סיגל מנגבת דמעה בודדת הזולגת על לחייה. "זה משגע אותי", תחזור ותאמר. "משגע אותי איך אחרי כל כך הרבה שנים אני עדיין בוכה בגלל משהו שקרה לפני שנים. איך אני לא מצליחה לעבור על זה. אני בן אדם בוגר, יש לי בעל וילדים, עשיתי דבר או שניים בחיי, אבל אני לא יכולה לשלוט בדמעות האלו".
היא מסובבת שוב ושוב את הכפית בכוס הקפה, שנשארת כמעט מלאה גם בחלוף שעה. סוף סוף היא יכולה לדבר, לשפוך את כל מה שבלב, והיא מנסה לשפוך הרבה ככל האפשר.
כמעט חצי יובל שסיגל (שמה בדוי מתוקף החוק, כמו השמות האחרים בכתבה) שומרת בבטן את מסכת הייסורים שעברה מאז היתה ילדה קטנה בת 7. מעטים מהאנשים הקרובים אליה ביותר ידעו על אחיה, אריה, שהתעלל בה מינית במשך שנתיים, ועל משפחתה החרדית, שידעה ושתקה, בניסיון לשמור על שלום בית.
במשך השנים ניסתה לשקם את חייה, להתנהל כרגיל, להקים משפחה, אבל הרגישה כל הזמן את הבעירה בתוך קרביה. את הזעם. את העלבון. לפני שלוש שנים הרגישה שאינה יכולה עוד ופנתה למשטרה, שהביאה את המקרה לפתחו של בית המשפט.
לפני שנה קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב שהאח יישלח לשנת מאסר בפועל. אריה עירער לבית המשפט העליון, ולפני חודש נדחה הערעור. הוא אמור להתחיל לרצות את עונשו בקרוב.
"יש משהו מאוד טעון במשפט נגד בן משפחה שפגע בך", סיגל משפילה את מבטה. "מצד אחד, יש רצון שהוא ייכנס לכלא ויקבל את העונש הכי קשה שאפשר. מצד שני, אני זוכרת שכשהוא יהיה בכלא, הילדים שלו יישארו בלי אבא, ולהורים שלי ייגרם צער גדול".
"ועדיין, אני מאוד שמחה שהוא נכנס לכלא", היא מרימה את ראשה והולמת בשולחן. "נלחמתי על זה, כי הוא הרס לי את החיים. אבל אני נלחמתי לשקם אותם.
"כשהוא עירער לעליון, הגשתי לשופטים מכתב שבו פירטתי את התחושות שלי. היה חשוב לי שהם יבינו שלמרות שמדובר לכאורה באדם נורמטיבי, בשנות הארבעים לחייו, שאין לו עבר פלילי קודם, שמנהל כיום חיי משפחה נורמטיביים, הוא עשה מעשים חמורים שהוא צריך להיענש עליהם.
"היו אנשים ששאלו אותי איך פתאום אני רוצה להכניס אותו לכלא על משהו שהוא עשה בגיל 17. אבל המעשים שלו לא הסתיימו בגיל 17. שנים אחר כך עוד סבלתי ממנו".
• • • •
היא באמצע שנות השלושים לחייה. גדלה באזור המרכז בבית חרדי אדוק, אורח חיים שהיום מעט התרחקה ממנו. אישה נעימה, מאופרת ומטופחת, סרט צבעוני גדול ומרשים עוטף את שערה הארוך.
כשהיא מתחילה לספר על ילדותה, הסכר נפרץ. תנועות הגוף נעשות חפוזות, ידיה מסדרות שוב ושוב את שולי השמלה, העיניים דומעות אף שהיא רוצה לשדר שהיא חזקה, יותר מהילדה שהיתה אז. ילדה בת 7 שמחפשת את מקומה במשפחה מרובת ילדים, ולא מוצאת את האוזן הקשבת או התמיכה הראויה. עד שהגיע אחיה, שהיה אז בן 15.
"הוא התחיל לנהל איתי שיחות, דבר שהאחים האחרים שלי לא עשו אף פעם", היא משחקת בטבעת שעל אצבעה, "ככה הוא רכש את אמוני. היה שומע את הצרות שלי בבית הספר, מביא לי כסף לפעמים, משחק איתי. אח גדול, בכיף כזה.
"ואז, לאט לאט, הוא התחיל לגעת בי. בהתחלה זה היה מגע נעים - חיבוק, נשיקה, ליטוף, זה נחמד שמחבקים אותך. עד שעם הזמן זה הפך למגע לא נעים, במקומות אינטימיים. עדיין היה שווה לי להמשיך לדבר איתו, כי קיבלתי מהקשר הזה אח גדול, תמיכה, אוזן קשבת. דברים שלא היו לי.
"זו תקופה שחקוקה אצלי יותר מדי טוב. התחושה הזאת שלי, שאין לאף אחד זמן לשמוע אותי ולהכיל אותי, נתנה לו את הפתח, והוא ניצל אותו. כשהנגיעות שלו כבר התחילו לכאוב, ביקשתי ממנו להפסיק. אבל הוא היה עז מצח והגיע אלי למיטה.
"אני לא חושבת שראיתי את זה כאסור. לא ידעתי מה זה לא בסדר, לא הייתי חשופה לעיתונים, לרדיו, לטלוויזיה. לא היה לי מושג שהוא עושה משהו אסור. אבל ידעתי שכואב לי, ולא היה רלוונטי אם זה אסור או לא. זה כואב".
אבל אחיה המשיך. פעם אחר פעם, כפי שעולה מדבריה, המגובים בגזר הדין, היה בא למיטתה בלילות, מתעלם מאחותם, שישנה במיטה הסמוכה, ומבצע בה מעשים מיניים.
"העובדות שבהן הודה הנאשם במסגרת הסדר טיעון מתארות מסכת ארוכה וקשה של מעשים מיניים שביצע הנאשם באחותו, בהיותה ילדה צעירה", כתבה השופטת שרה דותן, שעמדה בראש הרכב השופטים בבית המשפט המחוזי. "המעשים בוצעו במקום שאמור להיות המוגן והבטוח ביותר בחייה של ילדה, בביתה, ועל ידי אדם שאמור להיות משענת וחבר, אחיה. מעשים אלה גרמו למתלוננת פגיעה נפשית קשה, שהשלכותיה ארוכות טווח, אינן מתקהות עם השנים וממשיכות לצבוע את חייה בצבעים קודרים..."
• • • •
רק כשנה אחרי שהמעשים החמירו, בסביבות גיל 9, הבחינה אחותה הגדולה, שישנה איתה בחדר, בנעשה. "היא אמרה שהתעוררה כי שמעה אותי מתנגדת, ועשתה את עצמה ישנה, אבל ראתה הכל. כשהוא יצא מהחדר, היא אמרה לי: 'תקשיבי, זה אסור, זו עבירה חמורה חמורה, וצריך להגיד לאבא'.
"זה משפט קשה לילדה קטנה, לשמוע שהיא ואחיה עושים עבירה חמורה. באותו רגע היא נתנה לי יד ביד ואמרה לי: 'אני איתך, ואני מבטיחה לך שלעולם אהיה איתך'".
שטף הדיבור שלה נעצר, והיא נותנת לדמעות לזלוג על לחייה. היא מעריצה את אחותה על הרגע ההוא. "כל הזמן המשפט הזה הידהד לי בראש", היא ממשיכה אחרי דקות ארוכות. "גם לימים, אחרי שהיא העידה במשטרה, ובני משפחה ואנשי ציבור ורבנים ביקשו ממנה להגיד שאני משקרת, שזה לא קרה, היא אמרה שהיא הבטיחה לי כשהייתי ילדה שהיא תהיה איתי, והיא לא מפרה את זה.
"זה דורש המון אומץ מאישה חרדית לעמוד מול כל מי שאומר לה שבגללה אח שלה ילך לכלא. והיא עמדה במכבשי הלחצים האלו בגבורה. זה חימם לי את הלב. נתן לי תחושת ביטחון שאני יכולה לסמוך עליה. נכון שבתור ילדות רבנו המון, אבל הדבר הזה תמיד יהיה לזכותה. היום אנחנו חברות מאוד טובות".
סיגל עם בעלה וילדיה. "ביום מן הימים אספר לילדיי מה עברתי, אבל עכשיו הם קטנים"
אחרי שאחותה הבטיחה לה שתשמור עליה, הן הלכו לחדר השינה של ההורים. זו היתה שעת לילה מאוחרת. "ההורים שלי ישנו. הערנו את אבא ואמרנו לו שיבוא למטבח.
"אחותי סיפרה מה היא ראתה שאחי עשה לי. אבא שלי לא נבהל, אמר שהוא יטפל בזה. רק מאוחר יותר, אחרי כמה שנים, הבנתי שאמא שלי בכלל לא ידעה. הוא אמר לה שאולי אחי ניסה לעשות לי משהו, ושהם צריכים לדאוג שלא נהיה לבד בבית. והם דאגו לזה. זה באמת לא קרה יותר".
היא לוקחת נשימה עמוקה. "מאותו רגע התחיל קושי מסוג אחר, שנמשך הרבה שנים. בבת אחת נעלמה התמיכה הנפשית הזאת, שהיתה לי מאח שלי, ונוצר אצלי חלל מאוד גדול. במקביל, הוא התחיל להעליב אותי, להעיר לי הערות מזלזלות כל הזמן. קרא לי בשמות גנאי, הציק לי.
"הייתי קמה משולחן השבת והולכת לבכות בשירותים בלי שאף אחד יראה, ואחר כך הולכת להדיח את הכלים כדי שלא יראו שבכיתי. ואם הוריי ראו, הם היו משתיקים אותי במקום להשתיק אותו, כדי שיהיה להם שקט תעשייתי.
"בגיל 15 בערך הבנתי שאני צריכה להיות דרמטית. באחד הלילות הערתי את אמא ואת אבא שלי והראיתי להם מזוודה שארזתי. אמרתי להם: 'אתם רואים את המזוודה הזו? אם הוא נמצא בבית אני לא נמצאת פה. זה או אני או הוא'.
"אמא שלי לא הבינה על מה אני מדברת. סיפרתי לה שהוא פוגע בי, שהוא משפיל אותי, והם אמרו: 'נדאג שלא תהיו בבית ביחד באותו זמן'.
"אבל גם אחרי שהוא התחתן והיה בא הביתה לשבתות, אני הייתי צריכה למצוא לי מקום אחר להיות בו.
"הפכתי להיות ילדה מרדנית. כעסתי על העולם. על פניו נראיתי חצופה ועם ביטחון, לא היה לי פחד לאבד אנשים, כי גם ככה לא היה לי כלום. אבל היה בי המון כעס. מרדתי בבית הספר, בחינוך החרדי. התחלתי לקצר את החצאית, ללכת בלי גרביים. לא סיימתי תיכון. הלכתי לעבוד בעבודות מזדמנות, מזכירוּת וכאלו, ולדאוג לעצמי".
• • • •
בגיל 18 החלה לצאת לשידוכים. "חיפשתי בן זוג, רציתי לצאת מהבית ולמצוא את הפינה החמה שלי, את המקום שייטיב איתי. וזה לא הלך. לא מצאתי.
"זה לקח ארבע שנים, עד שמכרה משותפת הכירה לי מישהו שהבין אותי. וזה התאים לי".
שלושה חודשים אחרי שהכירה את יוסי, הם קבעו להינשא. עוד לפני החתונה סיפרה לו שהותקפה מינית בילדותה, אבל לא גילתה מי היה התוקף.
"רציתי שהוא יידע למה הוא נכנס. שיהיו דברים שלא יבואו בקלות. שיש לי בעיה עם חיי אישות. לא התביישתי בזה. לא חשבתי שאני צריכה להתבייש במה שעשו לי. לא סיפרתי לו שזה היה אחי, כי לא רציתי לפגוע במרקם המשפחתי, במיוחד לפני החתונה וכל האירועים שתוכננו.
"יוסי לא נרתע כששמע את מה שסיפרתי. הוא קיבל את זה באהבה גדולה והיה מאוד תומך".
רק שלושה שבועות אחרי החתונה שיתפה סיגל את בעלה בסוד הנורא שנשאה עימה. "הוא מאוד כעס על ההורים שלי, על ההתנהלות שלהם בכל הסיפור. מאותו רגע הוא התחיל להתרחק מהם, בקושי היה בא לאירועים שהם עשו.
"בינינו המצב לא תמיד היה פשוט, בגלל כל מיני משקעים וסיטואציות שהיו מזכירות לי מה עברתי. אבל הקמנו משפחה וניהלנו חיים, כשבפנים אני כואבת.
"יוסי ניסה בהתחלה לדחוף אותי להתלונן, אבל אחרי שהתייעץ עם אנשי מקצוע, הניח לי. מסתבר שהם אמרו לו להרפות, שיום אחד זה יצוץ אצלי.
"כשסיפרתי למשפחה על הקשיים שלי בחיי הזוגיות, האחים שלי, שידעו על מה שאריה עשה לי, תמיד אמרו, 'קחי כסף למטפל, פסיכולוג או משהו, תעשי כמה טיפולים, וזה יעבור'. אני חושבת שזה בא מחוסר מודעות, אבל זה היה מעליב. מה, אני עושה הצגות? לא הייתי רוצה שזה יהיה מאחוריי?
"בתקופה ההיא לא היתה מודעות בציבור לחשיבות של טיפול, ולא היה ממש לאן לפנות. גם כשהלכנו לרב, שיעזור לי לחשוב איפה אני אהיה בחג כשאחי בא הביתה, אף אחד לא העלה בדעתו שצריך להעביר את הסיפור הזה הלאה. לעזור לי".
כדי לשמור על אחדות המשפחה היה לה הסכם לא כתוב עם משפחתה - שלפיו, באירועים משפחתיים, היא ואריה יחלקו את זמן שהותם באירוע, כדי לא להיות יחד באותו מקום.
"לא פעם דרכינו הצטלבו במקרה, וגם אז הוא היה ממשיך להציק לי. גם כשכבר הייתי נשואה. היו פעמים שהוא אמר שלא יגיע לאירוע ואז הגיע ופגש אותי. כל אירוע משפחתי גדול, כמו ברית או הלוויה, דרש ממני כוחות־על.
"הייתי צריכה כל הזמן להגיד למשפחה: 'אם אתם מזמינים אותו, אני לא באה'. בגלל שאצל החרדים יש הפרדה בין גברים לנשים, יכולתי להגיע לאירועים שהתקיימו באולם, אבל עדיין פחדתי. אז חלק מהמכרים אמרו ש'מזמינים את כולם, ומי שרוצה שיבוא', והיו כאלה שהאשימו אותי 'למה אי אפשר לעשות אירוע שכולם נמצאים בו ביחד'.
"אבל זה לא היה בגללי", היא זועקת, מנסה להשיב לטענות ההן. "זה הוא שבחר לגעת בי, באחותו. האצבע המאשימה צריכה להיות מופנית כלפיו!"
בית המשפט המחוזי כתב על קשר השתיקה של ההורים והאח: "הוריהם של המתלוננת ושל הנאשם, המשתייכים למגזר החרדי, בחרו שלא לפנות למערכת אכיפת החוק... בנוסף לפגיעות המיניות הקשות שחוותה, נאלצה המתלוננת להתמודד גם עם נידוי משפחתי שנמשך לאורך כל השנים...
"התחושה שהמשפחה מצדדת בנאשם ומרחיקה אותה הועצמה כאשר נאלצה לבלות את סופי השבוע בבתי חברות או קרובי משפחה אחרים, בעת שהנאשם הגיע לביקור בבית ההורים".
שופטת בית המשפט העליון, ענת ברון, כתבה: "הפרשה כולה נשמרה בסוד 25 שנה. קשר משפחתי של שתיקה הגן על האח הפוגע, בעוד שהמתלוננת הושתקה ולא זכתה לטיפול או לתמיכה כלשהי מצד בני המשפחה".
סיגל מוחה את הדמעות. "נפגעות במשפחה נפגעות פעמיים. פעם אחת זה המקרה וכל מה שסובב אותו, ופעם שנייה, כשהן צריכות לראות פעם אחר פעם את האיש שפגע בהן. גם אם המשפחה שלי היתה מאוד תומכת מההתחלה, מה שלא קרה, עדיין יש אירועים משפחתיים, שמחות, אסונות, שאת לא יכולה לא להשתתף בהם. ואז, או שאת סובלת, או שאת מוצאת את הדרך להתנהל בתוך הדבר הזה".
• • • •
עד היום היא לא מבינה איך אזרה את האומץ, בערב ההוא לפני שלוש שנים, לצאת בסערה מבית הוריה ולנסוע לתחנת המשטרה כדי להגיש תלונה. היא כבר היתה אז אם לילדים, וההורים קיימו אירוע משפחתי בבית.
"פגשתי שם את אריה, והוא אמר שהוא לא צריך להתאים את עצמו לזמני ההגעה שלי להורים. בפעם הראשונה בחיי נעמדתי על הרגליים והתחלתי לצרוח עליו. אמרתי לו, 'אתה לא מתבייש? אתה זה שצריך לברוח ממני, לא אני ממך! אבל אין בעיה. אתה רוצה חוקים חדשים? גם לי יהיו חוקים חדשים'", היא שוב הולמת על השולחן באגרופה.
"יצאתי מהבית בוכה. יוסי לא היה איתי, הוא לא היה בא הרבה להורים שלי כי היה לו קשה עם כל ההתנהלות שלהם עם הדברים שעברתי. התקשרתי לחברה טובה שלי, ומשם הלכנו ביחד לתחנת המשטרה".
סיגל. "נפגעות במשפחה נפגעות פעמיים - פעם אחת זה המקרה, ופעם שנייה כשהן צריכות לראות פעם אחר פעם את האיש שפגע בהן" / צילום: אפרת אשל
סיגל התלוננה על המעשים המיניים שביצע בה אחיה בילדותה. "החוקר שאל אותי אם אני רוצה להעיד בפני חוקרת, שארגיש יותר בנוח, אבל הייתי כל כך נסערת, שלא היה לי אכפת.
"זו היתה עדות ארוכה, שפכתי את הקרביים שלי. את הכל. הוא היה מאוד קשוב, ומכובד, אני לא זוכרת מה הוא אמר לי בדיוק, אבל נתן לי להבין שעשיתי את הדבר הנכון.
"ברגע שהגשתי את התלונה, הרגשתי שמשא של 50 טון ירד לי מהכתפיים. הרגשתי שיש לי אוזן קשבת. שמאמינים לי".
כמה שבועות אחרי הגשת התלונה הובא אריה לחקירה. לפי סעיף 354 לחוק העונשין, אדם שבוצעו בו עבירות מין מסוימות על ידי בן משפחה או אחראי בהיותו קטין יכול להגיש תלונה על המעשים עד גיל 38.
סעיף החוק, טוענים בפרקליטות, מכיר בכך שנפגעי תקיפה מינית שהתרחשה בתוך המשפחה או על ידי אחראי זקוקים לזמן רב יותר כדי להתמודד עם עוצמת הפגיעה הנפשית. המטרה היא גם להזהיר את הפוגע שאם יתקוף מינית ילדה קטנה, הוא לא יהיה פטור מעונש אף כשהילדה תהיה בוגרת.
סיגל הבינה על בשרה מה "חלוף הזמן" עושה לילדות פגועות. "אסור להירתע מהגשת תלונה גם אם עבר הרבה זמן", היא אומרת בתוקף. "אישה שנפגעה מינית יכולה לאזור אומץ להתלונן גם אחרי 30 שנה, כי לוקח הרבה זמן לאסוף את עצמך ולהגיע למצב שתוכלי לדבר על זה במשטרה. לדבר על זה בבית משפט. כל אחת והקצב שלה.
"וזה מכעיס כשאומרים על מישהי שהגישה תלונה אחרי שנים 'מה היא נזכרה עכשיו'. היא לא נזכרה עכשיו, היא קיבלה את האומץ עכשיו. היא ראתה שהפוגע חי את החיים שלו ומתקדם, והיא תקועה. זה מה שאני הרגשתי.
"אחרי שהגשתי את התלונה היתה לי תקופה של פריחה. תקופה טובה בזוגיות, ברמה האישית, הרגשתי שאני מתנקה. הרגשתי טוב עם עצמי.
"ואז היתה שוב נפילה. אבא שלי עשה לי שיחות, הוא כעס איך אני עושה להם את זה. אמר שאולי כדאי שאשעה את התלונה עד שהם ימותו, כי הם לא יעמדו בבושות האלו.
"היה לי מאוד קשה לשמוע את זה. אתה חושב על הכאב שלך כשהבן שלך ילך לכלא, אבל לא על הכאב היומיומי של הבת שלך?"
איך האחים שלך הגיבו לתלונה?
"חלק מהם תמכו בי. חלק אמרו שהוא צריך להיענש, אבל בזה שאני שולחת אותו לכלא אני מענישה את הילדים שלו, ואת ההורים שלנו, ובגללי ההורים שלי ימותו טרם זמנם.
"ההתנהגות של המשפחה שלי הראתה שהם לא מבינים אותי. הם לא מודעים למה שאני עוברת. הבנתי שאם אני לא עוצרת את זה עכשיו, עד גיל 70, עד הקבר, אני אסבול. למזלי, יש לי את בעלי וחברים טובים שירימו אותי. גם הפרקליטות היתה לצידי, התייחסו אלי מאוד ברגישות".
באוקטובר 2014 הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב כתב אישום חמור נגד אריה, על שורה של עבירות חמורות, בהן אינוס קטינה, תקיפה מינית של קטינה ומעשה מגונה בקטינה. כעבור זמן קצר החלו מגעים בין הפרקליטות לעורך הדין של אריה כדי לגבש עיסקת טיעון.
"היה לי מאוד קשה לקבל את זה", אומרת סיגל. "עיסקת טיעון חותכת בבשר החי, מפחיתה מחומרת המעשים. אבל הבנתי שאין ברירה. "הם רצו להיות בטוחים שיהיה עונש, וגם אני".
• • • •
במארס 2015 הגישה המדינה כתב אישום מתוקן נגד אריה, שבמסגרתו הודה בריבוי עבירות של תקיפה מינית באדם שטרם מלאו לו 16 (ביחס לשנה הראשונה של ביצוע המעשים, עד גיל 8), בריבוי עבירות של מעשה מגונה בבת משפחה שטרם מלאו לה 16 שנים בנסיבות אינוס (ביחס לשנה השנייה של ביצוע המעשים, אז חלה החמרה בהטרדות, עד גיל 9) ובריבוי עבירות של מעשה מגונה בבת משפחה שטרם מלאו לה 14 שנים בנסיבות אינוס.
גם אחרי שהוסרו מכתב האישום עבירות של אינוס, שהופיעו בכתב האישום המקורי, כתב האישום מזעזע בחומרתו ומתאר לפרטי פרטים חלק מהמעשים הקשים שחוותה סיגל בילדותה.
בכתב האישום המתוקן נכתב: "מאז היותה קטינה כבת 7 שנים ועד היותה כבת 9 שנים לערך... ביצע הנאשם בקטינה בהזדמנויות רבות מעשים מגונים, תוך שהוא מעניק לה שקלים בודדים ותשורות קטנות על מנת לפתותה לשהות במחיצתו...
"במספר הזדמנויות בחדרו של הנאשם בבית, עת סיפרה הקטינה לנאשם על קורותיה בבית הספר, תקף הנאשם את הקטינה מינית... הנאשם המשיך במעשיו אלה גם כאשר הקטינה ביקשה כי יחדל... הוא ניצל את קטינותה, תמימותה, פיתויה באמצעות כסף ומתנות, קרבתו המשפחתית אליה וחוסר יכולתה של הקטינה להתנגד למעשיו".
סיגל עדיין מתקשה לקרוא את הדברים. "מה שמתואר שם הוא טיפה בים הסבל שעברתי, ועדיין זה קשה. אחד האחים שלי אמר שהוא קרא את הדברים בריחוק, כדי לא לחשוב שזו אחותו, ואז הוא הבין שזאת אני, וקיבל את השוק של החיים. רק אז הוא הבין כמה סבלתי. רק אז הוא אמר לי כמה הוא איתי וכמה הוא תומך בי.
"בזמן שאני סבלתי יום יום, שעה שעה, אריה המשיך את חייו. אני המשכתי להתנהל בקושי מאוד גדול, והוא עשה 'דווקא', להראות לכולם שהוא לא עשה כלום, שאני לא בסדר כשאני מבקשת שהוא לא יהיה נוכח באירועים שבהם אני נמצאת.
"לפני גזר הדין, המשפחה שלי הפעילה עלי לחץ אטומי לבקש מבית המשפט שיקלו בעונש שלו. ההורים שלי התקשרו, העבירו מסרים דרך האחים, שהיו איתי בקשר טוב. סיכמתי עם הפרקליטות שהם יבקשו מאסר שבין שבעה חודשים לשנתיים, עם המלצה בכיוון הרף התחתון. רציתי שהוא ייענש, הגיע לו עונש, אבל רציתי שתהיה מינימום פגיעה במשפחה שלי".
סיגל בילדותה. "הוא התחיל לנהל איתי שיחות, ואז לאט לאט הוא התחיל לגעת בי"
שירות המבחן המליץ לבית המשפט להסתפק בעונש של מאסר בעבודות שירות, במשולב עם טיפול ייעודי לעברייני מין. ואולם, בגזר הדין, שניתן ביולי 2015, קבע בית המשפט, על פי דעת הרוב של השופטים שרה דותן וירון לוי, כי אריה יישלח לשנת מאסר בפועל, שנת מאסר על תנאי (למקרה שיעבור עבירת מין מסוג פשע בתוך שלוש שנים מיום שחרורו מהמאסר) וייתן פיצוי בסך 20 אלף שקלים לסיגל.
השופטת שרה דותן הסבירה את הסיבות לעונש. "נסיבותיו החריגות של מקרה זה, ובפרט חלוף הזמן והמרקם המשפחתי הרגיש, וכן השיקולים העומדים לזכותו של הנאשם, בהם היותו קטין בעת ביצוע העבירות, היעדר המסוכנות שלו ונסיבותיו האישיות כיום (השנים שעברו, היותו אב ומפרנס בבית), מהווים טעמים מיוחדים המצדיקים הטלת עונש מופחת.
"בד בבד, לא ניתן להסתפק בענישה שיקומית בלבד, שכן יש ליתן משקל גם לחומרת הפגיעה במתלוננת ולהתנהגותו של הנאשם כלפיה לאורך השנים".
השופט מרדכי לוי, שהיה בדעת מיעוט, סבר שיש להטיל על אריה שמונה חודשי מאסר בפועל, כדי שהעונש לא יעלה בהרבה על הרף התחתון שהציבה הפרקליטות.
• • • •
אריה עירער על גזר הדין לבית המשפט העליון. הוא ביקש לאמץ את המלצת שירות המבחן ולהסתפק בעונש של עבודות שירות יחד עם טיפול ממושך לעברייני מין.
בכאב גדול כתבה סיגל מכתב לבית המשפט, שבו פירטה את מסכת הייסורים שעברה לאורך השנים, גם אחרי הפגיעה המינית.
שופטת בית המשפט העליון, ענת ברון, כתבה בהחלטה לדחות את הערעור: "הרושם הוא שסבלה של המתלוננת לא הוקל עם חלוף הזמן. אחיה גזל ממנה את רכות ותמימות הילדות, כשניצל אותה לסיפוק גחמותיו המיניות. שאר בני משפחתה גזרו עליה שתיקה והסתרה של המעשים במשך שנים.
"אותו סוד שהגן על המערער הוא זה שהעמיק את החור שנפער בנפשה של המתלוננת. מילותיה הנוקבות על הסבל שהוא מנת חלקה עד עצם היום הזה ממשיכות להדהד בנו ולא מניחות".
סיגל מנסה לאסוף את חייה מחדש. רק עכשיו היא מרגישה שהיא יכולה ליהנות גם מדברים פשוטים, כמו רוח שמתבדרת בשיער. לדעת שהאמת יצאה לאור. לאחרונה גם היא החלה לקבל טיפול במרכז סיוע לנשים דתיות וחרדיות נפגעות תקיפה מינית.
"בהיותם אנשים דתיים, הם מבינים ניואנסים של ציבור דתי. הם גם עוזרים בחינם, אחרת לא הייתי יכולה ללכת אליהם. וזה דבר חשוב ומבורך, לקבל טיפול כזה, כי הגשת התלונה וכל העיסוק בזה הציפה המון דברים. מזל שהם שם.
"חשוב לי להעביר את המסר שצריך להתלונן. זה מרפא. זה מנקה את הגוף. לי זה עשה טוב, כי לא היתה לי חקירה נגדית, והיה הסדר טיעון.
"אבל חשוב גם לדעת, כשמחליטים לעשות מהלך כזה, שתהיה סביבה תומכת. אצלי חלק מהאחים והאחיות תמכו בי, לא כולם. וגם בעלי וחברות טובות שלי עמדו לצידי, בלעדיהם זה לא היה קורה. ידעתי שיש מי שירים אותי כשאני נופלת, כשאני נזכרת, כשזה עושה לי רע.
"רק עכשיו יש לי יותר תמיכה מהמשפחה. חשוב לי לדעת מה הם חושבים, כי אני רוצה להיות חלק מהמשפחה. לכן גם ויתרתי על הגשת תביעה אזרחית. עצם ההכרה של בית המשפט במעשים שלו מספיקה לי. ההכרה הזאת כל כך נחוצה בחברות סגורות, ששומרות על קשר של שתיקה והכחשה.
"חשוב לי שהמשפחה שלי תבין כמה קשה לי לראות את אריה. שיבינו את המצוקה שלי ולא יפילו עלי את האשמה בניתוק. תמיד יהיה לי קשה לראות אותו".
עד היום אין קשר בין בעלה וילדיה לבין משפחתו של אחיה. "לילדים שלי סיפרתי שיש לי אח שהתנהג אלי לא יפה כשהייתי ילדה, ולכן אנחנו לא מדברים. ביום מן הימים אספר להם מה עברתי, אבל עכשיו הם קטנים. אולי אחרי שהם יידעו, הם יבינו למה התנהגתי בכל מיני סיטואציות בדרך שבה התנהגתי.
"הייתי רוצה להסביר לילדים הגדולים של אחי למה התלוננתי נגדו. להסביר להם שלא אני שולחת אותו לכלא, אלא המעשים שלו. אבל אולי זה לא מקומי.
"החלום שלי הוא לכתוב ספר על הסיפור שלי. אולי עוד אעשה את זה".
עו"ד משה סרוגוביץ מהסניגוריה הציבורית, המייצג את אריה, מסר בתגובה: "תיק זה מעלה נושא קשה וכאוב לכל הצדדים בו. הנאשם הודה ולקח אחריות מלאה על מעשיו, התנצל בפני אחותו על הפגיעות הקשות שגרם לה לפני שנים רבות.
"לאחר תקופה אחותו דרשה שלא לראות אותו יותר באירועים משפחתיים, והוא קיבל את הדרישה בהבנה. לצערו, באירוע משפחתי מסוים הם נפגשו עקב אי הבנה. אחותו נפגעה, והדבר הוביל להגשת תלונה במשטרה לאחר שנים כה רבות.
"לאחר אבחון מעמיק המליץ שירות המבחן על עונש של מאסר בעבודות שירות יחד עם טיפול ייעודי לעברייני מין. הנאשם רצה מאוד לקבל טיפול כדי להבין את הסיבות לביצוע המעשים הקשים באחותו כשהיה קטין, עניין שמייסר אותו מאוד עד היום. עוד נקבע כי אינו מסוכן מבחינה מינית. הנאשם ירצה שנת מאסר בפועל ולא יקבל כנראה שום טיפול או שיקום לאור תקופת המאסר".
batchene@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו