות'. הבנתי שמשהו חייב להשתנות".

לאחר שחזרה למשקל תקין ושירתה בצבא כפקידה פלוגתית ביחידת דובדבן, החליטה ללמוד לתואר ראשון באוניברסיטת באר שבע. שם, כאמור, היא גילתה את "מד מן" ואת ג'ואן. 

"אחרי שנים של הרואין שיק מטורף, פתאום יש משהו אחר", היא מספרת בעיניים מבריקות. "המודל הזה היטיב עימי". 

בשנה שעברה היא עוד שימשה מורה להיסטוריה במשרה מלאה, כולל הגשה לבגרויות. כרגע היא בשנה חופשה מהוראה, מתמקדת בסטודיו שלה ובלימודי תפירה ועיצוב אופנה.

"בכל פעם ששמעתי תלמידות שלי מדברות על דיאטות, הייתי עוצרת ומדברת על זה איתן. המודלים שלהן הן רותם סלע ואגם רודברג, ואני כמורה שעומדת מולן, מטופחת, שמחה ועליזה גם כשאני שוקלת 80 קילו, הייתי עבורן משהו אחר, התלמידות שלי עברו שינוי בזכותי. אני לא הייתי חלק מהשיח של 'מה אכלת אתמול', שהוא השיח של חלק מהן, ועצרתי אותו כשיכולתי. הייתי רואה איך בימי שישי, כשיש עוגה בכיתה, חלק מהבנות לא היו משתתפות ולא טועמות אפילו ביס מחשש שישמינו. אמרתי להן שמותר להן, שזה בסדר. התלמידות שלי למדו ממני שלהקרין ביטחון זה תשעים אחוז מהעבודה". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו