ללוטם סיבוני יש עיני שקד מבריקות. עיניים חודרות שבולעות את העולם ונכנסות עמוק אל תוך הלב. כבר שנה ושמונה חודשים שהעיניים של לוטם הפכו לדרך התקשורת העיקרית שלה עם העולם. במבט, במצמוץ, בדמעה שזולגת כשהכאב כבר בלתי נסבל. נערה יפה, עדינה, עם שיער חום ארוך, שאסוף עכשיו בקוקו מגולגל. שנה ושמונה חודשים שהיא כלואה בתוך עצמה, מאז קרסה בסלון ביתה שעות ספורות אחרי שקיבלה חיסון נגד וירוס הפפילומה, הגורם לסרטן צוואר הרחם.
לאחרונה מתלווים לעיניים הבוהקות גם קול זעקה חלוש, ושפתיים שנפתחות ונסגרות, וראש שמצליח לאט לאט לעקוב אחרי המבט. כך היא מגיבה כשקוראים לה בשמה, כשהיא רוצה להתנגד למשהו, וגם כשזרה כמוני מגיעה לביקור, ולוטם רק רוצה להגיד שלום.
נערה בת 16, שהיתה צריכה להיות עכשיו במקום אחר, שמח, לא בחדר הלבן בביתה שבקיבוץ מרחביה, שכובה על מיטת פיזיותרפיה גדולה למידותיה, שהמשפחה קיבלה בתרומה מאדם זר שרצה לעזור. כפות ידיה וכפות רגליה מכווצות כאגרוף, הצוואר רפוי לאחור. אבל המבט החודר משדר הבנה, חוכמה, רגיעה.
"תנוחי קצת, לוטם, עוד מעט יש לך טיפול נוסף", מפצירה בה אמה סיגל (41), שיודעת ששיגרת הטיפולים מעייפת אותה. האחות הצעירה הדר (11) שוכבת במיטה בצד החדר, מבטיחה לה שתשמור עליה כשתנוח. אבל לוטם בוהה במסך הטלוויזיה, לא עוצמת עיניים, כמו לא רוצה לסגור את חלון התקשורת עם העולם.
שיגרת הטיפולים מעייפת. חמש פעמים בשבוע היא עוברת טיפול בתא לחץ בבית החולים אסף הרופא בצריפין, טיפול ניסיוני שנועד לרפא את הרקמות הפגועות ולעורר את תאי המוח הרדומים. "התאים של לוטם במוח נפגעו כתוצאה מחוסר חמצן", אומר האב שרון (43), שכבר נשמע כמו רופא. "לפני שהתחלנו את הטיפולים עשינו MRI למוח, והוא היה תקין לחלוטין. מה שאומר שהתאים לא מתו, אלא שהם רדומים. הרופא מגדיר את זה כאילו המוח נעול, ולוטם לא יכולה לצאת. אז הטיפול אמור לעזור לה לצאת".
הטיפול בתא הלחץ מורכב מ־60 טיפולים, שמתקיימים מדי יום פרט לסופי שבוע. אחריהם יש מנוחה של כמה שבועות, ואז סבב טיפולים נוסף. אף אחד לא יודע כמה טיפולים דרושים כדי להחזיר את המוח לפעילות מלאה, אם בכלל, אבל עכשיו, כשלוטם באמצע הסבב השני, חל שיפור גדול במצבה.
מדי יום, בין ראשון לחמישי, היא יוצאת מהבית בשמונה בבוקר עם אחד מבני המשפחה באמבולנס של מד"א לטיפולים. בשלוש תחזור הביתה. בפעם הראשונה שיצאה לטיפולים לקחו אותה שרון וסיגל ברכב הפרטי, הושיבו אותה בכיסא כמו שהסבירו להם בפיזיותרפיה ונסעו שעתיים עד בית החולים. אבל בדרך חזרה נכנסה לוטם למצוקה נשימתית, וההורים נאלצו להזעיק אמבולנס.
מאז, היא לא יכולה לצאת לנסיעות כאלו ללא ליווי רפואי מתחנת מד"א בבית שאן. הקשר בין אנשי התחנה לבין המשפחה כל כך מיוחד, שאת מסיבת סיום החופש הגדול, שלוטם נהגה לערוך בחצר ביתה שבקיבוץ, ערכו אנשי מד"א בהתנדבות, כשלוטם שוכבת במיטה לצד החוגגים.
גם שעות אחר הצהריים עמוסות. ריפוי בעיסוק, טיפולי פיזיותרפיה, כל מה שיכול לקדם את לוטם, ולו במעט. לשפר את איכות חייה. את התזונה שלה, פחיות מזון רפואי, היא מקבלת בצינור הזנה לקיבה. בכל יום היא מקבלת אינספור תרופות נגד פרכוסים, מדללי דם ותוספי מזון.
היא גם עוברת טיפולים אלטרנטיביים אצל ד"ר לו צ'אן גואנג. ארבע פעמים בשבוע, בדרך לתא הלחץ, היא עוצרת במרפאה שלו ביהוד לטיפולים דוגמת דיקור, טווינה או לחיצות על נקודות לחיצה. "בזכות הדיקור היא מצליחה לפתוח לגמרי את כף היד, לשחרר את האצבעות", אומר שרון. "גם בכף הרגל, שהיתה מכווצת כל הזמן, חל שיפור. הלחיצות עוזרות לה לשמור על זרימת הדם בגוף כאילו היא פעילה לגמרי".
• • • • • •
עם הציוד והטיפולים באו גם ההוצאות. 350 שקלים לכל טיפול בתא הלחץ, שנמשך כשעה. 400 שקלים לכל טיפול של שעה אצל ד"ר לו. 2,000 שקלים למזון ולתרופות. למרות הבטחת משרד הבריאות שהמשפחה לא תצטרך לממן את התרופות, שרון וסיגל עדיין משלמים עבורן. והם לא מצליחים לעמוד במעמסה.
"המחשבה למכור את הבית עלתה לא פעם ולא פעמיים", סיגל מוחה את הדמעות. "אבל כל מקום אחר לא ייתן ללוטם את איכות החיים והעזרה שהיא יכולה לקבל כאן. שלא לדבר על הבנות האחרות, שאוהבות את הבית ואת הקיבוץ.
"ישבנו ודיברנו על זה בשבת לפני שלושה שבועות, והבנו שבמצב הנוכחי לא נוכל להמשיך את הטיפולים בתא הלחץ. פשוט נגמר הכסף. החברות של לוטם באו לבקר, והן כמו הבנות שלי, אז הרגשתי חופשייה לספר להן.
"זה היה קשה, אני בדרך כלל לא בוכה לידן, אבל הייתי צריכה גם לפרוק. אף פעם לא חסר לי אוכל על השולחן, מעולם לא ביקשתי עזרה מאף אחד, אבל כאן פשוט לא היתה ברירה. החברות אמרו לי לחכות רגע, וכל אחת לקחה את הטלפון והתחילה להסתמס. אחרי כמה דקות הן אמרו לי, 'אל תדאגי, נעשה משהו. עלינו'. מאותו הרגע, הכל היה שלהן".
שמונה חברות טובות של לוטם, בנות גילה, יצאו למסע גיוס כספים. גלי אוחיון, מאי ברגר, אביב גונטוב, עומר וקנין, רומי הלוי, אריאל עוז, אביב ברהואי ומאי שושן. הבטיחו להורים שהם לא צריכים לעשות כלום, הן כבר ידאגו לכך שלא יצטרכו להפסיק את הטיפולים שעוזרים כל כך לבתם.
הנערות דיברו עם הנהלת בית הספר "עמקים תבור" בקיבוץ מזרע, שבו הן לומדות, והכריזו על מבצע התרמה ללוטם. האחות האמצעית של לוטם, נוי (14), שלומדת בכיתה ח' בבית הספר, עברה בין הכיתות, מ־ז' עד י"ב, וסיפרה על אחותה הגדולה. הילדה שהיתה מדלגת במדרגות הבית, והיום בקושי יושבת בכוחות עצמה, ומצליחה להוציא הברה רק בקושי רב. היא סיפרה גם על השיפור, והתקווה, והדרך הלא נודעת שממתינה להם.
עם האב שרון והאחות נוי. "אוהדת שרופה של מכבי"
החברות פתחו דוכן בבית הספר ומכרו בו סופגניות ונרות חנוכה וכרטיסי ברכה, כל ההכנסות קודש לטיפולים של לוטם. הן סיכמו עם בעל הקפטריה שעל כל שייק שימכור, יעביר שקל אחד לחשבון של לוטם.
"זה קשה לשמוע שנותנים לך כסף", שרון מתכווץ בכיסאו. "אני בנאדם שלא לקח מההורים שלו אפילו כשהיה צריך, אלא העדיף לעשות הכל לבד. הכל בנינו בעצמנו, לא כי לא יכולנו לבקש עזרה, אלא כי יכולנו לעשות את זה לבד. זה מאוד לא נעים בשבילי לקבל כסף מאחרים. גם החשבון שהחברות פתחו עכשיו במיוחד ב'קו לחיים' הוא רק לצורכי טיפול. אין לנו יכולת למשוך משם כסף לצרכים אחרים.
"מצד שני, לא עשינו שום דבר רע. שלחנו ילדה בריאה לבית הספר, והיא לא חזרה אותו הדבר. ואף אחד לא לוקח אחריות על הדבר הזה, ואנחנו צריכים להילחם בתוך המציאות הזאת. היינו על סף הפסקת הטיפולים, ומבצע ההתרמה נתן לנו, בשבוע הראשון, סכום שמאפשר לפחות עוד חודשיים של טיפולים, שזה אדיר".
• • • • • •
לוטם של לפני האירוע היתה ילדה אנרגטית, חייכנית. עד גיל 12 רקדה היפ הופ וג'אז, ואהבה לרקוד במסיבות. הבית שמאז ומתמיד היה בית פתוח, תמיד היה מלא חברות.
בוקר יום שני, 20 באפריל 2015, היה בוקר רגיל במשפחת סיבוני. הבנות התארגנו לבית הספר, שרון נסע לעבודתו במודיעין במשטרה, סיגל יצאה לעבודה כסייעת מובילה בגן חובה בקיבוץ. לוטם למדה אז בכיתה ח' בבית הספר "עמקים תבור" בקיבוץ מזרע, ובאותו יום קיבלו בנות הכיתה את הפעימה השלישית של החיסון נגד הפפילומה.
ב־2 בצהריים היא התקשרה לאביה מבית הספר, התלוננה על כאבי בטן. היא שוחררה הביתה ונשכבה על המיטה בחדרה כדי לנוח. בהמשך היום הכל היה כרגיל. לוטם בילתה עם חברה בבית, הלכה לאורתודונט, לא ויתרה גם על השיעור הפרטי באנגלית, שהיה חשוב לה מאוד, כי רק יום לפני כן התבשרה שהיא עולה להקבצה של חמש יחידות אנגלית.
בערב הלכה עם אמא שלה לאירוע של אחד השכנים באולם בקיבוץ סמוך, וכששבה הביתה צפתה עם אביה במשחק של מכבי תל אביב. "היא אוהדת שרופה של מכבי, אני הייתי הולך למשחקים של מכבי רק בגללה", צוחק שרון. "ישבנו כאן על הפוף, ראינו את המשחק, וכשמכבי הפסידו, לוטם הלכה לחדר.
"אחרי כמה דקות היא חזרה להתלונן על כאבי בטן חזקים, ולקחה נורופן בסירופ. מאז ומתמיד היא היתה לוקחת נורופן. כאבי הבטן שלה החמירו, והיא הספיקה להגיד שהיא מרגישה מחנק בגרון וקוצר נשימה".
שרון קם ונעמד ליד הדלת, מצביע לכיוון המדרגות. "היא עמדה פה על המדרגות, ואני מייד קמתי ואמרתי לה שזהו, אני לוקח אותה לבית חולים. היא אמרה שלא צריך, ובמקביל אמרה שיש לה קוצר נשימה כמו לפני כמה שנים, כשהיתה לה תגובה ממש אלרגית לתרופה. סיגל היתה לידה.
"לקחתי את המפתחות של האוטו, עמדתי פה ליד הספה, ואיך שאני מסובב את הראש אל לוטם, אני רואה שהיא נפלה. נוי הגיעה ושאלה מה קרה, אמרנו לה שאנחנו טסים לבית חולים, ושתתקשר לשכנים שיבואו להיות איתה ועם הדר".
לוטם לפני הפגיעה
הנסיעה לבית החולים העמק בעפולה נמשכה דקות ספורות, כשלוטם היתה מחוסרת הכרה. רק אחרי שהיא הוכנסה למיון ילדים, שרון פרץ בבכי.
"הבנו שמשהו ממש רע קורה, והיינו בשוק", אומרת סיגל. "לוטם עברה פעולות החייאה, הנשימו אותה, ורק אחרי שייצבו אותה העבירו אותה לטיפול נמרץ נשימתי מבוגרים, כי כבר לא היה מקום בילדים.
"בני משפחה התחילו להגיע לבית החולים. אמא שלי, שהיא אחות במקצועה, אמרה כל הזמן שיש סיכוי שזה בגלל החיסון, ושצריך לבדוק. אני כל הזמן השתקתי אותה, כי מה הקשר לחיסון, אבל היא המשיכה, ושרון אמר שאולי יש משהו במה שהיא אומרת. לא ידענו מה זה".
הרופאים הסבירו להורים שלוטם נמצאת בקריסת מערכות, ושהלב שלה בתפקוד של 30 אחוז. "אמרו שהיממה הראשונה היא הכי קריטית, ושכנראה היתה לה בעיה קרדיולוגית מגיל צעיר, שרק עכשיו התפרצה, ואם היא תתעורר אולי היא תצטרך השתלת לב".
שרון: "אחרי שלושה ימים באותו מצב הרופא קרא לנו לחדר, רציני כזה, משדר דאגה, ואז הוא אמר שללוטם אין בעיית לב בכלל, ושהלב שלה פועל רגיל. חזרנו לנשום, אבל שאלנו מה בכל זאת קרה. הוא אמר שהשיקום של הלב ושאר המערכות מעיד על מה שהביא אותה למצב הזה, וזה לדעתו החיסון נגד הפפילומה. אמר שהוא ישב וקרא וחקר, וכל הדברים הנסיבתיים מובילים למסקנה שזה נגרם מהחיסון.
"הוא פתח לנו את העיניים. עד אז לא חשבנו על זה, חוץ ממה שאמא של סיגל אמרה. ולוטם הרי אמרה שהיא מרגישה כמו שהרגישה לפני שלוש שנים, כשקיבלה פָפָבֶרין והיתה לה תגובה אלרגית קשה.
"התחלנו לקרוא על תופעות לוואי של החיסון. אחת האזהרות שם היא שצריך לגשת לבית חולים אם מתפתח כאב בטן. אבל אף אחד לא אמר לנו את זה כשנתנו את החיסון. אם היו אומרים את זה בבית הספר, אם היו נותנים הנחיות כמו שצריך, היינו היום במקום אחר לגמרי. היינו מטפלים בה ברגע שהתלוננה שכואבת לה הבטן".
• • • • • •
אחרי שלושה שבועות שבהם לוטם היתה מורדמת ומונשמת חלה התייצבות במצבה, והיא כבר נשמה בכוחות עצמה, אך עדיין היתה מחוסרת הכרה. לאחר מכן נשארה עוד כשלושה חודשים בטיפול נמרץ. ב־5 ביולי 2015 היא הועברה לבית לוינשטיין ברעננה. שם עברה טיפולים אינטנסיביים של פיזיותרפיה, קלינאות תקשורת וריפוי בעיסוק, ואט אט שבה להכרה חלקית.
ההורים חילקו ביניהם את הזמן עם לוטם, תוך ניסיון לשמור על מראית עין של שיגרה עבור נוי והדר, שגם חייהן התהפכו. המשפחה המורחבת נרתמה לעזרה ועשתה לילות כימים לצד מיטתה של לוטם, כשבשבתות ובחגים היו כולם באים לבית החולים ומכינים ארוחה חגיגית ביחד.
ב־1 באפריל השנה, אחרי עשרה חודשים בבית לוינשטיין, שוחררה לוטם הביתה. את פסח האחרון היא כבר חגגה בבית, בין קרובי המשפחה.
"בהתחלה לא ידענו בדיוק איך להתנהל", אומר שרון. "הרגשנו שאנחנו צריכים ללמוד הכל לבד. ידענו איך להפעיל את מכשיר הסקשן, למשל, ששכרנו מיד שרה, אבל הוא לא היה איכותי, אז בכל פעם שהיתה בעיה הכי קטנה נאלצנו לרוץ לבית החולים.
"לא היה לנו רופא שיקומי צמוד, וכשלוטם נקלעה למצוקה והמרפאה בקיבוץ היתה סגורה, היינו חייבים לנסוע לבית החולים. ואף בית חולים לא ישחרר הביתה ילדה במצב כזה, אז היינו חייבים להתאשפז לפחות ללילה. היום אנחנו כבר יודעים איך לתפקד ואיך לתפעל את המכשירים, אבל הכל עדיין קצת מסובך. ביקשנו מכשירים עם גיבוי למקרה של הפסקת חשמל, לא קיבלנו את כולם. ההתעסקות היא מרובה. ואנחנו רוצים לעשות את הכל בבית, שהיא תרגיש הכי טוב והכי נוח שאפשר".
• • • • • •
הבית החמים בקיבוץ הונגש במיוחד לצרכיה של לוטם. שרון וסיגל בנו קומה שנייה, כדי לשכן בה את נוי ואת הדר. בקומת הקרקע הקצו חדר למטפלת, לצד חדרה של לוטם, ועוד חדר שמוקדש לטיפולים, ובו מיטה לפיזיותרפיה, כיסא העמדה, שבו היא מנסה לעמוד שעה ביום, ומקלחת נגישה. כמה מדרגות מפרידות בין הסלון לחדרי השינה, וכשרוצים להוציא את לוטם, מניחים על המדרגות כבש נייד.
את המיטה של לוטם תרם להם אדם זר, ששמע על המקרה שלהם והחליט לעשות מעשה. "הוא צילצל אלי וסיפר שקנה את המיטה לאמא שלו", מספר שרון בהתרגשות. "היא עברה אירוע מוחי והיתה משותקת, ואחרי כמה זמן חזרה לעצמה - אז הוא אמר שהוא יכול להעביר אותה הלאה. הוא איחל לנו שנעביר אותה הלאה בנסיבות דומות".
עיניה של לוטם דומעות. "ככה רואים שהיא מתרגשת", שרון מלטף את פניה, מנגב את הדמעות. "קשה לה לשמוע כשמדברים על מצבה הקשה".
שלוש פעמים בשבוע, אחר הצהריים, היא מקבלת טיפולים פיזיותרפיים קצרים מקופת החולים, ופעמיים בשבוע ריפוי בעיסוק. קלינאי תקשורת עדיין אין לה.
סיגל: "היה אחד מקופת החולים שלא התאים לנו, ומאז אין מישהו אחר. לא יכול להיות שבכל מחוז הצפון אין יותר מקלינאי תקשורת אחד. הטיפולים האלו חשובים לבליעה, לאכילה, לא רק לדיבור ולקול".
עם האחות הדר. "אין ספק שאירוע כזה משנה את כולנו" // צילום: גיל אליהו/ג׳יני
הבנות הצעירות מצטרפות אלינו לשיחה, מתכרבלות עם אבא ואמא תחת השמיכה. "תמיד היינו משפחה מלוכדת, אבל עכשיו אנחנו אפילו יותר מלוכדים", סיגל מחייכת. "השבוע, למשל, המטפלת הצמודה של לוטם העירה אותי באמצע הלילה ואמרה שלוטם קופצת מתוך שינה. ניגשתי לחדר וראיתי אותה עם עיניים מזוגגות, פתחה אותן חזק חזק ובכתה המון.
"חיבקתי אותה, היא נרגעה לרגע, ואז חזרה לבכות. שאלתי אותה אם היא רוצה שאקרא לנוי ולהדר, ואם כן, שתסגור את הפה. והיא סגרה את הפה.
"הערתי אותן, הן באו לחדר שלה והתחילו לדבר איתה, אמרו לה שלא תדאג, שכולנו פה. בתוך כמה דקות היא נרדמה. עד כדי כך הקשר ביניהן מיוחד. היא תמיד היתה בשבילן כמו אמא שנייה".
"אין ספק שאירוע כזה משנה את כולנו", סיגל מחבקת את נוי והדר. "לפני זה הייתי האמא הכי קלילה, והבית שלנו היה כל הזמן בית פתוח. לא דאגתי שיקרה משהו לילדות. היום אני רוצה אותן לידי כל הזמן. מפחדת לתת להן ללכת למקומות, אפילו לא לטיול השנתי. בעבר הן לא היו ישנות איתנו אף פעם, היום אני קוראת להן שיבואו לישון איתנו במיטה. שנינו מפנקים יותר, נותנים יותר. גם בשבילן, וגם בשביל עצמנו".
הכלב בון, פומרניאן עליז וחמוד, מקפץ על הספה בין בני המשפחה. שנים ביקשה לוטם כלב כזה, ולא קיבלה. אחרי שהגיעה לבית לוינשטיין, החליטו לקנות אחד ממגדל כלבים ולהביא לה אותו לבית החולים, אולי יצליח לעורר בה משהו.
"הגנבנו אותו אליה לרגע, והיא שיחקה עם העיניים המון, הגיבה אחרת. כאילו היתה לו איזושהי השפעה עליה. עכשיו הוא בן בית, והוא פה בשבילה".
בסיכום האירוע שהעביר משרד הבריאות למשפחה באפריל השנה, נטען כי "הסביר ביותר שמדובר באירוע אנאפילקסיס (תגובה אלרגית חריפה; ב"א). לא ניתן לקבוע בוודאות את הגורם, אך על פי הסמיכות לאירוע, ההיסטוריה הרפואית והידע הרפואי ניתן להעריך כי הגורם הסביר ביותר לתופעה הינו נורופן. אפשרויות אחרות, סבירות פחות, הן מאכל באירוע המשפחתי וחיסון גרדסיל/בוסטריקס (נגד פפילומה; ב"א) לפי סדר זה".
• • • • • •
מעט לאחר המקרה פנתה המשפחה לעו"ד צבי ילינק, כדי לבדוק את האפשרות של הגשת תביעת נזיקין בגין רשלנות. לדברי ילינק, האפשרות שמצבה של לוטם נגרם מהנורופן, או ממזון שאכלה באירוע באותו ערב, היא בלתי סבירה.
"לוטם קיבלה נורופן נוזלי פעמים רבות במהלך חייה לפני מועד זה, ללא כל תופעות לוואי. גם הטענה שמאכל כלשהו גרם לתגובה הקיצונית משוללת כל בסיס עובדתי, שכן לא נמצא שום פגם באוכל שהוגש באולם. מצד שני, כבר זמן קצר לאחר קבלת החיסון החלה לוטם לסבול מכאבי בטן ושלשולים. מצבה הלך והידרדר עד לאובדן הכרה בלילה. המשפחה משוכנעת שיש קשר בין מצבה של לוטם לבין החיסון שקיבלה, והדבר יוכח במסגרת תביעת נזיקין שתוגש בעתיד הקרוב לבית המשפט".
שרון וסיגל כועסים על משרד החינוך. "צוות בית הספר היה בקשר טוב איתנו, וגם בית הספר דיווח על מה שקרה כנדרש, אבל שום נציג ממשרד החינוך לא פנה אלינו עד היום", אומרת סיגל. "לא באו לעזור, לא באו להסביר. האחיות שנותנות את החיסונים בבית הספר הן אחיות חיצוניות, לא אחות בית הספר. הן באות, מחסנות והולכות. ואם הן היו שמות לב שללוטם יש אסתמה קלה, אולי היו בודקות קודם אם בכלל אפשר לתת לה את החיסון.
"לפני כמה חודשים גילינו, במקרה, שיש תוכנית של משרד החינוך, תוכנית 'שלבים' שמפעילה 'קדימה מדע', שדרכה מגיעים לנו כל מיני טיפולים - כמו טיפול רגשי, טיפולי פיזיותרפיה ומורה פרטית. רק לפני שבועיים התחילה להגיע מורה, שמלמדת את לוטם חומר לבגרות. היא מספרת לה את 'בעל זבוב', ורואים שלוטם קשובה, מתעניינת. אנחנו עדיין מחכים לדברים האחרים".
batchene@israelhayom.co.ilלתרומות למשפחת סיבוני: חשבון מס' 478843, בנק הפועלים סניף 532, על שם "קו לחיים", עבור לוטם סיבוני. התרומה מוכרת לצורכי מס בכפוף לאישור
תגובות
ממשרד החינוך נמסר: "המשרד מביע צער על המקרה ובודק את השתלשלות האירועים. מנהלת האגף לחינוך מיוחד תלווה באופן אישי את התלמידה ומשפחתה ותוודא שהתלמידה תקבל את מלוא זכויותיה".
ממשרד הבריאות נמסר: "מדובר במקרה מצער, ואנו שולחים איחולי בריאות למטופלת. משרד הבריאות ביצע חקירה יסודית של המקרה בשיתוף מומחים. החקירה העלתה מספר השערות, ביניהן תופעת לוואי מתרופה שנטלה המטופלת. מטעמי סודיות רפואית לא נוכל לפרט יותר. מהחקירה לא עלה קשר סביר או מוכח לחיסון. תשובה זו נמסרה למשפחה.
"אושר ללוטם סיבוני באופן מיידי כיסא גלגלים מיוחד ומכשירים נוספים, כמו כיסא שירותים מיוחד, עמידון, מיטה חשמלית. במידה והמטופלת זקוקה למשהו נוסף, נבקש להעביר אלינו את הבקשה ואנו נבדוק כיצד ניתן לסייע, ללא קשר לסיבת המחלה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו